לדף ראשי




בשם עבר הירדן מציין המקרא את ארץ ישראל משני עברי הירדן, אבל מתוך 44 מקומות בהם נזכר שם זה בכתבי הקודש, רק בעשרה מהם הוא מכוון לעבר המערבי, ובכל האחרים – לעבר הירדן המזרחי בלבד. מטעם זה נהוג להשתמש בספרות בכינוי "עבר הירדן" לציון עברו המזרחי בלבד המכונה בשפות העמים: Transjordan.

בתקופת המקרא היה "עבר הירדן מזרחה" מסמן רק את ארצות סיחון ועוג שנכבשו בידי משה וישראל (דברים ד, מז; יהושע יב, א), אולם מימי בית שני החלו לציין בו את כל החלק המזרחי של ארץ ישראל, מלשון ים סוף בדרום ועד הר החרמון בצפון.

בימינו משתמשים בכינוי עבר הירדן לממלכת ירדן.

גבולותיו ושטחו
גבולותיו של עבר הירדן המזרחי הם: החרמון ובקעת דמשק בצפון, לשון ים סוף ומדבר ערב בדרום; הירדן והכנרת וים המלח ועמק הערבה במערב, ומדבר סוריה במזרח.

מבנה עבר הירדן וחלוקתו
עבר הירדן המזרחי הוא רמה גדולה ורחבה בגובה ממוצע של 600 מ' מעל פני הים הגדול, המשתפעת אל מישור המדבר ויורדת ירידה תלולה אל בקעת הירדן. רמה זו, מתחלקת אף היא, כמו א"י המערבית, לאזורי רוחב שונים העוברים מצפון לדרום. נהר הירמוך, השואב מימיו מפלגי המים שלרגלי החרמון ומזרימם אל הירדן, חוצה את רמת עבר הירדן לשנים: לחלק הצפוני הרחב המשתרע עד מעבר להרי חורן, ולחלק הדרומי הצר שבין עמקי הירדן והערבה במערב לבין המדבר במזרח.

כשם שמבחינים בעבר הירדן המערבי ארבע גלילות לרחבו בצורת "ארצות" מיוחדות: גליל, שומרון, יהודה והנגב, כן מקבילים להן ארבעה גלילות ברמה המזרחית, הנבדלים על-ידי ערוצי נחלים לארבע "ארצות": הגולן והבשן בין הירמוך ובקעת דמשק; הגלעד וארץ בני עמון בין הירמוך לבין הארנון ; מואב בין הארנון ונחל זרד, ואדום בין נחל זרד לבין מפרץ אילת. התורה מבחינה ברמת עבר הירדן שלושה אזורים גיאוגרפיים בלבד: המישור, הגלעד והבשן (דברים ג, י; ד, מג).

אקלים עבר הירדן ואדמתו
לעבר הירדן אקלים יבשתי: קיץ חם וחורף קר, ובמקומות הסמוכים לגבול המזרח שורר אקלים מדברי. עבר הירדן נחשב למקום אויר נוח, יבש ומבריא, ועל כך כינוהו הרומאים: "Palaestine Salutaris" פלשתינא הבריאה.

עבר הירדן, על הריו המתרוממים לשיא של 1800 מ', פתוח לרוחות הים ולענניו, הנישאים מעל פני בקעת הירדן החמה ומורידים גשמיהם על אדמתו. הרמה המזרחית עשירה במים יותר מעבר הירדן המערבי. אדמתה שאינה סופגת מים ואינה מחלחלת, עשירה במעיינות ובנחלי מים גדולים, ומכוסה יערות סבוכים שאין דוגמתם בעבר המערבי.

מקורות המים החשובים במיוחד הם: הארנון והזרד בדרום ודרום מזרח הזורמים אל ים המלח; היבוק והירמוך במרכז ובצפון המשתפכים אל הירדן. הנחלים האחרים פונים מזרחה בחלקם אל המדבר, ובחלקם אל בקעת ואדי סירחן שעל גבול עבר הירדן ומדבר ערב הצפוני.

היערות החשובים ביותר הם אלה שבגלעד ובבשן.

רמת עבר הירדן גדולה ורחבה, אבל רק חמישית ממנה ראויה לעיבוד. היא נשארה "ארץ מקנה", כמו בימי התנחלותם של שבטי ישראל בה. עדרים לרוב רועים בכרי המרעה הדשנים אשר ליד ערוצי הנחלים ואשדות המים, והערבים יתפארו כי "לא תמצא ארץ עשירה בבקר ובצאן כמו הבאלקה (הגלעד הדרומי) שלנו". – הדגנים, הירקות והפירות, תופסים בה שטחים מעטים. רק החורן מציף את שווקי דמשק בחטתו הטובה, וסביבות סלט נתפרסמו בצימוקים המשובחים של ענביהן.

אוצרות טבע
באדמת עבר הירדן יש גם עפרות ברזל ונחושת, בסביבות פטרה בדרום ובהרי הגלעד ועל יד היבוק בצפון. בסביבות מחוז עג'לון, הכולל את הגלעד הצפוני, נתגלו ערמות של עפרות ברזל, ולידן סיגים של היתוך ויציקה מימי קדם (בעיקר מהתקופה הערבית), המעידות על מציאותן של שכבות ברזל בסביבה.

הקושי הוא בכך שעד עתה לא נמצאו עדויות ברורות להפקת ברזל בעבר הירדן בימי המקרא. רמזים למציאות מרבצי ברזל בחבלים אלה יש לראות בדברי פלביוס, המספר על "הר הברזל" ברמת עבר הירדן מול יריחו "המשתרע עד ארץ מואב" (מלחמות היהודים ד, ח, ב). כמו כן מזכירה המשנה סוג לולבים מיוחד בשם: "ציני (דקלי) הר הברזל" (סוכה ג, א). בימינו אין שלטונות עבר הירדן מנצלים את המתכת של הרמה, מלבד מרבצי הפוספטים שממזרח לרבת עמון.

דרכי התחבורה
רשת התחבורה בעבר הירדן דלה מאוד: הדרך החשובה ביותר היא הדרך המרכזית המכונה בפי התושבים: טאריק א סולטאני - (דרך הסולטאן). זו היא הדרך העתיקה הנזכרת במקרא בשם "דרך המלך".

דרך חשובה אחרת, מדינית ואסטרטגית, היא "המסילה החג'אזית" העוברת מדמשק למדינה שבמרכז חג'אז לאורך 1300 ק"מ. מסילה זאת, שהיא גם גבול רמת עבר הירדן הנושבת, נסללה על-ידי הממשלה התורכית בראשית המאה העשרים בשביל תנועת הצליינים המוסלמים, העולים לרגל לעיר קדשם מכה בערב הסעודית, ועל כך נקראת בשם: דרב אל חאג' ("דרך החוגגים" (דרב אל-חאג' למכה)). מטעמים אסטרטגיים הרסו הערבים במלחמת העולם הראשונה את חלקה הדרומי שבין מעאן ומדינה, וכיום מופעלת מסילה זו רק בין אדרעי שעל גבול ממלכת ירדן וסוריה לבין רס א נקב, 32.5 ק"מ דרום מערב לעמאן.

דרך אחרת, שראשיתה בלבד בעבר הירדן, היא הדרך הטבעית העוברת בואדי סירחן. ואדי רחב זה, הנמשך מקצ'ר אל אזרק שבמזרח רבת עמון עד אל גאוף שבצפון חצי האי ערב, שימש בימים מקדם דרך מסחר בין סוריה ועבר הירדן לבין ערב, וכן עברה בו "דרך החוגגים" (דרב אל-חאג' למכה) לפני שנסללה המסילה החג'אזית. עתה נשלם כביש חדש שסללה ממשלת ירדן מגבולה עם סוריה עד מפרץ עקבה. כביש זה נמשך כמעט כולו בקו הדרך החדשה ("via nova") המפורסמת שסלל כאן טריאנוס קיסר בראשית המאה השניה לספירה.

על רשת התחבורה יש להוסיף גם את נמל עקבה בחופו הצפון מזרח של מפרץ אילת ואת שדה התעופה הפנימי אל מפרק, מקום חורבות של ישובים קדומים, כששה ק"מ צפון מזרח לרבת עמון.

תולדות עבר הירדן והתיישבותו
מזרח ארץ ישראל, הנמצא בדרך ההגירה הגדולה מהדרום אל הצפון והמזרח אל המערב, היה מיושב כבר באלף השלישי לפני הספירה, אך לא יכול היה להתפתח בגלל התקפות שבטי המדבר השוכנים לכל אורך גבולו המזרחי. ישוב תרבותי יכול היה להחזיק בו מעמד רק תחת שלטון חזק, בניגוד למשטר של מלכויות-ערים זעירות ששרר בארץ כנען.

בסוף האלף השני לפני הספירה התקיים בה ישוב תרבותי פורח, אבל שבטים נודדים שפלשו לתוכו מן המדבר החריבוהו, ועבר הירדן נשאר שומם בחלקו עד המאה הי"ג לפני הספירה.

כשבאו שבטי ישראל ממצרים לעבר הירדן המזרחי (אולי באמצע אותה המאה) לא מצאו בו 31 מלכים, כמו בעברו המערבי, אלא את סיחון ועוג בצפון, ואת עמון ומואב ואדום, במזרח ובדרום. בני ישראל סבבו את ארצות אדום ומואב, ומבלי להתגרות במלכיהן עברו בצד גבולן המזרחי המבוצר אל מדבר קדמות שבמזרח ארץ האמורי. מכאן שלחו משלחת שלום אל סיחון מלך חשבון לבקש רשות מעבר בארצו. כאשר סיחון סרב לדברי השלום ועלה עליהם למלחמה, הכו אותו ואת עוג מלך הבשן שכנו מצפון, שאף הוא יצא להלחם בהם (במדבר כא, כא-כד, לג-לה; דברים ב, כו-ל). רמת עבר הירדן נכבשה בידי משה וישראל, וניתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה אשר התנחלו בה מנחל ארנון בדרום ועד החרמון שבצפון (יהושע יב, א, ו; יג, ח ואילך).

העם והמדינה
עבר הירדן המזרחי נחשב תמיד ליחידה מדינית נפרדת בגלל הניתוק שהירדן ובקעתו העמוקה ניתקו אותו מהעבר המערבי.

גם שבטי ישראל שהתנחלו בו חששו בתחלה לפירוד ולהתנכרות העלולים לקום ביניהם ובין אחיהם מעברו השני של הירדן. הד קולם של החששות אלה עולה אלינו מדברי בני ראובן לראשי אלפי ישראל בדבר הקמת המזבח הגדול על הירדן :

"...אם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר: מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר, מה לכם ולד' אלהי ישראל? וגבול נתן ד' בינינו וביניכם, בני ראובן ובני גד, את הירדן..." (יהושע כב, כד-כה).

פחדם זה היה פחד שוא. קשרים אמיצים, קשרי משפחה וקשרי דת ומדינה, התקיימו בין שני הפלגים של ממלכת ישראל משני עברי הירדן בכל השנים ובכל הדורות, קשרי עם ומדינה. בתקופת השופטים נלחם אהוד הבנימיני במואב ו"מני מכיר (המנשי) ירדו מחוקקים" מעבר הירדן להשתתף במלחמת דבורה וברק בסיסרא שבמערב ירדן. כמו כן רב "איש אפרים" עם יפתח הגלעדי על אשר לא קרא להם להלחם בבני עמון (שופטים ג, כו-ל; ה, יד ; יב, א). שאול מלך ישראל חש לעזרת אנשי יביש גלעד להצילם מידי נחש העמוני, ולאחר מותו ומות בניו בהר הגלבוע בחר אבנר בן נר במחנים שבעבר הירדן כמרכז למלכות איש בושת בן אדוניו (שמואל ב ב, ח-ט).

שבטי עבר הירדן לא התערבו במלחמת האחים של השבטים "המערביים", ועל כן באו אחר כך, בין שאר שבטי ישראל לחברון, מצוידים "בכל כלי צבא מלחמה... להמליך את דוד על כל ישראל" (דה"א, יב, לז-לח). במחנים הגלעדית ואצל אנשי לו-דבר שהיו מנאמני בית שאול, מצא דוד מפלט ומשען בברחו מפני אבשלום בנו (שמואל ב יז, כז-כט).

שבטי ישראל שבעבר המזרחי נשאו בעול הממלכתי כאחיהם בעבר המערבי, כשם שמלכי יהודה וישראל דאגו לשלטונם בעבר הירדן ולשלום תושביו כמו שדאגו לכך בכל חבלי ממלכתם.

דוד ביטל את "הזכויות המיוחדות" שניתנו בימי משה לקרובי המשפחה מואב ואדום ובני עמון שלא להתגרות בם, ובמלחמותיו במלכיהם הכניעם ושם אותם למס עובד (שמואל ב ח, ב, יד; יב, כט-לא; דברי הימים א יח, ב, יג; א-ג). הוא ראה בנחלות השבטים שבעבר הירדן חלק בלתי נפרד של ממלכתו. בבוא יואב שר צבאו לפקוד את העם, התחיל בערוער שבנחל ראובן בקצה הגבול הדרומי של שבטי ישראל ברמה המזרחית, ועלה אל ערי גד וגלעד עד קצה הצפון, ורק אחר כך עבר מערבה אל דן ועיון וסביב צידון, כדי לרדת משם דרומה אל נגב יהודה (שמואל ב כד, ה-ז) לאמר: הקיף את כל הארץ משני עברי הירדן.

שלמה המלך שם בערי עבר הירדן שלשה מתוך שנים עשר הנצבים על כל ישראל שהיה עליהם לכלכל את ביתו. הוא גם דאג לניצול אוצרות הטבע של עבר הירדן באזורי הצפון והדרום, השתלט על "עציון גבר אשר את אילות על שפת ים סוף". שם הקים את בית המשרפות הגדול, ומאילת הסמוכה שלח אנשי אניות יודעי הים אל אופיר ארץ הזהב (מלכים א ד, יג-יד, יט; טו, כו-כח; דברי הימים ב ח, יז-יח).

עבר הירדן היהודי
בקום החשמונאים להשיב את חירות יהודה לקדמותה, מצאו בעבר הירדן נכרים רבים שפלשו לתוכו בימי גלות בבל ושיבת ציון. שרידי ארם דמשק עברו את גבול הצפון, ובני קדם מנודדי המדבר חדרו אל ארץ בני עמון בגבולה המזרחי הקרוב אליהם; הנבטים השתלטו על ארצות מואב ואדום, ובזו האחרונה אף הקימו ממלכה חזקה שבירתה היתה פטרה. לאחר כיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332, החלה הגירת יוונים ומתיוונים אל ארצות המזרח, ורבים מהם חדרו גם אל עבר הירדן והקימו בו ישובים, שאחדים מהם התפתחו ברבות הימים לערים גדולות וחשובות כגון: גרש, היא ג'רש הצ'רקסית בצפון היבוק, המפורסמת בחרבותיה הנהדרות; פחל בצפון גלעד, עיר מבצר עתיקה שחיילים משוחררים מצבא אלכסנדר מוקדון בנוה מחדש וקראו לה בשמה של עיר מקדונית: pella., ועודרבות אחרות. גלעד המקראית הפכה לפיראה היוונית. אמנם עוד הוסיפו להתקיים קהלות יהודים בעבר הירדן, אך הן היו ברובן קטנות ומיפוזרות בקרב היישובים הנכרים, ועל כן גם חלשות. יהודים אלה סבלו קשות מהשכנים שעשו בהם הרג רב (מקבים א ה, ט, כד ואילך) עד אשר בא יהודה המכבי בשנת 162 לפנה"ס לנקום את נקמתם, והעביר אותם לארץ יהודה עד יעבור זעם (שם שם, מה). עם התבצרותם של החשמונאים שבו הללו לעריהם וכפריהם, וארץ טוב, שממנה הרגו המתיוונים אלף איש, חזרה להיות "מדינה יהודית" קטנה.
סמוך לאותה תקופה וקצת לפניה, בשנות 175-180 לפנה"ס, כאשר השתלטו הסלבקים על ארץ ישראל המערבית, עזב המוכסן הגדול הורקנוס בן יוסף
לבית טוביה את ירושלים ועבר לעבר הירדן. שם, בין הרי צורים ומערות חצובות בסלעים, הקים מבצר חזק ומפואר בשם: Tyros (קדמוניות יב, ד, יא), צור בעברית, ששמו נשמר עד היום בואדי א סיר, 10 ק"מ מערבה לרבת עמון וששה ק"מ צפון מזרח לערק אל אמיר (מערות הנסיך). על אחד מקירותיהן של המערות האלה נשאר חקוק באותיות מרובעות שם בית האב של בעל המבצר: טוביה. יחד עם הורקנוס עברו לעבר הירדן רבים מתושבי יהודה לעבוד בהקמת המבצר, ואחר כך נשארו בצבא שהחזיק הורקנוס במבצרו, כדי להילחם בשבטי הערבים שכניו.

בימי שלטון יונתן כבר ישבו יהודים בכל חלקי הרמה המזרחית בין הארנון והירמוך. כעבור מספר שנים באו יוחנן הורקנוס (104-135) ואחריו בנו הכובש הגדול אלכסנדר ינאי (76-103), כבשו חלק רב של עבר הירדן, השתלטו על מרבית עריו, והפכו אותו ל"עבר ירדן יהודי".

תחת שלטון רומא
המצביא הרומאי פומפיוס, אשר בגלל ריב אחים נקרא על-ידי הורקנוס ואריסטובלוס בני ינאי והמלכה שלומציון לחרוץ את גורלה של ארץ יהודה, הכביד את ידו גם על ארץ ישראל המזרחית. הוא צמצם תחומיה, וקרע ממנה מספר ערים בעלות אוכלוסייה מעורבת, שהתאגדו לברית "עשר הקריות" (דקאפוליס) וקבלו מידיו שלטון עצמי רחב. בין ערים אלה היו, מלבד בית שאן שבעבר המערבי, ערים חשובות כגוש וסוסיתא, פחל ורבת עמון.

אולם יהודי עבר הירדן הוסיפו להחזיק מעמד גם בקריות האוטונומיות של המתיוונים, והיהדות של ארץ ישראל המזרחית נשארה איתנה במקומה עד למלחמת היהודים ברומאים, ואף המשיכה להתקיים עוד מאות בשנים אחריה.

בראשית שלטון רומא עשה גם הורדוס הגדול להרחבתו ולביצורו של הישוב היהודי בארץ ישראל המזרחית. בשנות העשרים לפני הספירה קיבל הורדוס במתנה מאוגוסטוס קיסר רומי את חבלי ארגוב, הבשן והחורן, כדי שישליט בהם סדר ויגרש את שבטי המדבר, שאינם מקבלים עול מלכות (מלחמות היהודים א, כ, ד). הורדוס הושיב שם תחלה אדומים מיוהדים, ובסוף ימיו – את הגיבור היהודי זמרי, שעלה מבבל לעבר הירדן עם 500 פרשים ומאה מבני משפחתו. החיילים הללו הקימו שורת מושבות מבוצרות בבשן, ביניהן גם את המושבה-העיר בתירה (כיום: בית ארי שבצפון הירמוך, 185 ק"מ ממזרח לים כנרת), ממנה יצאו החכמים "זקני בתירה" שעמדו בראש הסנהדרין בירושלים עד בוא אחיהם הנודע הלל הבבלי. הגבורים הבבלים, שנקראו להגן על שלטון האימפריה הרומית בארץ ישראל המזרחית, היו כמובן למגן גם לתושביה היהודים (קדמוניות יז, ב, א-ג) ועזרו להתפשטותם בחבלים אלה.

יתכן ולתקופה זאת מתייחסות גם הידיעות של המשנה (ראש-השנה ב, ד) על התחנות בראשי ההרים בחורן, מעליהם היו משיאין משואות, כדי להודיע ליהודי הגולה על קידוש החודש. מציאותן של תחנות אלה מעידה על קיום ישובי יהודים בסביבתן.

עבר הירדן נשאר יהודי ובשלטון יהודי גם בימי יורשיו של הורדוס הגדול ליד נציבי רומא: בניו הורדוס אנטיפס ופיליפוס משלו בו עד שנת ה-39 לספירה, ואחריהם המלך אגריפס הראשון ובנו אגריפס השני עד 54 לספירה, לאמר: כמעט עד ראשית המרד ברומאים.

קדושת עבר הירדן
קיימת קדושה במובן ההלכתי, המחייב מבחינת המצוות התלויות בארץ, ובמובן זה השוו חז"ל את עבר הירדן המזרחי לעבר המערבי. קיימת קדושה במובן הרוחני, ובה נשמרה הבחנה בין עברי הירדן גם על ידי חז"ל, כגון בקביעה ש"בגלעד שכיחי רוצחים" (מסכת מכות י), והרוגז מרובה בצד זה של הירדן(מסכת נדרים כג), ובספרי זוטא נאמר שעבר הירדן "לא נתקדש לבית שכינה".

גדול הנביאים הראשונים בן המאה התשיעית היה אליהו הנביא מתשבה שבגלעד. ויש אומרים, כי גם תלמידו אלישע בן שפט מאבל מחולה, גלעדי היה.

בימי בית שני היו יהודי עבר הירדן המזרחי נושאים בעול המצוות התלויות בארץ כאחיהם בעבר הירדן המערבי, וכמוהם היו עולים לרגל בהמוניהם לבית המקדש אשר בירושלים (מלחמות היהודים ב, ג, א), ומביאים את הבכורים (בכורים א, י). בעיני חז"ל היה עבר הירדן היהודי שבימי החשמונאים חשוב יותר מהגליל שבעבר הירדן המערבי. דברים אלה ניתן להוכיח מדבריהם במשנה העתיקה של אותה התקופה על "שלש ארצות לביעור (פירות שנת השמיטה מן הבית): יהודה ועבר הירדן והגליל" (שביעית ט, ב), וכן ממה שאמרו בכתובות (יג, י) בענייני נישואין, ובבבא בתרא (ג, ב) בענייני חזקה, שבכולם מקדימים הם את עבר הירדן לגליל. בייחוד עלה קרנה של יהדות עבר הירדן בימי מלחמת היהודים ברומאים. פלביוס מרבה לספר בשבחם של יהודי עבר הירדן ועל גבורתם במלחמה. בייחוד מזכיר יוספוס לתהלה את ניגר "איש עבר הירדן" מילידי פיריאה (הגלעד) שהיה תחלה ראש ארץ אדום (מלחמות היהודים ב, כ, ד), ואחר כך נמנה עם "שרי חיל ואנשי מעלה בגבורתם ובחכמתם" שהתנפלו על חיל הרומאים באשקלון (שם ג, ב, א). לדבריו (שם ד, ט, ג), היה גם מנהיג המורדים המפורסם שמעון בר גיורא עבר ירדני, יליד גרש (Gerasa) שבגלעד, ארץ מוצאו של השופט הגיבור יפתח הגלעדי.

ידועים היו לתהלה שני מבצרים בעבר הירדן היהודי:

א) גמלא בגולן התחתון (כיום: תל אל אהד'יב ליד הכפר ג'מלא אשר מצפון לירמוך, 18 ק"מ מזרחה לים כנרת), מבצר עבר ירדני חזק, אשר גיבוריו הנחילו תבוסה גדולה לצבא אספסינוס (מלחמות היהודים ד, א, ג);

ב) מכור (Machaerus), מבצר בהרי מואב, שנבנה על-ידי אלכסנדר ינאי ונהפך בידי הורדוס הגדול לעיר-חומה מבוצרת, שניה בחזקה לירושלים, שבה נשמרו אוצרות החשמונאים (מלחמות היהודים ז, ו, ב; קדמוניות יג, טז, ג). גיבורי מכור גרשו ממנו את חיל המצב הרומי, ושלשת אלפים אנשי חיל מבין קנאי עבר הירדן התבצרו בו, כאחיהם במבצר מצדה שבעבר הירדן המערבי. כשנתיים-שלוש לאחר נפילת ירושלים, עוד הוסיפו להילחם ברומאים עד שבדרך מקרה בלבד נפלו בידי הציר הרומי ליצ'יליוס בסוס (מלחמות היהודים ב, יח, ו; ז, ו, ד).
שם המבצר נשמר עד היום בח' אל מכור, על הר גבוה 739 מ' בין ואדי זרקה מעין לבין נחל ארנון, 7.5 ק"מ מזרחה לים המלח. ההר, הנקרא גם הוא בשם המבצר, נזכר בירושלמי (ר"ה ב, ב) בין ההרים שעליהם היו משיאין משואות להודיע לגולה על קידוש החודש.

לאחר החורבן
לאחר חורבן יהודה וירושלים, השתלטו הכובשים הרומאים גם על ארץ ישראל המזרחית, ובשנת 106 לספירה עשה טריאנוס קיסר את עבר הירדן מגלעד דרומה לפרובינציה ערבית באימפריה הרומית בשם: "עראביה פטריה", ואת בצרה שבבשן לבירתה.

במחוז ערבי זה פיתחו הרומאים את המסחר והתרבות, סללו דרכים בין לאומיות לארכו ולרחבו והקימו בו ערים גדולות עם בניני תפאורה ומקדשים ותיאטראות, ששרידיהם מפליאים גם כיום את כל הרואים אותם. גבולו המזרחי של עבר הירדן היה בשביל שליטי רומא הגבול המזרחי של האימפריה הרומית כולה.

הרומאים הבינו את הסכנה הנשקפת להם מפלישות נודדי המדבר הסמוך ומהתקפת ממלכת הפרתים, האויב הגדול ביותר של רומי בזמן ההוא. לפיכך הקימו על שפת המדבר שורת מבצרים ומצודות, הם ה"לימס" המפורסמים. מבצרים אלה נמשכו לאורך 420 ק"מ מסוריה בצפון עד אילת בדרום, לאורך דרך המלך של טריאנוס קיסר ומסילת הברזל החג'אזית של ימינו. המרכז הצבאי לשמירת הקו היה בבצרה בירת החורן בימים ההם.

כעבור 300 שנה, בערך, כאשר נחלש השלטון הקיסרי הרומי והמבצרים נעזבו, גברה פלישת שבטי המדבר אל תוך הארץ הנושבת. יורשי הרומאים, הביזנטים, הוכרחו לשכור את שבטי ערב עצמם שעל הגבול, לשם שמירה על בטחונו, אך שמירה זו לא ארכה ימים רבים. בשנת 636 התפרצו דרך בקעת הירמוך מחנות ערביים מהמזרח תחת הדגל המוסלמי החדש, ועל המורדות התלולים של בקעה זו התלקחה מלחמת דמים קשה ביניהם ובין הביזנטים שהפילה שמונים אלף חללים. לבסוף ניצחו הערבים וכבשו את עבר הירדן המזרחי והמערבי גם יחד.

במאה הי"א חדרו הצלבנים אל ארץ ישראל המזרחית ועשו אותה לחלק ממלכותם הנוצרית, מלכות ירושלים.

הקהלות בקיומן
בימי חורבן יהודה וירושלים בידי הרומאים חרב חלק גדול של עבר הירדן היהודי, אך גם הפעם לא נשמד כליל ישובו היהודי. כישובה של ארץ ישראל המערבית, כן העתיק גם ישוב זה את מרכזו מדרום לצפון ולצפון מזרח, מהגלעד לגולן ולבשן. עדות לכך יש בידיעות הרבות המפוזרות בתלמודים ובמדרשים, במכתבי הגאונים ובכתבי הנוסע מטודילה במאה הי"ב והחוקר ר' אשתורי הפרחי מהמאה הי"ד, ואף השרידים של בתי כנסיות ובתי קברות, וכן בשרידי בנינים שונים המצוירים בסמלים עבריים ובכתובות עבריות. כל אלה מעידים על קיומן של קהלות יהודים חשובות בעבר הירדן עד סוף ימי הביניים. קהלות אלה היו ברובן בחלקה הצפוני של הרמה המזרחית, אך נמצאו גם ישובים יהודיים חשובים בחלק הדרומי של עבר הירדן, מצוער עד אילת הקדומה, שאף הם החזיקו מעמד מאות שנים אחרי החורבן.

ארץ נושבת למדבר
עם כיבוש עבר הירדן בידי הערבים במאה השביעית, נפגע קשה הישוב העירוני והחקלאי שבו, ואתו יחד החל להתמוטט גם הישוב היהודי, וחלק מקהלותיו נחרב. עיקר דלדולו בא לרגל ההרס והחורבן שהביאו הצלבנים במאות הי"א והי"ב על הארץ כולה (גם על הישוב הבלתי יהודי), וכן בגלל העובדה שאחרי תקופת הצלבנים השתלטו נודדי המדבר על שארית ישובי עבר הירדן והוסיפו חורבן על חורבנם.

התורכים, שכבשו את הארץ בשנת 1516, הפקירו את עבר הירדן בידי ראשי השבטים התקיפים שהכתירום בתארי כבוד רמים ומילאו כיסיהם זהב, למען לא יפגעו בעולי הרגל המוסלמים העוברים ב"טריטוריות" שלהם בדרכם מדמשק לערים הקדושות מכה ומדינה.

כך נשאר עבר הירדן בשממותו עד בוא המורד אברהים פחה ממצרים במחצית השניה של המאה הי"ט. בימי שלטונו המעטים השליט סדר ברמה המזרחית, והדף את הבדואים חזרה אל אהליהם במדבר. כאשר חזרו התורכים למשול בארץ, הביאו בשנת 1878 אלפים אנשי חיל צ'רקסים וצ'צ'נים מקאוקז, פליטי מלחמת רוסיה בתורכים, והושיבו אותם בגלעד ובגולן, כדי לחזק בעזרתם את שלטונם על השבטים שאינם מקבלים מרות. אך גם לפני בוא מהגרים אלה ממרחקים באו המוני דרוזים אשר נמלטו מהלבנון, לרגל השחיטה שערכו במארונים ב-1860, והפכו את הרי החורן ל"הר הדרוזים". כמו כן באו נוצרים מצפון סוריה והתיישבו במורדות הגולן מול עמק החולה. עבר הירדן נתמלא בליל עמים ושבטים, אשר לא חלק ולא נחלה להם בארץ בני גד ובני ראובן וחצי המנשה, ואשר השאירו אותו קופא על שמריו ושומר על צביונו המדברי. התקדמות ניכרת של עבר הירדן החלה רק עם חלוקתה של האימפריה התורכית לאחר מלחמת העולם הראשונה.

המנדט וממלכת ירדן
בשנת 1918 נכבש עבר הירדן על-ידי הצבא האנגלי, שחדר אליו מערבות יריחו בעזרתם של "הגדודים העברים" המתנדבים ומפקדיהם. השלטון נמסר לבריטניה בצורת מנדט מטעם חבר הלאומים "לטובת יסוד בית לאומי לעם ישראל בפלשתינא (א"י)", על יסוד הכרזת בלפור משנת 1917. פלשתינא זאת, שבה חייבת הייתה אנגליה להקים את הבית הלאומי, הוגדרה ברורות בנוסח המבוא למנדט כארץ "שהייתה שייכת לפנים לקיסרות העותומנית", לאמר: ארץ ישראל משני עברי הירדן.

עוד בטרם אושר המנדט על-ידי מועצת חבר הלאומים (24.7.1922), וללא הסכמתה, נחפזה אנגליה לקרוע את עבר הירדן מעל ארץ ישראל המערבית. באוגוסט 1920 הכריזה עליו כעל חטיבה מדינית עצמאית, וכעבור שבעה חודשים הקימה בו נסיכות ערבית בראשותו של מושל ערבי בחסות ממשלת המנדט. עבר הירדן המזרחי ננעל בפני היהודים, וכניסתם אליו נאסרה. בשנת 1946 הכתיר את עצמו המושל הערבי, האמיר עבדאללה, למלך, ואת נסיכות עבר הירדן הפך ל"ממלכת ירדן " (שמה המלא: "הממלכה ההאשמית הירדנית"), ואת רבת בני עמון (כיום: עמן ) לבירתה. ממלכה זו משתרעת על שטח של 93 אלף קמ"ר, שמרביתו במדבר הסורי-הערבי. הגולן, הבשן והחורן הם בתחום סוריה שמצפון לירמוך, גבולה הצפוני של ממלכ
ת ירדן.



הערות לערך:
שם המעיר: יוסף דוידוביץ
הערה: כתבי הרמ"ע מפאנו - ספר יונת אלם - פרק טו
ודע כי עבר הירדן נקראת ארץ טמאה כי אף על פי שכבשה משה וישבו בה הראובני והגדי לא יצאה מתחת השר החיצון השולט עליה. הא למה זה דומה לכבוש יחיד הואיל וארץ ה' עממין לא נכבשה כלה והותרנו מהם לשיכים בעינינו ולצנינים בצדנו תדע כי בכל מקום שנזכרה בכתוב ממלכת סיחון ועוג כתיב בהו אשר יושב בחשבון אשר יושב בעשתרות והוא תימה גדול שהרי מתו שניהם ובטלה מלכותם וישיבתם וישב ישראל בארץ האמורי. אלא ודאי ארץ האמורי נאמר על השר של מעלה שמתחת ידו היה מולך סיחון ועוג והוא האמורי שעודנו יושב בחשבון בעשתרות אע"פ שכפתו האל ית' לפני משה לא סר מהקרא שמו על הממלכות ההן עד שנזכה לכבוש כל הארץ הנבחרת לגבולותיה ואחרי כן כל מה שנוסף עליה יהיה סחרה ואתננה קדש וזהו שאמר משה לבני גד ולבני ראובן ידעתי כי מקנה רב לכם. ומה זו ידיעה לאיש אלקים אשר כמהו בדבר הנראה אלא ידעתי כי אתם צריכים סיוע במצות ה' למרעה צאנכם והשר השולט שם היה נוקד והעד מישע מלך מואב. וחשבון ממלך מואב הראשון היתה ודי בזה.
מקור ההערה: רמ''ע מפאנו

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן