לדף ראשי




יש סוברים כי היא העיר הנזכרת בכתבי המארות של מלכי מצרים מהמאה הי"ט לפני הספירה בשם צורוי, ובמכתבי אל עמארנה (15,77 ; 11,89) מהמאה הט"ו בשם צרר, ובתרגמו של קנודטזון : Tyrus.

לדעת פלביוס (קדמוניות ח, ג, א) נבנתה צור 240 שנה לפני בית המקדש של שלמה, לאמור: רק ב-1209, בערך, לפני הספירה. לעומת זאת יסופר במכתבי אל עמארנה פעם על מושלה של צור שביקש מאת פרעה לשלוח לו עשרים חיילים מאומנים לשמור על עריו... ופעם אחרת נזכרת תלונת הנסיך של צור על מלכי חצור וצידון שהם מועלים בתפקידם ומשתפים כעולה עם הח'ברו. מצאן שצור הייתה בתקופה הקדומה ההיא פרובינציה מצרית, נתכוון לימים שבהם כבר התמוטט שלטון מצרים בכנען, וצור פרקה עול ונבנתה מחדש כמדינה בת חורים ועצמאית.

כבר במאה ה- 11 לפני הספירה הייתה צור המטרופולין של פיניקיה, ובימי דוד ושלמה הייתה מרכז של תעשיה, ובית מוצא להתיישבות מעבר לים. מלכה עמד בראש הברית הממלכתית של כל ערי החוף שבין עכו ובין גבל וארוד. נמלה היה החשוב ביותר בחופי ארץ ישראל וסוריה, ועל כן היא תמיד ראשונה בשורה: צור וצידון. אך מכיוון שקודם לכן משלו בה הצידונים, מכנה המקרא את אנשי צור בשם "צידונים", (מל"א ה, כ; טז, לא). גם ישעיהו קורא לה: צידון, או: בתולת בת צידון (כג, ד, יב). ויתכן שהשם צידון היה מעיקרו מושג רחב יותר, וזהה היה בפרק שמן מסוים עם המושג המאוחר פניקיה, לפחות בחלקו.

מקומה ושמה
צור הקדומה, שיושביה מכונים "יושבי אי" (ישע' כג, ב, ו), הייתה בנויה על שן סלע בלב ים , ואלי מכאן שמה "צור", המורה על מבצר טבעי שאפשר למצוא בו מפלט. לפי החוקר רובינסון הרי זה אי ארוך (כשני ק"מ ורבע) וצר במקביל לחוף הים, ובמרחק 700 מ' ממנו. צור הייתה, אפוא מוקפת ים בכל גבולותיה מסביב (יחזקאל כז, ד), אך הסוללה ששפך אלכסנדר מוקדון מן היבשה אל האי המבוצר וחולות החוף ששקעו על ידה במרוצת הזמן והיו ללשון יבשת מוצקה ורחבה, הפכו את האי הקדום לחצי אי, כפי שהנהו כיום.

"צור המעטירה"
צור, "היושבת על מבואות ים" (יחזקאל כז, ב) התפתחה לממלכה ימית גדולה מעוטרת כבוד ותהילה כארץ "אשר סוחריה – שרים, כנעניה – נכבדי ארץ" (ישעיהו כג, ח). אניותיה החזקות, אניות תרשיש, היו שטות לכל אורך חופי הים התיכון מכנען ועד ספרד, ומסחרה פרץ בארצות רבות של הימים ההם – "רוכלת העמים אל איים רבים" קרא לה יחזקאל (כז, ג). היא הייתה מעבידה בני עמים שונים באוניותיה ובשמירה על חומותיה: יושבי צידון וארוד, זקני גבל וחכמיה, פרס ולוד היו מליחה ואנשי חילה (יחזקאל כז ח-י).

הצורים היו מהוללים לא רק כ"אנשי אניות יודעים הים" או כאומנים ה"יודעים לכרות עצי לבנון" (מל"א א, כז; ה, כ; דה"ב ב, ז), אלא גם כ"חרשי קיר וחרשי עצים" (דה"א יד, א) "ואמנים לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ולפתח פתוחים..." (מל"א ז, יד; דה"ב ב,ו). בכלל נחשבו הצורים לאנשים חכמים אשר בחכמתם ובתבונתם עשו חיל וצברו "כסף כעפר, וחרוץ (זהב יקר) כטיט חוצות" (יחזקאל כח, ד).

אחרי שעצמו מאוד, הרחיב מלכם חירם (970-936) את העיר לתוך הים צפונה. על שני איים סלעיים (במרחק 2 ק"מ מצור הישנה) שחוברו לאחד, הקים חירם עיר נוספת, הקיף אותה חומות מבוצרות ובנה לה שני חופים מצפון ומדרום. לכך רומזים, אולי, דברי זכריה על חכמה כל צור: "ותבן צור מצור לה.." (ט, ג). מסתבר שהיו אלה שני נמלים בהם עגנו ציים גדולים שספינותיהם הפליגו בכל רחבי הים התיכון.

לאחרונה נוצרה מחלוקת חכמים בדבר זמן עלייתה של פניקיה. יש המאחרים את התגברותה ושליטתה במימי הים התיכון עד המאות ה-8 וה-7 לפני הספירה. לדעתם נראה שבימי דוד ושלמה עדיין עמדה צור בראשית דרכה, ואוניותיה לא הגיעו אלא למצרים ולאיים שבמזרח הים התיכון. רק בימי עמרי כבר מפליגים היו ספינותיה ברחבי הים והגיעו עד סרדניה, ואלי גם עד ספרד. בימים ההם תקעה יתד גם באפריקה הצפונית.

עלייתה ונפילתה של צור
לפי מסורת קדומה יסדו מתיישבי צור ב-814 את המדינה הצורית הידועה קרתגו (בכנענית: קרת חדשת, כלומר: קריה חדשה) על חוף הים באפריקה הצפונית, בשטח הידוע כיום בשם תוניס, כשישים ק"מ דרום מזרח לנמל ביזרתה של ימינו. בימים ההם משלו בצור איגודים של אנשי חרושת ושל סוחרים. ראשיתם של איגודים אלה היא במאה ה-10 לפני הספירה, בימי אביבעל אבי חירם. האיגודים הללו ריכזו בידיהם את הספנות ואת המסחר, הם שהקימו מושבות חדשות והם שפיתחו את חרושת המתכת, ויש אומרים שגם עצם להיטותה של פניקיה להפליג בימים ולשלוט בחופים נבעה מתוך המחסור במתכת במזרח הקדום, בעיקר בבדיל שהיה מצוי בשפע בספרד.

אחר כך החל מאבקה הקשה עם הממלכות התקיפות שחמדו את עושרה הרב. צור שהסתגרה בין חומותיה החזקות שעל האי המבוצר והאמינה כי "מושב אלהים" היא יושבת בלב ימים (יחזקאל כח, ב), הייתה מטרה לצבאות אשור בימי שלמנאסר הרביעי שצרו עליה חמש שנים (722-727) עד בוא סרגון יורשו ולצבאות אסר חדון ב-672. היא הייתה נתונה 13 שנה (573-585) במצור נבוכדנאצר מלך בבל אשר

"העביר את חילו עבודה גדולה אל צור... ושכר לא היה לו ולחילו מצר על עבודה אשר עבד עליה" (יחזקאל כט, יח).

צור התגוננה בגבורה משך מאות בשנים בפני הקמים עליה, ולבסוף נפלה בפני צבאות אלכסנדר מוקדון ב-332 לפני הספירה. הוא כבש את העיר ומכר את יושביה לעבדים, ובמקומם הושיב בעיר המחודשת מוקדונים, שקראו לה: טירוס (tyrus), הוא השם tyre בו היא נקראת בספרות הלועזית גם כיום. בחורבן צור בידי אלכסנדר הקיץ הקץ על ממלכת צור.

בעברה מיד ליד בין יורשי אלכסנדר התאוששה מפעם לפעם, אך עצמאותה לא שבה אליה יותר. בתקופת שלטון רומי בארץ פאר אותה הורדוס הגדול בהיכלות ובשווקים ותיאטראות, אך לא היו עוד חובליה שליטי הים התיכון: אלכסנדריה של מצרים תפסה את מקום צור כנמל החשוב היותר לחוף ים זה, והיוונים - את מקום הצורים בסחר העולמי. בשנת 638 נכבשה בידי הערבים עד שבאו הצלבנים ב-1124 והוציאוה מידיהם. הם ביצרוה ובנו בה כנסיות רבות, אבל הממלוכים, ששמו קץ לשלטון הצלבנים בעכו ב-1291, כבשו מהם גם את צור והחריבוה.

במאה ה-17 ניסה שליט הר הלבנון הדרוזי, האמיר פחר א-דין השני, לפתח את העיר צור, אך הדבר לא עלה בידו. מושל הגליל בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, אחמד אל-ג'זאר, השתמש באבנים שנלקחו מבניינים בצור על מנת לפתח את בירתו עכו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה קם בעיר ממשל אשר תמך בשלטונו של המלך פייסל שהקים את ממלכתו בדמשק. לאחר תבוסתו וגירושו של פייסל מדמשק על ידי צרפת, נוסדה לבנון המודרנית בשנת 1920 ואז הפכה צור חלק מלבנון.
לאחר שנת 1948 הוקמו באזור צור שלושה מחנות פליטים גדולים: אל בץ, ברג' א-שמאל וראשידיה, על מנת לקלוט את המוני הפליטים שברחו מארץ ישראל.

יחסי ידידות בתקופת המלוכה
באונומסטקיון (894, 906) נקבעה צור בנחלת נפתלי על יסוד הכתוב: "וערי במצר הצדים צר..." (יהושע יט, לה). נראה, שאין יסוד לזיהוי זה. מהנאמר שם בפסוק כ"ט אפשר, אולי, להסיק, שערפן ההררי של צור וצידון נכלל בתחומו של שבט אשר, אבל הערים עצמן לא היו אף פעם בגבולותיה של מלכות ישראל.

משך דורות התקיימו יחסי ידידות וקשרי כלכלה בין מלכי צור וצידון לבין מלכי ישראל. חירם מלך צור שלח מנחה לדוד עצי ארזים וחרשי עץ ואבן לבנות לו בית "כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים" (שמו"ב ה, יא; מל"א ה, טו). וכן נשא את שלמה בעצי ארזים ובעצי ברושים ובזהב לבנין בית המקדש ובית המלך תמורת חטים ושמן, מכולת לביתו, ועשרים עיר אשר נתן לשלמה בארץ הגליל - "ויהי שלום בין חירם לשלמה ויכרתו ברים שניהם, (מל"א ה, כד-כו ט, יא).

עזרת חירם לשלמה הייתה לא רק במשלוח החומרים לבנין, אלא גם בשליחת חרשי עץ ואבן לבנות את הבתים (דה"א יד, א), ואומנים הידועים לעשות כל מלאכה בנחושת ובכסף ובזהב, לצקת כלים ולפתח פיתוחים (מל"א ז, יד, מ; דה"ב, ב,יג). משתמע מכתובים אלה ומהנאמר במל"א, ה, לב, כי עבדי חירם הדריכו את עבדי שלמה בעבודת בניה, והכניסו לממלכת ישראל את עבודת החרושת וההיתוך. בהשפעת הצורים ובהדרכתם הקים שלמה את הצי הראשון בישראל, ובהשתתפותם פיתח את מסחר הים שהעשיר את ארצו עושר רב (מל"א ט, כו-כח י,כב).

בימי בית עמרי, שבו והתהדקו יחסי צור-ישראל, ובייחוד גברה הקרבה בין ישראל לצור על ידי נשואי אחאב עם איזבל בת אתבעל מלך צידון (מל"א טז, לא), אך לידי ברית מדינית להגנה הדדית לא הגיעו. אתבעל לא חש לעזרת חתנו אחאב במלחמתו הכבדה בארם, מלחמה בה מצא את מותו. ברית ישראל-צור נשארה כלכלית בעיקרה, אבל למלכי צור היה חשוב קיומה של ממלכה תקיפה על גבולם, המושלת בעמים קטנים מסביב ומכה את ארם שכנתה מצפון. מלכי ישראל מצידם היו מעונינים שלא תהא כל סכנה נשקפת להם מצד פניקיה בימים שהם טרודים בקרבות עם עמים אחרים.

מאהבה לאיבה
ההתקרבות היתרה לצורים לא הביאה טובה רבה לישראל. מעשי איזבל בהכרתת נביאי ה' (מל"א יח, ד) והתערבותה הנמרצת בענייני המלוכה (מל"א כא, ז) השפיעו לרעה על המצב הדתי והחברתי בממלכת אפרים ואף בזו של יהודה (בשנים שהייתה עתליה בתה מולכת בה - מל"ב יא, א, ג). ברבות הימים הופרה כליל הברית בין שני בתי המלוכה האלה, ואהבת צור לישראל הפכה לאיבה. ניתן לשער שהתרופפות הברית החלה עם מפלת בית עמרי לאחר מות אחאב ונסתיימה עם חורבן ממלכת שומרון עקב שלשה גורמים:

א) קנאת אליהו הנביא שהביאה לידי השמדת מאות "נביאי הבעל ונביאי האשרה אוכלי שלחן איזבל" (מל"א יח, יט, מ), שהמלכה הביאתם מצור לעזור לה בהפצת פולחן הבעל בישראל;
ב) נקמתו האכזרית של יהוא בבית אחאב והוצאתן להורג של איזבל ביזרעאל ושל בתה עתליה בירושלים. - מעשים אלה מצד בעלת ברית הסעירו בודאי את בית המלכות בצור וקומם אותו נגד ישראל;
ג) השינוי המדיני היסודי שחל במצבה של צור אחרי חורבן ארם מצפון ושומרון מדרום, וכניעתה שלה עצמה לפני סרגון מלך אשור: מלכות ישראל לא התקיימה יותר, וברית עם יהודה הרחוקה לא נראתה מועילה באותה שעה. ויתכן שהיו גם סיבות כלכליות ומדיניות בלתי ידועות לנו, שבגללן התרחקו שתי הממלכות זו מזו.

מלכי צור לא רק מיהרו להתנכר לשכניהם שכרתו אתם פעם ברית אחים, אלא שהפכו לאויבים מבקשי רעתם. מנבואות הזעם של נביאי ישראל על צור משתמע כי ניבאו לה אחרית רעה על אשר השתתפו עם פלשת במכירת בני יהודה לעבדים "למען הרחיקם מעל גבולם" (יואל ד, ד-ו), ועל ששמחה למפלת יהודה וירושלים מתוך תקוה להסב אליה את מסחרן ולהבנות מחורבנן. כדברי הנביא:

"יען אשר אמרה צר על ירושלים: האח! נשברה דלתות העמים, נסבה אלי; אם מלאה זו חרבה זו" (יחזקאל כו, ב), ועל כך דרשו חז"ל: "אמלאה החרבה - לא נתמלאה צור אל מחורבנה של ירושלים; אם מלאה זו חרבה זו, ואם מלאה זו חרבה זו" (פסח' מב: ובפירוש רש"י).

בתקופת שיבת ציון, בימי שלטון הפרסים בארץ, שנתנו לצורים בני בריתם זכויות רבות למסחר בחופי השפלה, חדרו רוכלים מצור לירושלים, התיישבו בה והיו סוחרים גם בעיר הקודש בשבת, עד שבא נחמיה וגרשם ממנה (נחמיה יג, טז).

בתקופת החשמונאים התאספו הצורים עם "כל גליל הגויים" להשמיד את יהודי הגליל, ויהודה המכבי שלח את אחיו שמעון להצילם מידיהם (מקבים א, ה, טו), ובתקופת שלטון רומי בארץ תפסו הצורים שטח מהגליל היהודי עד קדש, ואף התפשטו דרומה עד הר הכרמל ועד גבע עיר הפרשים שבדרום מערב למפרץ עכו (מלחמות ב יח א; ג ג, א).

אמנם הורדוס פאר את צור באולמים והיכלות והקים בה שווקים ותיאטראות, אך איבת הדורות של הצורים לבני יהודה לא נתמעטה על ידי נדבת לבו של מלכם. בימי המרד ברומאים המיתו הצורים מספר רב של יהודים, שגרו אז בקרבם ובסביבתם, ורבים אחרים אסרו בנחושתים והפקידו עליהם משמר (אולי כדי למכור אותם בשוק העבדים), אך הם הצליחו לברוח ולהסתפח לגדודי יוחנן מגוש חלב (מלחמות א, כא, יא; ב, יח, ה; כא,א).

היהודים בצור
אחר חורבן בית שני, כאשר גברה המצוקה בארץ ויושביה היהודים נאלצו לנדוד ממנה, השתקעו רבים מהם בצור והקימו בה קהילה יהודית חשובה. הקהילה מנתה כמה וכמה חכמי תורה נודעים מבני המקום או מחכמי הגליל שהתיישבו בה, וביניהם גם התנא המפורסם רבי שמעון בר יוחאי (אסתר רבה ב, ד).

בימים ההם הייתה צור מרכז מסחרי גדול, ושוקיה היו מלאים מזונות וסחורות שונות. ר' חייא הגדול ושותפו ר' שמעון ברבי יהודה הנשיא, אף הם היו עוסקים בה בסחר משי מובחר (בר"ר עז,ב; שה"ש רבה ג, ו), ור' שמעון בן לקיש (בן המאה הג'), שראה את העוני והדחקות של שארית הפליטה ביהודה, התפעל מחיי הרווחה שבצור ודרש עליה:

"אתהלך לפני ה' בארצות החיים" (תה' קטז, ט) - "אין ארצות החיים אלא צור וחברותיה... תמן זולא, תמן שובעא". שם הזול, שם השובע (ירוש' כלאים ט, ד; כתוב' יב, ג; בר"ר עד, א).

ובכל זאת נשארה צור עיר נכרית בעיני חז"ל, עיר טמאה משום "ארץ העמים" ואסור לכהנים לגור, ואף לבקר בה ביקור ארעי לשם קיום מצווה בלבד (ירוש' מוע"ק ג, א). במאה ה-5 נעשו חיי היהודים בה קשים ומרים בגלל הלחץ שהנוצרים הקנאים לחצו אותם.

במאה ה- 11, אחרי כיבוש ירושלים בידי הסלג'וקים (1071), העתיק הגאון ר' אליהו הכהן את מרכז הגאונות ואת הישיבה "גאון יעקב" מירושלים לצור.
מאה שנים לאחר מכן (ב-1170) מצא בה ר' בנימין מטודילה כחמש מאות יהודים, וביניהם תלמידי חכמים, ולהם ספינות בים. אחרים עסקו בתעשיית הזכוכית הטובה, הידועה בכל הארצות בשם "זכוכית צור".

ר' יהוסף שווארץ, שביקר בה בראשית המאה ה- 19, מעיר בספרו "תבואות הארץ" (קב): "צור עיר קטנה, וכיום אין בה מבני עמנו.

בשנת תקצ"ד (1833) כשחרבה צפת, באה ספינה עם יהודים מצפון אפריקה, וכששמעו שכל הגליל כמעט נחרב על-ידי הפלחים, ישבו בצור והתחילו לייסד שם ישוב. הם לא הצליחו, ולאחר 5-6 שנים נתבטל הישוב, כי רובם מתו והנשארים הלכו להם למקומות אחרים.

מאז לא נתחדש בה הישוב היהודי. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר התעמולה הארסית נגד "הבית הלאומי" התפשטה על פני כל ארצות ערב, עקרה מצור המשפחה היהודית האחרונה, משפחת מנצ'ור, והתיישבה בקרב אחיה בצידון הקרובה.

בימינו
בימינו צור היא עיר ערבית בתחום לבנון בשם צ'ור. היא העיר הרביעית בגודלה בלבנון. מתגוררים בה כ-120,000 נפש, רובם מוסלמים שיעים ומיעוטם מוסלמים סונים ונוצרים בני עדות שונות.

בעיר העתיקה ישנם שרידים של קתדרלה מהתקופה הצלבנית, כנסייה קתולית עתיקה וכן מסגד גדול. בשכונת "ביות אל באס" ישנו אתר ארכאולוגי ובו קשת ניצחון ואמת מים מהתקופה הרומית. מעט מדרום לשכונה מצויים שרידי ההיפודרום העתיק של העיר, אתר מתקופת השלטון הרומאי. ממזרח לעיר ישנו קבר הקדוש למוסלמים הקרוי "נבי מעשוק", אך אין ידוע מיהו. דרומית לעיר ישנם מעיינות מים המובילים אל בריכות הקרויות "בריכות שלמה". האגדה מספרת שאלו הבריכות המופיעות בשיר השירים, פרק ד, פסוק טו: "מעין גנים, באר מים חיים ונוזלים מן הלבנון".

מקום הנמל הצידוני בימי קדם - הנמל הדרומי, המצרי, נתכסה חול ומשמש מעגן לסירות הדייגים הקטנות ומקום לייבוש רשתותיהם, כנבואת יחזקאל על צור: "משטח חרמים תהיה בתוך הים" (כו, ה).

מחוץ לעיר, כתשעה ק"מ מדרום מזרח לצור ו-2.5 ק"מ צפון מערב לכפר קאנא, נמצא בקרבת הכפר חנואיה מצבה המכונה בפי הערבים "סידנא חור". לפי אגדה עממית היא קברו של חירם מלך צור.

לאחר שנת 1948 הוקמו באזור צור שלושה מחנות פליטים גדולים: אל בץ, ברג' א-שמאל וראשידיה, על מנת לקלוט את המוני הפליטים שברחו מארץ ישראל.

סולמה של צור
מדרום לצור, במחצית הדרך לעכו, מתפרץ אחד הצוקים של הרי גליל העליון לתוך הים, ומנתק את המעבר בדרך החוף המוליכה מסוריה לארץ ישראל. כדי להקל על העוברים ושבים את העליה והירידה בשיפוע התלול של צוק זה, חצבו התושבים הקדמונים מעין מדרגות במורדות הסלעיים שמשני עבריו עד ראשו. על כך כינו חז"ל את כל רצועות המעבר בשם: סולמא דצור או: סולמא של צור (עירו' סד:).

רצועה זו משתרעת לאורך 12 ק"מ מקצה הראש הלבן (רס אל אביצ') בצפון ועד ראש הנקרא (רס אל נקורא) בדרום. לסולמא דצור הייתה חשיבות כלכלית ואסטרטגית כמעבר לשיירות מסחר ולצבא מלחמה מהצפון לדרום, ולהפך. בדרך זו נכנס, לפי המדרש, גם אברהם אבינו בבואו מחרן לארץ כנען, ועל כך תספר האגדה

"...וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בר"ר לט, י).

בתקופת החשמונאים העמיד אנטיוכוס הצעיר בן אלכסנדר בלס את שמעון אחי יונתן בעל בריתו "לשר צבא בסולם צור עד גבול מצרים", עד נחל מצרים (מקב' א יא, נט).

בתקופת התלמוד נחשב הקצה הצפוני של סולמא דצור, הראש הלבן, הוא לבלבו בפי חז"ל, לגבול הצפוני של ארץ ישראל בענייני המצוות התליות בארץ (גטין ז: בדברי ר' ישמעאל ברבי יוסי). באותה תקופה התקיימה, כנראה, קהילה יהודית גם בסולמא דצור, הרחוקה 22.5 ק"מ מצור. בה ישב בסוף ימיו (ראשית המאה ה-4) האמורא הגדול ר' יעקב בר אידי, שחכמי הדור בארץ ישראל ובבל היו פונים אליו בשאלותיהם בהלכה (עירוב' פ.; ביצה כה:; בבא מציעא מג:).

וכן דרשו חז"ל:

"ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגבים" (ירמ' נב, טז)... תני רב יוסף... "יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה" (שבת כו.).

מסתבר, כי בתקופת התלמוד, שאליה מכוונים דברי האמורא, היו פליטי יהודה שהשתקעו בעיירות הפיניקיות אוחזים מלאכת אבותיהם בידיהם: ממצים מהחלזונות המצויים על שפת הים באותה הסביבה את צבע התכלת והארגמן בשביל הצבעים שבמרכז צביעת האריגים בצור.

ראש הנקרה
סולמה של צור, גבולו הצפוני הטבעי של עמק עכו, שהיה בסוף ימי בית שני תחום הישוב היהודי, ובימנו הגבול הצפוני של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, נקבע ע"י האו"ם גם כגבולה הצפוני של מדינת ישראל. תחנת הגבול והמכס הוקמה על ראש הצוק הגבוה המכונה ראש הנקרה (רס אל נוקרה), והיא אחת משתי תחנות הגבול הרשמיות לאורך קו שביתת הנשק שבין ישראל לשכנותיה. תחנת ראש הנקרה היא בתחום ישראל, ושלשה ק"מ ממנה צפונה, בכפר הלבנוני הקטן נקורה, נמצאת תחנת הגבול הלבנונית.

בימי מלחמת העולם השניה, כאשר "בנות הברית" התכוננו לכבוש את סוריה ולבנון, חצב הצבא הבריטי בתחתית ההר מנהרה לאורך 250 מ', והניח בה מסילת ברזל לרכבת מחיפה לבירות. מסילה זו משלימה קו רכבת בין לאומית העוברת מאפריקה דרך קהיר - סואץ - חיפה - בירות עד קושטא, אך בגלל המצב המדיני הבלתי תקין שבין לבנון וישראל אין משתמשים בה כיום.

בתום מלחמת השחרור התארגנו שתי קבוצות של לוחמים משוחררים, קבוצה של חניכי עליית הנוער מחניתה יחד עם הכשרת "אבוקה" של הפלמ"ח לשם הקמת יישוב חדש. בשנת 1949 (ח' טבת, תש"ט) נוסד בקרבת "סולמא דצור" קיבוץ עברי חקלאי בשם: כפר ראש הנקרה.




יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן