חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

צידון

עיר נמל כנענית קדומה על חוף הים התיכון, 37 ק"מ מצפון לצור

המקום וישובו
בימי ממלכת אשור ובבל
בתקופה הפרסית
בשלטון יוונים, רומאים, ערבים, צלבנים ומצרים
במאה ה- 17-19
בימינו
עתיקות צידון
צידון וישראל
בימי בית שני
בימי הביניים
בגטו היהודי בצידון

צידון היא עיר נמל כנענית קדומה על חוף הים התיכון, 37 ק"מ מצפון לצור, הנזכרת במכתבי אל עמארנה (75, 20; 85, 71 ועוד) בשם צידונה (ziduna).

לפי סיפורי התורה היה צידון בנו בכורו של כנען מבני חם בן נח, וארץ צידון סימנה את הגבול הצפוני של כנען (ברא' י, טו יט; דה"א א, יג). בקביעת צידון כבכור כנען יש לראות רמז לכך, שצידון הייתה אחת הערים הקדומות בכנען, ועל כן מכנה המקרא את כל יושבי האזור הכנעני, שהיה ידוע בשמו פיניקיה, בשם צידונים (דב' ג, ט; יהושוע יג, ד, ובמקומות רבים אחרים). גם באפוס של המשורר היוני הומרוס, על פי צורתו הספרותית מהמאה ה-9 לפני הספירה משמשים השמות צידון וצידונים כשמות נרדפים לפיניקיה ופניקים.

המקום וישובו
כרוב ערי החוף הפיניקיות, כן הייתה צידון בנויה על סלע התקוע בים בצורת אי, ומורכבת משני חלקים: חלק אחד ליד החוף וחלק שני למרגלות מורדות הלבנון. יושביה הצידונים היו יורדי ים מהוללים ואנשי תעשיה חרוצים, שהרבו לעסוק בציד דגים והמלחתם ובתעשיית האריג וצביעתו לצבע ארגמן.

בתקופה מאוחרת יותר עוסקים היו בחרושת הזכוכית, מלאכה שהומצאה במצרים הקדומה. יושבי צידון היו יוצרים כלי זכוכית מחול הים שבין צור ועכו. רמז למלאכות אלה נמצא בדרשת חז"ל על נחלת זבולון:
"ושפוני טמוני חול (דב' לג, יט). תני רב יוסף שפוני זה חלזון, טמוני זו טרית (thonine או סרדינים); חול זו זכוכית לבנה היוצא מן החול... וחול של זבולון (ש'ירכתו על צידון') חשוב משאר חולות, וראוי לזכוכית לבנה" (מגילה ו., ובפירוש רש"י שם).
חכמי צידון הצטיינו בייחוד בבניין אניות ובהפלגה בימים. מסחרה של צידון התפשט לערי החוף של הים התיכון, והשפעתה התפשטה למזרח ולדרום מזרח עד ליש, כמוכח מדברי הכתוב:
"ויבואו (בני דן) לישה ויראו את העם אשר בקרבתה יושבת לבטח כמשפט צידונים... ורחוקים המה מצידונים" (שופ' יח, ז).
בימי ממלכת אשור ובבל
באלף השני לפני הספירה הייתה צידון הגדולה בערי פיניקיה ושלטת על כולן. בראשית האלף הראשון גברה צור שכנתה ותפסה את מקומה ואת שלטונה.
כאשר התפשטה ממלכת אשור עד חופי הים התיכון, נכנעה צידון (ב-840 לפני הספירה) לשלמנאסר השלישי ושלחה את צי האניות שלה למלחמה נגד צור המורדת. לאחר מכן, כאשר גם צידון התקוממה נגד אשור, עלה עליה סנחריב ב-701 והכניע אותה. כעבור 24 שנים החריב אסר חדון בנו את העיר, הגלה את יושביה והושיב במקומם אנשים מארצותיו הכבושות.

בראשית המאה השישית הייתה צידון בברית עם צדקיהו מלך יהודה נגד בבל (ירמ' כז, ג), אך אין לדעת, אם גם היא נכבשה בידי נבוכדנאצר לאחר נצחונו על ירושלים. המקורות הבבליים אינם אומרים דבר מפורש על כיבוש ערי החוף הפניקיות בידי מלך זה, אבל מתעודות עולה כי היו בבבל אסירים מערים פניקיות. דבר זה מראה שצבאות נבוכדנאצר הגיעו לחוף הים התיכון, ובוודאי פרשו חסותן על ערי החוף הכנעניות, אולי גם מחוץ לצור עצמה. לאחר נפילת בבל בידי כורש נכנעה צידון לפני בנו כנבוזי מלך פרס.

בתקופה הפרסית
בתקופה הפרסית הייתה צידון אחת מארבע הערים הפיניקיות (נוסף על צור, גבל ואורד) שקיבלו מידי השלטון הפרסי זכויות אוטונומיות תמורת עזרתן בכיבושיו במערב. אשמנעזר מלך צידון (במאה ה-4 או ה-3 לפני הספירה) הגיע לגדולה ושלט על חבלי אדמה גם בארץ ישראל: בדאר ובשרון. גם יפו נחשבה לעיר פיניקית בימי מלכי פרס, והייתה בה אוכלוסייה צורית וצידונית.

בטחונה המופרז של צידון בעשרה ובגדולתה השיא אותה להתייצב בראש המרד נגד פרס, שפרץ ב-351 בגלל פגיעת נציבה בכבוד שליחי המדינות האוטונומיות באספתם השנתית בטריפולי. מלך צידון, שלא הכיר, כנראה, בצדקת המרד ולא האמין בהצלחתו, פתח את שערי עירו לפני הפרסים. כאשר נוכחו המורדים שלא יוכלו להתגונן בפני חיל פרס, שרפו את העיר על יושביה לבל יפלו בידי האויב להתעלל בהם. כעבור שנים מעטות נבנתה צידון מחדש, ובבוא אלכסנדר מוקדון מסרו את העיר בידיו ואף עזרו לו במצור ששם על צור, כדי לנקום את נקמתם בפרסים.

בשלטון יוונים, רומאים, ערבים, צלבנים ומצרים
בתקופה ההיא שבה צידון להיות מרכז חשוב למסחר ולמלאכה, אך מלאה הייתה מתיישבים יונים רבים. מהיונים עברה בשנת 65 לפני הספירה לידי הרומאים; ב-637 נפלה בידי הערביים, ומהם עברה ב-1110 לידי הצלבנים. בשנת 1291 כבש המלך המצרי אל מלך אל אשרף את העיר מידי הצלבים והרס את חומותיה.

במאה ה- 17-19
צידון הפיניקית אבדה את מעמדה הכלכלי, והיא ירדה פלאים למשך מאות בשנים. רק בראשית המאה הי"ז, לאחר שפאח'ר א דים, נסיך הדרוזים שמרד בתורכיה, התיישב בצידון, קמה העיר לתחייה והייתה שוב לעיר מסחר בין לאומית.
מושלה הדרוזי ביצר אותה בחומות גדולות, בנה בה ארמונות ומבצרים, ומילא את הנמל העתיק בעפר כדי למנוע את כיבוש העיר על ידי הצי התורכי.

כאשר נכבשה צידון ב-1840 על ידי הצי אברהים פחה מושל מצרים, הרעיש הצי המשותף של אנגליה ובעלות בריתה את נמלה והרס את חומותיה ואת מבצריה.
לבנון עברה כיבושים נוספים בעת הקמת לבנון, ובשנים האחרונות במהלך מלחמת האזרחים ובמלחמת שלום הגליל.

בימינו
צידון היא עיר מחוז במדינת לבנון על אם הדרך בין חיפה לבירות, וידועה בשמה הערבי: צ'ידא. היא העיר השלישית בגודלה בלבנון, ומונה למעלה מ- 200,000 תושבים קבועים (מלבד פליטים ערביים מא"י), שהם ברובם מוסלמים שיעים, וחלקם סונים או נוצרים.

העיר היא מרכז תעשייתי ומסחרי חשוב, ונמצאים בה בתי זיקוק ומסוף נפט המובל מחצי האי ערב לים התיכון.

עתיקות צידון
בתוך העיר עצמה נשארה שכונה גדולה ושוק רחב בצדה, המכונים בשם: אמצ'לביה, זיכרון לימי שלטון הצלבנים בה. במרכז השוק מתרומם מסגד גדול שהיה משמש, לדברי התושבים, קסרקטין לאבירים הצלבנים. מדרום מזרח לעיר נמצא המבצר הגדול קלעת אל מועזה, הוא המבצר הצלבני לואי הקדוש, שנבנה במאה ה- 12 על יסודות המצודה של צידון הקדומה. בחפירות שנעשו בראשית המאה ה- 20 נתגלו שרידים חשובים מתקופת הברונזה התיכונה (תקופת האבות וההיקסוס).

לא רחוק ממבצר זה מראים, לפי המסורת העממית, את "קבר זבולון" (בערבית: נבי צ'יידא), הקדוש ליהודים ולמוסלמים כאחד.

מדרום לעיר נמצאת "עיר הקברים" של צידון העתיקה, ובסביבתה קברים עתיקים מתקופת המקרא.

מול חוף הים, על אחד האיים הפעוטים, המחובר ליבשה בסוללה ארוכה, נמצאת מצודת ים עתיקה, קלעת אל בחר, שנבנתה על ידי הצלבנים (ב-1227) על יסודות מקדש כנעני עתיק של הבעל הצידוני מלקרת.

בראש ג'בל סוג'וד שבהרי הלבנון מראים על "קברו של אהליאב בן אחסימך", אשר על אף ריחוקו מצידון (31 ק"מ) הוא נמנה על עתיקותיה. קהילת צידון שומרת עליו, ובחסותה הוא נמצא. לידו מראים על קבר קדוש נוסף, הוא "קברו של בצלאל אורי". כמובן שאלה הן מסורות מאוחרות.

מצפון לצידון, על שפת נהר דמור, באמצע הדרך בין צידון לבירות, נמצא כפר פלטנוס, שנחשב בעיני חז"ל לקצה גבול ארץ ישראל ולתחילתה של חוץ לארץ (ספרי דבי רב, דברים פיסקא פ'). לדברי פלאביוס לא נתן הורדוס לבניו אלכסנדרוס ואריסטובלוס, שהאשימם בהתנכלות להמיתו, להופיע לפני השופטים הרומיים בבירות, והשאירם בכפר פלטני אשר לצידונים (מלחמות א, כז, ב; קדמוניות טז, יא, ב).

הפסוק: "ויהי גבול הכנעני מצידון..." (ברא' י, יט) מתרגם על ידי יונתן: "מן כותנייס". ואת הפסוק: "וכנען ילד את צידון" (דה"א א, יג) מתרגם רב יוסף: "וכנען אוליד ית בותניאס". יש סוברים כי שני המתרגמים נתכוונו לפלטנוס אשר על ידי צידון.

צידון וישראל
במלחמות יהושע בעמי כנען לא כבש את צידון. לאחר הניצחון על מי מרום רדף יהושע את מלכי הצפון המוכים "עד צידון רבה", לאמור: עד פרבריה של העיר הגדולה. גם נחלת אשר התפשטה "עד צידון רבה" (יהושע יא, ח; יט, כח). אמנם, בדברי הסיכום על כיבוש הארץ נכללו "כל צידונים" בתחום "הארץ הנשארת" לרישתה, שיש "להפילה לישראל בנחלה" (שם יג, ו), אבל צידון העיר לא נחלקה לשבטי ישראל ולא נושבה על ידם.

גם לאחר כיבושי דוד והרחבת גבולות ממלכתו לצד ארצות ארם, נשארה צידון, כאחותה צור, עיר כנענית בממשלתו של חירם מלך צור. הפסוק: "אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון..." (שופ' א, לא), סותר לכאורה טענה זו, כי ממנו משתמע שצידון נפלה בחלקו של אשר כשאר הערים הנמנות אתה. יש לפרש פסוק זה כך שהוא מכוון ל"ארץ צידון", האזור הצפוני כולו של הכנעני. פירוש זה מוכח מן הכתוב הסמוך: "וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ, כי לא הורישו". ראייה נוספת לכך נמצאת גם בדברי התוכחה: "וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם" (שופ' י, יב). בפסוק זה מכונים מלכי כנען שבצפון הארץ (יבין מלך חצור ובעלי בריתו) בשם צידונים.

מכל מקום לא הייתה צידון מעולם בתחום ישראל, ואפילו דוד ושלמה לא ראו צורך וטעם להשתלט עליה או על ערים פניקיות אחרות.

לעומת זאת ניתן לשער שאנשים משבטי ישראל הצפוניים, בייחוד ממטה אשר שגבולו פגע בגבולות צור וצידון רבה, נתפזרו בקרב הצידונים שבערי פיניקיה והתיישבו גם בצידון עצמה. דבר זה ניכר מן העובדה שעבודתם לבעל ולעשתורת לא הייתה זרה לבני ישראל בימי השופטים והמלכים. מימי דוד ושלמה שררו גם יחסי ידידות בין מלכי ישראל ובין מלכי צידון, אך הדברים המסופרים במקרא מוסבים בעיקר על צור שהייתה מושלת בפיניקיה בימים ההם.

בימי בית שני
בימי בית שני התקיים, כנראה, ישוב יהודי קבוע בצידון, שלא נהנה מיחסי שכנים טובים. בימי החשמונאים, בשנת 162 לפני הספירה, באו שליחים מהגליל להודיע ליהודה המכבי, כי "נאספו עליהם מעכו ומצור ומצידון לכלותם..." (מקב' א, ה, טו).

בתקופה מאוחרת יותר שינו אנשי צידון את יחסם ליהודים לטובה, ובימי ההתקוממות ביהודה נגד השלטון הרומי חמלו על שכניהם היהודים והגנו עליהם ועל רכושם (מלחמות ב, יח, ה), זאת בניגוד להתנהגותם האכזרית של אנשי צור כלפי היהודים שישבו בתוכם ובסביבתם. יתכן שהצידונים היו ביחסי ידידות עם היהודים עוד מימי הורדוס הגדול אשר פאר את צידון בתוך שאר ערי פיניקיה והקים בה תיאטרון גדול ונאה (שם א, כא, יא).

לאחר חורבן ירושלים נמלטו לצידון יהודים רבים מיהודה ומהגליל, ויסדו בה קהילה יהודית חשובה, שכללה גם תלמידי חכמים ידועים. עם חורבן ביתר גדלה הקהילה והתחזקה, ועל חבריה נמנו אז רבים מבין התנאים והאמוראים, וביניהם רבי שמעון בן יוחאי, תלמידו המהולל של רבי עקיבא, שישב זמן מה בצידון והיה ממנהיגי קהילתה. גם רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, חי שנים רבות בצידון; וכן מזכירים חז"ל את ר' יוסף צידוני שלמד תורה אצל הרשב"י, ועוד רבים אחרים.

בימי הביניים
גם בימי הביניים לא נפסק הישוב היהודי בצידון. בשנת 1175 מצא בה הנוסע ר' בנימין מטודילה "כמו עשרים יהודים" (ראשי משפחות) אומנים וצבעים ורוכלים הבאים בענייני מלאכתם ומסחרם גם בין הדרוזים שבנקיקי הסלעים בהרי הלבנון.

עם כיבוש א"י וסוריה על ידי סולטן תורכיה סלים הראשון (1517), גדל הישוב היהודי בכל ערי החוף של הארץ. בימים ההם התקיימה בצידון עדה נכבדה בראשותו של ר' יוסף סאראגוסי "ראש המדברים בין הספרדים בצפת", שעבר בראשית המאה ה- 16 מצפת לצידון (אולי לרגלי המחלוקת בענייני ה"סמיכה").

בשנת 1838 מצא בה הד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של משה מונטיפיורי "מארבעים עד חמישים משפחות יהודיות מתפרנסות בכבוד, מקצתם במסחר ומקצתם בעבודת שכירי יום".

בשנת תר"פ (1920) לצידון נמצאו בה כ-500 יהודים. וכך היה הולך ונמשך הישוב היהודי בצידון אלפים בשנים, כמעט ללא הפסק.

בגטו היהודי בצידון
הקהילה היהודית בצידון קטנה מאוד ביחס לקהילות העתיקות שבדמשק וב"ארם צובה" (חלב), אך מבחינה לאומית היא רואה את עצמה עולה עליהן בערכה, באשר היא נחשבת על קהילות ארץ ישראל.

צידון שוכנת מצפון לנהר אל קאסמיה, הוא "הנהר" סתם הנזכר במשנה (שביעית ו, א) כגבולה הצפוני של א"י בנוגע למצוות התלויות בארץ. אך יהודי צידון סומכים על הפסוק: "זבולון לחוף ימים ישכון... וירכתו על צידון" (ברא' מט, יג), ורואים עצמם כבני ארץ ישראל: אינם חוגגים יום טוב שני של גלויות ושומרים על המצוות התלויות בארץ. רבים מחכמי בירות צוו את בניהם אחריהם לקבור אותם "בצידון אשר בארץ ישראל".

כל בני הקהילה הם "ספרדים" במובן המקובל של מילה זו, אבל אין לדעת אם הם מיוצאי ספרד שהגיעו ארצה דרך תורכיה או שהם "מוריסקים", כלומר מיושבי הארץ הקדמונים. זקני העדה ידעו לומר, שברוב המשפחות, "כבר זקן זקן זקנם נולד בצידון", ומשפחות אחרות ירדו אליה מכפרי הדרוזים בלבנון בימי הטבח הגדול בנוצרים (1860), ובייחוד מהכפר דיר אל קמר, שהיה משך מאות בשנים "קן היהודים" בהר הלבנון. מכל מקום אין ספק שקהילת צידון שבימינו היא המשך לקהילה שנתקיימה שם בראשית המאה הט"ז למניין.

עד ימי מלחמת העולם הראשונה היו כל בני הקהילה גרים ב"חארת אל יהוד", הוא הגטו הסגור הצר והאפל, שקירותיו כלפי חוץ מחוברים לדירות ולבתי מלאכה מוסלמים. בקצהו האחד יש לגטו מבוא אפל, הוא שער הכניסה היחידי לדיירי המקום; דלת שניה, נסתרת, הנמצאת ברשות היחיד של אחת המשפחות, נעולה תמיד ומשמשת מוצא רק בעת צרה.

מימין למבוא, מבפנים, נמצאת ה"חצר" הכללית. בה בית כנסת עתיק. מסורת בידי אבות הקהילה כי הוא קיים מימות הבית השני, מ"ימי המקדש"; בחצר יש גם בית מדרש, ברכת מים ציבורית וחדרים "להכנסת אורחים". מהחצר המרובעת מתפתלים שבילים וסמטאות - מערות חשוכות אל "הבתים" הבנויים זה על גבי זה וזה לפנים מזה. בימי התורכים היו נוהגים לנעול את שער הגטו משקיעת עת החמה ועד זריחתה, אך משנכנסו הצרפתים לסוריה וללבנון חרגו היהודים ממסגרותיהם. המתקדמים ואמיצי הלב שבהם עזבו את רחוב היהודים הסגור והתיישבו ברחובות הפתוחים והחופשים בקרב האוכלוסייה הנוכרית, בייחוד בקרב הנוצרים.



מקור הערך: מעובד על פי פנחס נאמן, אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, תשכ"ו, וברשות הוצאת יבנה

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן




ערכים קרובים
צור