לדף ראשי



איתורו המדויק שנוי במחלוקת: כבר מימי הביניים, ובייחוד מראשית המאה הי"ח, מקובל היה לזהות את מי מרום עם הים הפנימי שבצפון הארץ, ים חולה, הוא "ימא דסמכו" בפי חז"ל (ירושלמי כלאיים ט, ד: שקלים ו, ב), ואצל פלביוס (מלחמות י, ז). אך אין לו לזיהוי זה על מה לסמוך.

בימינו משתדלים לאתר את מי מרום בהתאם לערך הצבאי של המקום ולקוי הדרכים בהן ברחו המלכים מחרב יהושע, אבל עדיין לא הגיעו למסקנה:

יש חוקרים המאתרים את מי מרום בשטח עשיר במעיינות מים בין הכפר הלבנוני מארון אר ראס שבהר מארון דרום מערב לקדש נפתלי ובין כפר מירון שמדרום לו. שם, בנחל פארה (המשכו המערבי של נחל הנדג') ובעמקים הסמוכים לו, נועדו תחילה מלכי הגליל לבדם, והקימו מחנה זמני במחשבה לעבור אחר כך דרומה ולהצטרף אל מלכי העמק העתידים לבוא על סוסיהם ורכבם. אבל יהושע הקדימם: הוא עלה מהדרום, והתנפל עליהם "פתאום" בטרם יספיקו להתאחד ולהיערך לקרב, וכך הצליח להכותם "עד בלתי השאיר להם שריד" (יהושע יב, ח).

את העיר מרום, הנזכרת כבר ברשימת ערי כנען של תחותימס השלישי (מס' 12) בשם מרם, ובתבליטי הערים בגליל העליון של רעמסס השני, מזהים חוקרים אלה עם תל אל חורבה הנשקף על פני המירוץ העליון של נחל פארה, ואת מי מרום נוטים לזהות עם המעין הנובע לרגלי התל, עין אל חורבה (עין דאמה) בגבול ישראל לבנון, או עם האפיק העליון של נחל פארה, הנמשך לרגלי התל, ובו מעינות אחדים.

החוקר גרסטנג, שגילה את התל, מתארו כאחת הנקודות הצבאיות החשובות ביותר במישור שלרגלי הר מארון. הוא נמצא ליד יראון, המהוללת במימיה המרובים (מאה מעיינות מים), וליד העיר בנת אל גביל (בת ההרים), אשר שימשה עד ימינו אלה צומת הדרכים הראשית בגליל העליון. צבאות יהושע העולים מהדרום ניתקו דרך מנוסה זו משני עבריה, דרום מזרח לחצור ולעמק הירדן, ודרום מערב לעמק עכו. כתוצאה מכך הוכרחו הכנענים להימלט מערבה אל משרפות מים, במרחק 27 ק"מ ממקום המערכה, ולצפון מזרח אל בקעת מצפה במרחק 30 ק"מ, ואף לצפון מערב לצידון רבה במרחק 48 ק"מ.

חוקרים אחרים רואים ב"מי מרום" מעין גדול ונחל איתן ליד עיר בשם מרום. הם מזהים את מרום עם מירון, עיר מבצר מימי פלביוס, הידועה לנו גם מהתלמוד (כיום כפר מירון לרגלי הר מירון "הר הג'רמק" צפון מערב לצפת), ואת מי מרום עם עין מירון (אודי מיירון) אשר בדרום הכפר.

ים החולה, אשר אינו קיים עוד, השתרע בקצה הדרומי של עמק החולה, בין הרי הגולן במזרח והרי נפתלי במערב. מקומו היה בגבול הביצות הקדומות שכיסו רבבות דונמים אדמה בצמחי מים וביערות קני סוף וגומא, והפיצו קדחת ממארת מסביב. ים זה היה הגבוה בשלושת הימים הפנימיים שבארץ, והקטן שבהם: הוא תפס שטח של 14 קמ"ר בעומק של 2-5 מ'. בחורף לא יכול היה להכיל את המים המרובים שזרמו אליו מההרים העוטרים אותו מימין ומשמאל, ועל כן היה עובר על גדותיו, מציף את המקומות הסמוכים, מרחיב את שטח הביצות ומעמיקו.

בשנת 1951 הוחל בחפירת תעלות ניקוז גדולות לאורך עמק החולה ורחבו לשם ייבוש הביצות הקיימות זה אלפי שנים, ובשנת 1957 יובש גם רובו של הים עצמו ונותר ממנו רק אגם זעיר: רצועת מים צרה של הירדן המשתפך אליו בצפון, ויוצא ממנו בדרום בדרכו אל הכינרת וים המלח.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן