לדף ראשי





תוכן הערך:
1. פרשנות ביוגרפית
2. פרשנות היסטורית חברתית
3. פרשנות של תולדות הרוח - Geistgeschichte
4. פרשנות של הקריאה הצמודה
5. פרשנות פסיכולוגית ופסיכואנליטית
6. פרשנות אימפרסיוניסטית
7. פרשנות אקספרסיוניסטית
8. פרשנות אקזיסטנציאליסטית
9. פרשנות סטרוקטורליסטית
10. פרשנות פוסט סטרוקטורליסטית
11. פרשנות באמצעות הלשון הפיגורטיבית
א. פיגורות הלשון כיסוד לפרשנות
ב. קונוטציה ולשון הפיגורטיבית
12. פרשנות אינטרטקסטואלית ואינטרדיסציפלינרית
א. התשתית וסוגיה
ב. התשתית והאירוניה כשיטות לגילוי עמדות
ג. התשתית הסמויה
13. פרשנות של התקבלות על ידי הקורא
14. פרשנות של דקונסטרוקציה
15. פרשנות פוסטמודרנית


1. פרשנות ביוגראפית
פרשנות ספרותית ביוגראפית מסכמת את תולדות המחבר, כדי להסיק מהן מסקנות פרשניות לגבי היצירות שכתב.
כך נמצאו פרשנים שהשתמשו בתולדות דוד המלך, כדי לפרש בעזרתן פרקים רבים בספר תהילים. בדומה לכך, תולדות המלך שלמה ובני גילו שמשו בסיס לפירוש הספרים משלי וקהלת. באופן דומה שמשו תולדות חייו של ביאליק ביתמותו, בשהותו בישיבת וולוז'ין, בשהותו באודיסא וכו' יסוד לפירוש יצירתו בידי פרשנים כמו קלויזנר ולחובר. בעמים הלך בעיקר ברנדייס בדרך זו, ואצלנו נזקקו לה נוסף לקלויזנר וללחובר גם אורינובסקי (בן-אור), שירמן [לשירת ימי הביניים] ועוד אחרים.

2. פרשנות היסטורית חברתית
בדומה לשיטה הקודמת ובסמוך לה, עם מעט יותר לגיטימיות אנו מוצאים את השימוש בתקופות ההיסטוריות החברתיות כבסיס לפירוש היצירה. היצירה נבחנת כאן במליה החברתי והלאומי שלה ואלה מעניקים לה את משמעותה. המלחמות הגדולות, התהליכים החברתיים, כגון האורבניזציה, המהפכה הצרפתית, התפתחות הסוציאליזם והקומוניזם באירופה, לא רק השתקפו ביצירות הספרות והאמנות, אלא גם הטביעו את חותמם הן על היוצר והן על יצירתו.

גישתו של הצרפתי היפוליט טין (בספרו על "הפילוסופיה של האמנות" הוצאת שטיבל ורשה תרפ"א) קרובה לדרך זו, וארנולד האוזנר כתב לפיה את ספרו על "ההיסטוריה החברתית של האמנות והספרות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1971). אצלנו שילבו אותה רבים בשיטה הביוגרפית - כגון ח"נ שפירה בספרו "תולדות הספרות העברית החדשה" (הוצאת מסדה ר"ג) - והסבירו באמצעותה את היצירות של תקופות ההשכלה העברית, ומאוחר יותר אף את תקופות העלייה הראשונה, השניה והשלישית. ברמה גבוהה יותר ובמבט מקיף יותר בנה גם אברהם שאנן על דרך זו את הכרכים של "הספרות העברית החדשה לזרמיה" (הוצאת מסדה ר"ג והוצאת אוניברסיטת בר אילן).

3. פרשנות של תולדות הרוח - Geistgeschichte .
דרך זו מתוחכמת הרבה יותר מן השיטה הביוגרפית ההיסטורית והחברתית. לפי דרך זו משקפת היצירה את התהליכים הרוחניים ואת התהליכים הנפשיים המפרנסים את חיי היוצרים ואת חיי בני תקופתם.

פרשנות זו רואה את היצירה כצומחת מתוך הנחות היסוד של עולם הרגשות ושל עולם התפיסות, המגמות והאידיאלים, ומתוך הספירה התרבותית של תקופתה, ולכן היא גם סימפטומטית לתקופתה ולמקומה ולחברה שבה היא צמחה. היא מהווה מעין דיאגנוזה של תחלואי החברה מזה ושל הפרט מזה. על אף שהיא מפרידה באופן ברור בין היצירה האומנותית הפיקטיבית למציאות הממשית, היא סומכת במידה רבה על עקרונות פילוסופיים ופסיכולוגיים, ובעיקר של הפסיכולוגיה התבניתית. על הפרשן להכיר היטב את מכלול התפיסות והרגשות השולטות בתרבות התקופה, כי אלה מאפשרות לו להבין את היסודות הסימפטומטיים הייחודיים של החברה האנושית כפי שהם מתגלים ביצירה האומנותית. לפי שיטה זו היצירה יותר משהי מעמידה אתנו לפני תביעותיה המוסריות, החברתיות, הלאומיות וכד', היא מעמידה אותנו מול גילוי פרצופם וגורלם של הפרט ושל החברה האנושית. אצלנו השתמש בדרך זו, תוך שילובו בשיטת הקריאה הצמודה של ריצ'רדס, המבקר הנודע ברוך קורצווייל.

4. פרשנות של קריאה צמודה
כהתנגדות לשיטות הקודמות באה שיטת "הקריאה הצמודה" שנקראה גם בשם New Criticis, שפותחה בידי א. א. ריצ'רדס.

ריצ'רדס התנגד לערוב יסודות חוץ ספרותיים כמו ביוגרפיה, כסיטואציה חברתית, פסיכולוגיה וכד' בדיון הפרשני. הוא נתק את היצירה מגורמים חיצוניים, והשתדל לפרשה מתוך עצמה, ומתוך מה שכתוב או מרומז בה בלבד. לשם כך הקפיד לגלות את המשמעויות הראשיות והמשניות שבמילים, בדק ניואנסים וקונוטאציות ומשמעויות סמליות של המילה, ואף את המסקנות וההבדלים שעלו ממבני המשפטים ומתמונות הלשון שעוצבו באמצעותם. רק מהמשמעות של הטכסט נאות ריצ'רד להפיק מסקנות לגבי משמעותה של היצירה השלמה.

מסיבה זו סמך על אנליזה פרטנית של פיגורות הלשון כדימוי, מטאפורה, מטונימיה וסמל, שעל ידי פירוקם לגורמים ככלים לשוניים המעבירים חוויות ורגשות אל מרכיב לשוני חדש. ריצ'רדס, בספרו "הפילוסופיה של הרטוריקה", תיאר את מרכיבי הפיגורה הלשונית במונחים: כלי מעביר, נושא מקבל, וכן תכונה או מוקד משותף (ראה בסעיף על פרשנות פיגורטיבית). מן הסינתזה של שלש אלה הוא מעלה לפני הקורא את המשמעות של הביטוי הפיגורטיבי, שהיא אבן בניה במשמעות הכללית של היצירה.

בדיקה קפדנית של המילים על באוריהן השונות, הניואנסים שלהן, מטעניהן הרגשיים והקונוטאציות שלהן, וכן בדיקה קפדנים של תחביר המשפטים, סדר המלים והסממנים הסגנוניים, העניקו מהימנות רבה לשיטת הקריאה הצמודה.

מובן לפי זה ששיטה זו נשענה לא מעט על הסמנטיקה ועל הסטיליסטיקה, ומצד שני, היא הפכה בסיס להתפתחות התיאוריות של הלשון הפיגורטיבית.

5. פרשנות פסיכולוגית ופסיכואנליטית
תפיסות המשפיעות על עיצוב דמות האדם והחברה מזה, ועל בדיקת עיצוב זה על-ידי פרשנות וביקורת מזה, הן התיאוריות התבניתיות והתיאוריות הפסיכואנליטיות של פרויד, של יונג ושל אדלר.

תפיסות אלו חפפו יפה את התחושות המוקדמות של עולם הספרות, שידעה שהאדם הוא תוצר של גורמים ביולוגיים וחברתיים. העובדה שהן פרויד והן יונג בנו את תפיסותיהם על מסקנות מיצירות ספרות, כסיפורי מיתוס וסיפורי אגדות עממיות, ואף על כתבי הקודש, יש בה כדי להסביר מדוע דווקא תפיסות אלה חדרו בקלות לעולמה של הפרשנות והביקורת.

לפי אדמונד ווילסון אף השיטה הביוגרפית נוטה לבדוק אצל הדמויות הספרותיות את היסודות הפסיכולוגיים של "חייהם".

הואיל ו"חייהם" של דמויות בספרות אינם זוכים למלאות של החיים שבממשות, ואינם בנויים אלא קווי אופי בודדים, יש גם בהסברים הפסיכולוגיים סכמטיזציה של הדמות. אם נתייחס לתופעות כאהבה, שנאה, מסירות דתית, וכן לנדיבות, קמצנות, אכזריות, רחמנות, נגלה כי לא זו בלבד שהספרות אינה מסוגלת לשחזר אותן ברבגוניותן, אלא שהן מתגלות כסכמתיות ביותר, בטעוני הפרשנות ובטעוני הביקורת, והן הופכות את הדיון לפשטני.

הספרות שונה מן החלום ומהדמיון, בהם אין לאדם שליטה על המתרחש. בספרות יש ליוצר מידה רבה של שליטה בתכונותיהן של הדמויות. משתי בחינות אלו, חוסר השליטה בחלום, והשליטה הרציונלית של הסופר, נכשלות התיאוריות הפסיכולוגיות כפרשנות לדמות ולחברה כפי שאלו מתגלות ביצירה האומנותית בכלל ובספרותית בפרט.

מתורתו של זגמונד פרויד נקלטו בתודעה הציבורית בעיקר הפעילויות של תת ההכרה המפעילה את הדחפים האירציונליים. לפעולות הרציו ולפעולות הסובלימציה הייתה השפעה חלשה למדי על ההשקפות המקובלות בחברה המודרנית. מסיבה זו הפכה התיאוריה של פרויד לא רק הסבר למעשה נבלה שונים של בני אדם, אלא במידה רבה אף להצדקתם.

הסרת האשמה והסרת האחריות מכתפי האדם, והטלתן על ה"איד", יוצרת פרשנות מסולפת ליצירות הספרות, וגישה מסולפת לא פחות לחיים בחברה המודרנית. לדבר זה השלכות מרחיקות לכת על התפתחותה של החברה המודרנית בכיוון הדטרמיניסטי, בכיוון המתירנות ובכוון הכאוס השולטים בחברה של התקופה הפוסט מודרנית.

תורתו של קרל גוסטב יונג ריככה מעט את הגישה הדטרמיניסטית. היא ראתה את הגורמים לפעולות בני אדם בהשפעות חברתיות, ובעקר בהשפעות תרבותיות המשותפות לחברות האנושיות השונות, המועברות מדור לדור. השפעת המיתוס לפי יונג נעשית באמצעות המסירה בתרבות באופן כזה, שהשילוב בין התופעה העתיקה האנכית ובין המסירה הרב ממדית ההיקפית יצר את הארכיטיפים הקיימים בתודעה הקולקטיבית של בני התרבות.

הואיל ובספרות מצויות הדמויות על רקע דמויות אחרות, ועל רקע תופעות תרבות, נתקבלה התפיסה של יונג אצל פרשני ספרות רבים. הם ניסו לפרש את הדמויות על יסוד מספר ארכיטיפים מן המיתוס. לדוגמה: אדיפוס המשתנה מחוסר הידיעה (העיוורון) אל הידיעה (ההתפכחות), ומן הידיעה חזרה לעיוורון, שהוא הפעם עיוורון ממשי שתוצאתו מוות, המגלם את אי הידיעה הטוטאלית.

אצל ביאליק הספוג תרבות יהודית מצויה ידיעה דווקא במוות. על יסוד תזה זו של אי ידיעה אצל יונג בנה כנראה ליונל טרילינג את תפיסתו, האומרת שכל בני האדם מגלים עיוורון ביחס לעולמם, ולכן מצוי מוטיב זה של אי ידיעה בכל יצירות הספרות (ליר, מקבט, אבא גוריו, שירת ביאליק ועוד).

6. פרשנות אימפרסיוניסטית
לעומת הגישה הדקדקנית של ריצ'רדס, ערבו פרשני הריאליזם האימפרסיוניסטי את התרשמויותיהם ואת ראיתם הרגעית בפירושיהם. דבר זה אפשר להם לפרש טכסט באופנים שונים בהסתמכות על זמנו ועל מקומו המשתנה של אובייקט הפירוש. הם ראו בפירושים השונים שבזמנים ובמקומות השונים ריאליזם קפדני הדבק במציאות כפי שזו מתגלה בזמנים ובמקומות השונים.

יש להבחין בין האימפרסיוניזם כתנועה באמנות, ובין הפרשנות האימפרסיוניסטית.

באמנות בנויה האימפרסיוניזם על הדיוק הריאליסטי ברשמים שאנו חווים מאובייקט נתון בזמנים שונים. היצירה מציגה את האובייקט כהנצחה של קטע מן המציאות, כפי שהוא נתפס ברגע היווצרותה של היצירה האומנותית בדרך זו מראה לנו שיר, מה היה מצבנו הרוחני (או הפיזי) בזמן שעבר ואיננו, ועל-ידי כך הוא מגלה לנו את השינויים שחלו בנו ובהשקפתנו. שיר נקמה של שלונסקי, וכך גם שיר של גרינברג משקף את עמדותינו בעבר. הכנסייה של רואן צוירה על-ידי קלוד מונה בעלות השמש, בצוהריים ולפנות ערב. בכל אחד מזמנים אלה נראתה הכנסייה בצבעים ובצורות אחרות. גם מרחקים שונים גורמים לרשמים שונים, ועל כן אנו מוצאים בציור האימפרסיוניסטי טשטוש הקווים החדים, והכל שם משחק דינמי בצורות, בצבעים וברקע. העיצוב או התיאור האימפרסיוניסטיים לעולם אינם חד משמעיים, אך תמיד הם משווים בין מה שהיה בעבר למה שקיים היום.

הפרשנות יכולה לנצל אפקטים אלה לצורכי הדיון הפרשני והביקורתי. היא יכולה להשתמש בעקרונות אלה לשם ניסוח הססני, רב משמעי המשתמש בקביעות כלליות וסתמיות, ולהימנע מהקפדה על ביטויים מדויקים. יש אפילו פרשנות המבארת את הטכסט או מתארת את האובייקט לא על סמך ראיה מדויקת, אלא על בסיס התרשמות כללית או ראשונית. טענת האימפרסיוניסטים היא, שאף בחיים בני אדם אינם עורכים מחקר לשם ברור מהותו המדויק של המציאות, ועל-כן אין כל הצדקה לעשותו באמנות. לפי תפיסה זו, לשם פירוש טקסט די לנו אם נאמר מהן התרשמויותינו הראשוניות, מפני שדווקא אלו הן האותנטיות ביותר, כי לא שלט בהן התחכום של שיטות הביקורת והפרשנות.

ברור שבדרך זו קשה להגיע לפירוש החודר למשמעויות הרוחניות העמוקות של היצירה.

7. פרשנות אקספרסיוניסטית
האכספרסיוניזם משלב בפירושיו (כמו ביצירותיו) את עולם הרגש האנושי בהיבטיו הקיצוניים והמאיימים, והוא מפרש את התופעות הרגשיות של האדם ואת התופעות הפנימיות הנעלמות של העולם בעזרת הסימנים החיצוניים שהוא מגלה בצד החיצוני של היצירה.

מקום שטוף שמש, או מקום עוטה ערפל, ועיוותים של צורת האדם או הנוף, מלמדים על עולם פנימי רגשי סוער ומשמשים את העיצוב האקספרסיוניסטי. האמן האקספרסיוניסטי שובר את פניה החיצוניים של המציאות, כדי לבטא את משמעויותיה הפנימיים המתגלים בעד שברים וסדקים, עמוק בתוך הנפש האנושית.

מטבע הדברים גורם החיטוט במעמקי הנפש של האדם להלך רוח פסימי המצוי על גבול הדיכאון. מציאות הבנויה שברים לפי שיטת האקספרסיוניזם בונה יצירה שבה נרמזים שברי המציאות, ומגלים את היסודות התהומיים והמאיימים של הנפש האנושית.

דוגמה מאפיינת ביותר לדרך יצירה זו, היא הציור הקוביסטי. הפרשנות המחפשת אחרי יסודות אלה נשענת לעיתים על הפסיכואנליזה. היא מבליטה את הצבעים הכהים והשחורים, ואת הקווים האגרסיביים שבעיצוב הנושא. בני אדם מעוצבים באמצעות משולשים חדי זוויות המביעים אגרסיביות. ביטוי זה מקרב את השיטה לקוביזם כגון זה של פיקאסו ובראק. ההתבוננות בקווים האגרסיביים מאפשר לפרש תמונה כמו גרניקה של פיקאסו, והיא מאפשרת לחשוף את משמעויותיה. הישענות על הסבר הקווים החדים, הצבעים הכהים, העיצוב השבור וחסר הרציפות, והצצה אל המעמקים המאיימים של המציאות - היא מיסודות הפרשנות האקספרסיוניסטית.

8. פרשנות אקזיסטנציאליסטית
האכזיסטנציאליזם קם כהתנגדות לפילוסופיה של המטאפיזיקה, והתנגדה לשאלות העוסקות במה שמעל לטבע ומעל לחושים. הוא מפרש את האדם, את יצירתו ואת עולמו מבחינת אחריותו של האדם כלפי עצמו ועולמו.

היצירה והאדם נתפסים לפי קיומם ומהותן הממשית. היצירות והדמויות נבחנות לפי מידת האחריות שהן מתייחסות לגורל האדם, ולפי מצבם האמיתי של בני האדם ביש הקיים.

מצב האדם הוא אבסורדי, מפני שהוא נזרק לעולם שאין לו כל שליטה עליו, ומפני שבסוף הדרך מצוי המוות. לחיים שמטרתם או שסופם הוא המוות, אין הצדקה, אין טעם ואין משמעות, ועל כן גורל האדם הוא מועקה מתמדת. מתחושות קשות אלה יש מוצא לשני כיוונים. האחד הוא האדישות, האובלומוביסטית הממצה את עצמה בפסיביות המוחלטת, במועקה ובבחילה: הכיוון השני הוא המרד נגד הטבע, נגד המות ונגד האלוהים האמורים לשלוט בחיי האדם.

הדת יוצרת קשר בין האדם לאלוהים כל יכול, ומעניקה לו חוט של תקווה. האדם המצוי אינו זוכה להתגלות אלוהית, ועל כן הוא נופל לייאוש, ובייאושו הוא דוחה את האלוהים, ומקבל את האין. המרד של האדם פונה נגד האבסורד של קיומו. גם המרד הנו חסר תקווה, והמורד המיואש בבדידותו אינו יכול לפנות לאלוהים, שהרי התכחש לו.

אפשר להסיק, כי מרד האדם נגד שליטת האבסורד בגורלו הוא הביטוי של האותנטיות שלו. אולם אם אין לאדם למי לפנות, אין כלפי מי למרוד, ולכן אין הוא יכול להגשים את מהותו. כך נוצר אדם קרוע בין הנטייה לקבל מרות מטפיזית, לבין נטייתו להכחיש כל קיום מטפיזי אלוהי, ולהכריז על אתאיזם.

אחת מדרכי המוצא היא התאבדות. מוצא אחר הוא קבלת אחריות לגורלו ולהשפעתו על הזולת. בהתאבדות מבטא האדם רק את שליטתו החלקית במות, כי הוא שולט רק בהבאת המות על עצמו, אך לא במניעתו. בנטילת אחריות על חייו הוא משתמש בריבונות ובחופש לשם פעילות. פעילות זו נעשית אפקטיבית כאשר היא למען הזולת. בקבלת אחריות ובפעולה למען הזולת סוגרים את מעגל של האדישות והייאוש האתאיסטי, ונסוגים לכיוון הצו הטרנסצנדנטי - האלוהי.

התפיסה האקזיסטנציאליסטית דורשת לעסוק בקיום האדם בעולם אדיש ועוין. קרקגור לחם באידיאליזם שגרמה לשאננות, ופנה לבעיות פרגמטיות מציאותיות ופסיכולוגיות, כגון בעיית האב שנאלץ להקריב את עצמו ואת בנו למען ערכים רוחניים נעלים (עקדת יצחק). הוא הגיע למסקנה שהאדם חייב להשלים עם האבסורד.
לפי סרטר על אף היקום הניהיליסטי בלי נוכחות אלוהיית, יש לפרט חופש פעולה, ועל אף שפעילותו נידונה לכישלון, עליו לקבל אחריות לכישלונו (אחריות שלילית).
אלבר קמי פסע בעיוניו מן האדישות אל הבחילה, הייאוש וההתאבדות.
קרל יספרס מצא תקווה באחריות האדם לעצמו ולזולתו. כאשר אנו מקבלים תביעות המופנות כלפינו, אנו חייבים להחליט, וההחלטה מטילה עלינו אחריות. בנקודה זו חוזר יאספרס לעולם הדתי. אדם אינו מסוגל ליצור את עצמו, ולכן הוא חייב להתייחס אל האלוהים, המטיל עליו את קיומו, ולכן גם את החופש ואת האחריות. מה שנראה שעשינו בהכרח, הוא תוצאה של חוסר רצון. האלוהים העניק לנו חופש, ובמידה שהאדם חפשי יותר הוא קשור יותר אל האלוהים. בני אדם בניגוד לבעלי חיים הם בעלי חופש, שניתן להם על-ידי האלוהים. האדם, כשם שאינו יכול ליצור את עצמו, כך גם אינו יכול להעניק לעצמו חופש, ועל כן אינו יכל לנהל את חייו בלי אלוהים.

הפרשנות והביקורת האקזיסטנציאליסטית בנויות על עקרונות שיטה זו, והן מחפשות ביצירה את היסודות שנידונו כאן. הן בודקות את השפעת התודעה של המות על הדמויות שביצירה. הן בודקות קיום אבסורדי בין יש לאין, בין אדישות, ייאוש ומרד, בין מועקה לבחילה וכד', והן מחפשות בדמות האומנותית את מהותה האותנטית, את המרד, את קבלת האחריות על הגורל והחלטה לפעול לטובת הזולת. הם מחפשים בדמויות את האחריות המוטלת עליהן בין אם העולם הוא בלי אלוהים, ובין אם הן מקבלות את קיום האלוהים כהכרח שאין להתחמק ממנו.
יסודות אקזיסטנציאליסטיים מוצאים ביצירות של פ' דוסטויבסקי, ז'ן פול סרטר, אלבר קמי, סימון דה-בובואר, סמואל בקט\ ובספרות העברית יוסף חיים ברנר, אורי צבי גרינברג, יהודה עמיחי ועוד.

9. פרשנות סטרוקטורליסטית
הסטרוקטורליזם מפרש את היצירה, את מצב האדם והעולם באמצעות בדיקת היחסים שהוא מגלה בין הסטרוקטורות של יצירות הקשורות זו לזו. המציאות בנויה סטרוקטורות המשתלבות זו בזו, ומתפקדות כשרשרת בעלת משמעות, המעניקה למבנים הפרטיים את מובנם ואת פירושם. תפקיד הפרשנות לחשוף סטרוקטורות אלו, לגלות את משמעותן.
סטרוקטורה ספרותית היא מערכת של יחידות או של יסודות עיצוב (בשיר, בסיפור, ברומן ובדרמה), שיש ביניהם יחסי הדדיות כלשהם.
על אף הכוונות להסיק מן הסטרוקטורה מסקנות לגבי משמעותה הרוחנית של היצירה, ההגדרות אינן מצביעות על כוונה להקדיש מאמצים רבים בטיפול במשמעויות הרוחניות של הסטרוקטורה.
הסטרוקטורות הן תכונות של האובייקט הנקלט, אך גם אצל הסובייקט הקולט. מצב זה גרם שראשית ההבחנות הסטרוקטורליסטיות התרחשו בתחום הלשון הפועלת באמצעות הדדיות. גם תופעות כגון חברה, אמנות, דת, תרבות וכד' משמשות כשפות שאנו מוצאים בהן עקרונות כגון מסמן - מסומן, כושר - ביצוע, ממד דיאכרוני -ממד סינכרוני.
בסטרוקטורליזם נתפס השלם כבעל ערך מוסף מחלקיו, מפני שהשלם נושא משמעות עצמית. השלם הוא קוהרנטי, רציף ומלוכד, ולכן מהווה אחדות שבה מצויות מערכות לשוניות המשתנות בהתאם למחזוריות שבה הפרטים חוזרים על עצמם במהלכם ההקפי הסינכרוני. גלוי תהליך דינמי זה, על חלקיו המתפקדים כמערכות בשלם, מהוה פירוש הסטרוקטורליסטי.

מושגים כגון מערכת, מחזוריות, רצף, וכו', נזקקים לאוביקט מקבל בעל הקף שעליו יחול הפענוח או הפירוש. בגין מושגים בעלי הקף אלה התרכז הסטרוקטורליזם בעיקר ברומן, אף שיש עבודות מעניינות אף בתחום השירה. לפי יקובסן בנוי כל דיסקורס (שיח) על סובייקט המשדר על רקע הקונטקסט, על השדר המועבר באמצעות הצופן והמגע, ועל הקולט המקבל את השדר.
הביקורת והפרשנות הסטרוקטורליסטיות של הספרות יוצאת מהנחת היסוד ש"האנליזה הלינגויסטית מהווה את הבסיס של מדע הספרות" (הרולד ווייטהול). לכן בבדיקת הספרות חייבים לבדוק תחילה את אוצר הלשון, ולחשוף את רבדיו. ריבוי מילות גוף, יוצרות שיח אישי ייחודי. ריבוי תארי שם קובעים שיח השוקל והמעריך את נושאו, וריבוי תארי פועל, כגון רץ מהר, יושב מתוח, יושב זקוף, מהלכת באצילות, שימושים של סלנג כגון, "חתיכה" במקום נערה יפה קובעים שיח אמוציונלי מצד המשדר, מצד השדר, ואצל הקולט.

הסטרוקטורליזם לא תרם תרומה משמעותית להבנת המשמעויות הרוחניות של הטקסטים שטפל בהם. יש קושי להגיע אל הרבדים של המשמעות הרוחנית על יסוד הסטרוקטורה בלבד.


10. פרשנות פוסט סטרוקטורליסטית
פרשנות פוסט סטרוקטורליסטית חוזרת מן המבנים של היצירה שלרוב הם ריקים לדעתה מתוכן וממשמעות, אל היצירה עצמה, אל הטכסט ואל התכנים, תוך התנגדות לפרשנות כוללנית ומפשטת.
יש במגמה זו צעד ראשון של שיבה לקריאה הצמודה של ריצ'רדס, ופניה מן הבדיקה של הצורה לכשעצמה, אל חשיפת המשמעויות מתוך המעטפת של הצורה. הפרשן והמבקר הולכים מעתה בשביל המוליך מן הסגנון למשמעות. לא מדובר כאן בשיטה מיוחדת בעלת עקרונות משלה, והשם "פוסט סטרוקטורליזם" כולל את כל הזרמים שנוצרו כתגובה של התנגדות לסטרוקטורליזם.


11. פרשנות באמצעות הלשון הפיגורטיבית

א. פיגורות הלשון כיסוד לפרשנות
פיגורות הלשון כיסוד לפרשנות אף היא משמשת יסוד לפרשנות, ואף בה אנו מוצאים שיבה ברורה אל ריצ'רדס.
המטאפורה מתגלה לנו על-ידי כך שמובנה הפשוט אינו הולם את הקונטכסט, אינו משתלב בו, והוא אפילו יוצר עמו התנגשות פרדוכסלית. האומר "אשתו היא ביתו" השמיע פרדוכס כי בית לעולם איננו אישה ורק הסבר מיוחד של הביטוי המטונימי יכל להצדיק את השימוש בניב זה. מכאן עולה, כי בקונטכסטים שונים יכולה המטאפורה לספוג משמעויות שונות. בלי קונטכסט אין מטאפורה, והמילה משמשת במשמעה הפשוט הדנוטטיבי בלבד.

גם באלגוריה הכל מכוסה לחלוטין, ואולם ברור לחלוטים לכל קורא מה מסתתר מבעד לכיסוי. פירושה החד משמעי של האלגוריה, בדומה לשמלה צמודה לחלוטין לגוף, אינה משאירה כל ספק ביחס לנושא על תכניו ועל פרטיו שבהם מדובר.

לעומת הביטויים הסימבולי והאלגורי, הדנוטטיבי הוא האמירה החשופה שאינה משתמשת במילה משאלת המסתירה את המובן או את המשמעות, והוא מתגלה כעירום שאינו מסתיר דבר. כאשר העיצוב או התיאור חשופים ומשתמשים בביטוי בוטה ובטון בוטה, בביטוי מחוספס וגס, מאבדים הטקסט או התופעה את עדינותם ואת נעימותם והופכים פורנוגרפיים חסרי כל ריסון. הפורנוגרפיה היא דרך עיצוב ישיר ובוטה שאין בה מקום לא לעידון, לא לריסון, לא להתרת המכוער והדוחה ולא להגשתו בעטיפה מעדנת. לכן דרך עיצוב זו לא התייחדה לארוטי בלבד, והיא יכלה לשמש כל נושא וכל תכן אנושי של חיינו. ההתייחדות של המושג לעולם הארוטי דווקא, נובעת כנראה מכך, שתחום זה נוגע וגם פוגע בכמות גדולה מאד של בני אדם.

ב. קונוטציה ולשון פיגורטיבית
כל מלה מטאפורית וכל מלה פיגורטיבית יש להן משמעויות נוספות על משמעותן הסימבולית, ומשמעותן הראשונית, הדנוטטיבית והמילונית. משמעויות אלה הן ערכיות חיוביות, שליליות או ניטרליות, וכן הן משמעויות משניות בצורת קונוטאציות טכסטואליות, חברתיות תרבותיות וכד'. קיומן של משמעויות משניות אלו מרחיב ומעמיק פרשנות כל טכסט. פירוש של טכסט סימבולי בלי התייחסות לקונוטציות, הוא דל ושטחי.

על-אף שלקונוטציה יש רק משמעות משנית, היא הופכת עם הזמן להיות משמעות מקבילה למילה. היא חודרת למהותם הפנימית של הביטויים. לקונוטציות משמעויות קונקרטיות בעלות איכות עצמית כגון, "בעל ריח רע", או "טומאה", או "זימה", או טהרה, צדק, זיוף, מרמה, יושר וכד'. בניגוד לקונוטאציות, המטענים הרגשיים של המילים הם כלליים בלבד כגון חיובי, שלילי או ניטראלי.

האסוציאציות שונות מן הקונוטציה בכך, שהן פרטיות וחופשיות לחלוטין ואינן מצויות מכוח עצמן בגוף הדברים, אלא במוחנו בלבד אף שהן מתייחסות למילה, לביטוי או למושג שאליהם האסוציאציה נקשרת. לכן הקשר בין שולחן לכיסא הוא אסוציאטיבי, כי כסא משמש בן זוג לשולחן. לעומת זה המילה התלמודית "בורסקי" יש לה קונוטציה ברורה של ריח רע.
דומה לזה הביטוי "אבי אבות הקידמה". "קידמה" נתפסת כמילה חיובית. אולם הצרוף "אבי אבות" סוחב עמו קונוטציה של טומאה.
מכאן שכל מי שמבקש לפרש טכסט ספרותי, או אפילו עיתונאי - אינפורמטיבי בלי להישען על הקונוטציה, מחמיץ את עיקר משמעותו של הטכסט המתפרש.

12. פרשנות אינטרטקסטואלית ואינטרדיסציפלינרית
פרשנות אינטרטקסטואלית ואינטרדיסציפלינרית מפענחת את הקשרים בין הטכסט הראשי לטכסטים וליסודות אחרים המובאים או מרומזים בו. על-ידי השוואת שתי מערכות הטכסטים עשויים להתגלות יחסים של אמון, או יחסים של סקפטיות, אירוניה, ציניות וכד'. בהתייחסויות אלה אתה מוצא את פירושו ומבנהו של הטכסט שאתה בא לפרש.

האינטרטקסטואליות נפוצה ביותר במדרשי האגדה הבנויים על-ידי השימוש במידות שהתורה נדרשת בהן. ההשוואות הנערכות באמצעות קל וחומר, גזרה שווה, בנין אב, ואף באמצעות לימוד סמוכין, הן דרכי עבודה אינטרטקסטואליות מובהקות. טקסט הממזג טקסטים מתחומים שונים, מגלה לנו את מגמותיו של המחבר, ואת הקף ידיעותיו בתחומי התרבות שהוא נוגע בהם ביצירתו. בדיקות והשוואות בין טקסט ראשי למשני המשולבים זה בזה שמשו את הפרשנות מאז ומתמיד, אלא שהמונחים היו פשוטים יותר מאלה הנהוגים בימינו. לענייננו חשוב במיוחד המונח תשתית ששימש כינוי לטקסט המשני (ולפעמים אפילו סמוי) שבטקסט המשולב.

עולה מן הדברים, שבתרבות היהודית העברית המסורתית כל טקסט חדש הוא בעצם שילוב של טקסטים ישנים וחדשים, או בצורת פיתוח הטקסט החדש באמצעות מדרשו, או בצורת פירוש, או בדרך של אסוקיה שמעתא אליבא דהילכתא. הספרות העברית החדשה המשיכה לשמור על קשר זה אל הטקסטים העולם הישן, אלא שהיא עשתה זאת כעזרה, שהיא יותר כנגדו מאשר לעזרתו. כך נוצרו יחסים אירוניים סאטיריים או עוינים מצד הטקסט החדש כלפי קודמו המשולב בו.
את הקריאה האינטרטקסטואלית מאפיינות תכונות כגון: הקריאה הדו כיוונית המטלטלת את התודעה מן הטקסט החדש לישן ומן הישן לחדש. על-ידי עימות זה של הטקסטים השונים, זוכים המוטיבים, הנושאים והמגמות של היצירה, וכן היסודות העיוניים והבדיוניים שלה, להעצמה ניכרת, באמצעות האזכור הכפול או הרב פעמי שלהם.

יש מחברים המשתמשים בטקסטים מיובאים, כדי לאשר את תפיסותיהם הרוחניות והתרבותיות, אבל גם במקרה כזה צריך הפרשן לדעת, ששני טקסטים לעולם אינם שווים בכל, ותמיד יש לבדוק את ההבדלים שביניהם. שיטה זו, יותר משהיא יוצרת הרמוניה, היא יוצרת העמקה. על-ידי עימות התפיסות השונות, צדדים שונים של הנושא זוכים להבהרה, והטיפול בהם נעשה מעמיק הרבה יותר מן הטיפול החד-ממדי הנוטה לפשטנות.

13. פרשנות של התקבלות על ידי הקורא
דרך זו הנקראת גם תורת ההתקבלות בודקת את השפעת הקוראים ועמדותיהם לכתחילה על היוצר ועל יצירתו מזה ועל עמדת הפרשן והמבקר מזה. היוצר בוחן במודע או שלא במודע את עמדות הקוראים השונים, וביניהם כמובן גם הפרשן והמבקר, והוא מכוון את יצירתו לפי עמדות אלו והוא משקע אותן בשורותיו. לפי שיטה זו מתפתחת ומתפרשת היצירה על פי הידוע לנו על עמדות הקוראים עוד בשעת היווצרותו של הטכסט. השיטה פותחה בעיקר על-ידי וולפגנג איזר, ואצלנו היא שמשה פרשנים שונים רק לעת מצא, ככלי עזר נוסף לדרכי הפרשנות האחרות.

פירוש הטקסט צומח אם כן מתוך הבדלי התפיסות בין המוען והנמען. בה במידה שתפיסת הנמען רחוקה יותר מתפיסת המוען, חלים שינויים בפירוש שהמוען נותן לטקסט. התרחקות בין תפיסת המוען לתפיסת הנמען יכולה ליצור פער גדול כל כך, ששוב אין הנמען מסוגל להבין את היצירה. במקרה זה מתעצם תפקידו של הפרשן והמבקר, והם נדרשים להקטין את הפער בין הרחוקים. הקטנת הפער פירושה לערוך שינויים משמעותיים בתפיסות המוען והנמען כאחד. תורת ההתקבלות פועלת לפי זה תוך תהליך דינמי מתמיד של ניסיונות קרוב וניסיונות התאמה בין התפיסות והנורמות של המוען המחבר, לאלו של הנמען הקורא.


14. פרשנות של דקונסטרוקציה
דרך פרשנית זו מבקשת לשכנע אותנו, שכל טכסט יכל להתפרש באופנים רבים מאד שכולם שונים זה מזה שוני רב. השיטה סומכת על ריבוי המשמעויות של מילים רבות, וסומכת על הידוע לכל, שאף המילון מצמיד לכל מלה מספר משמעויות. לדעת ז'ק דרידה, הקשר הסטרוקטורליסטי בין מסמן למסומן, בין המילה למושג אינו קשר של אחד לאחד אלא הוא דיפרנציאלי, משתנה ואינו ברור. לפי זה כבר הסטרוקטורליזם נושא בחובו את יסודות הדקונסטרוקציה. לפי ז'אק דרידה הסטרוקטורליזם נשען עוד על האשליה של הקשר הברור והישיר בין הסימן-המלה לנמענה-משמעותה. ראיית קשרים אלה כאשליה בלבד היא היסוד של הדקונסטרוקציה. לכן אין בדקונסטרוקציה דבר הבונה מערכת סגורה של מושגים נורמטיביים, ואין היא אלא ספקנות קיצונית לגבי הכל, המקיפה את הכל, ואינה מכירה בשום משמעות קבועה או מוחלטת.

ואולם אנשי הדיקונסטרקציה מתחו את גבולות הפרשנות ואת אפשרויותיה על פי עקרונות ניהיליסטיים אלה לממדים קיצוניים ביותר, עד שפרקו מעל כתפיה את כל החוקים, את כל הנורמות, ואת כל הדרכים הקבועות, וקראו דרור לדמיונות ולאסוציאציות הפרועות ביותר. לפי תפיסתם, הלשון לעולם אינה חד משמעית, והיא תמיד מאפשרת פירושים רבים, ולפי דעות אחדות אפילו אינסופיים, ועל-כן אפשר כמובן שטכסט יתפרש כהיפוך משמעו, או לפחות במשמע שונה לגמרי ממה שנראה כפשוטו.

פעולת הדקונסרוקציה אינה מוגבלת לרמת המלה המתפרשת לכיוונים אחדים, והיא משתרעת ברוב המקרים לרמה של תפישות. כך הדבר אצל טענת ניטשה המאשימה את המוסר היהודי נוצרי בכך שהוא גזל מן האנושות את תכונותיה המהותיות הטבעיות, וכלא את חיינו בסורגים צרים של ברזל.

15. פרשנות פוסטמודרנית
פרשנות פוסטמודרנית היא פועל יוצא מן התפיסות הפוסטמודרניסטיות שכבשו את רוב תחומי החיים החברתיים והרוחניים של התקופה האחרונה, ובזה היא גם הרחבה רב-תחומית של הדיקונסטרקשן.

לשם הבנה טובה של נושא זה עלינו לבדוק מה הבדל בין מודרניזם לפוסטמודרניזם.

המודרניזם כעקרון אינו מבטל את הערכים הישנים מכל וכל, אלא רוצה לערוך בהם שינויים לפי תפיסתו. אף ערכים שהוא מבטלם, הוא מציע לנו ערכים אחרים משלו תמורתם. בדרך זו, מחדשת מערכת הערכים את פניה, והיא משתנה במקביל להשתנותן המתונה של החברה והתרבות.
הפוסטמודרניזם כופר בכל הערכים כולם, ושולל אותם מכל וכל. נראה שאפשר להגדיר את הפוסטמודרניזם כסירוב, כחוסר נכונות של האדם בן זמננו להכריע בין התפיסות הרבות המתהלכות בחברה. במקום להודות בעובדה שהסיבה לדחיית כל הערכים היא אוזלת ידו של האדם, מטילים את האשמה במהותם של הערכים ובריבויים של התפיסות. הפוסמודרניסטים סבורים שערכים אינם קיימים, ואילו היו קיימים היה ראוי להכחידם. מסקנה מתפיסה זו שלעולם לא יכולה להיות תחרות בין ערכים שאינם קיימים, ואי אפשר להכריע ביניהם. במקום שאין הכרעות אין החלטות, ולכן אין מקום לשיקול דעת. העולם הפוסטמודרני שקוע בספק, באדישות ובסתמי. סתמי זה חמור ומייאש שבעתיים מן הסתמי שהכרנו אצל בודליר ובני דורו או אצל פרוסט וקפקא ובני דורם. באין הכרעה ובאין החלטה אין גם אפשרות לבחירה ואי אפשר לבחור אפילו בהתאבדות, שהועלתה כאפשרות על-ידי אלבר קמי.

לפוסטמודרניסטים נותרה רק האפשרות לבהות בחלל הריק שבו לא קיים דבר, אי אפשר להעדיף דבר, ואשר דבר אינו יכול להשתפר. החיים עלי אדמות ללא כל תקווה. לכן לפי תפיסתו של משה כספי (בספרו: החינוך מחר? הוצאת עם עובד, תל-אביב 1979), אין בחינוך מקום כלל למסירת התרבות וערכיה מן הדור הקודם לדור הבא. אין לכוון את צעדיו של התלמיד לכיוון כלשהו. לכל היותר יש להראות לו באיזה מקום המדרגות שבורות, כדי שיוכל להיזהר, אם ירצה. דברים מעין אלה אמורים כמובן גם לגבי צריכת סמים מכל הסוגים. אין זה אלא חינוך מתקדם לבחירה חופשית, ונראה שזו גם תפיסתו של ס. יזהר בנושאי חינוך, תרבות ואמנות. לדעת אנשים אלה כל חינוך הוא אינדוקטרינציה ותו לו.




יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן