לדף ראשי




שמותיה ומקומה
משוררי התהלים קראו לה "עיר אלוהים, קדוש משכני עליון" (מו, ה), וכזאת נשארה עד ימינו אלה: עיר הקודש לכל הדתות המונותיאיסטיות. מימות הנביאים והמשוררים הקדמונים ועד הסופרים והאומנים בני זמננו, לא חדלו מלדבר בה, לשיר עליה ולתאר אותה ואת קורותיה בימי גדולתה, כאשר הייתה "רבתי בגויים, שרתי במדינות", או "בימי עניה ומרודיה" לאחר חורבנה.

קדמותה
החפירות שנערכו בגבעת העופל בדרום הר הבית ומסביב לה, הוכיחו כי ירושלים הייתה מיושבת כבר במחצית הראשונה של האלף השלישי לפני הספירה. לפי החפירות שנערכו בשנת 1961, מסתבר שאף באלף הרביעי לפני הספירה קיים היה בה ישוב קבע, אלא שדברי ימיה הקדומים עודם לוטים מערפל. לראשונה נזכרת היא בכתבי המארות המצריים (המאה הי"ט לפני הספירה) בשם "אשומם"; בזמן ההוא משלו בה שני שליטים. בלוחות אל עמארנה (20,289 ועוד) נזכרת היא בין ערי החסות של מצרים כקרית מלך בשם: ארשלמ, שם המתפרש במובן: יסוד שלם, עיר שלם. היא נקרא כך על שם האל הכנעני "שלום". התיאור שבתורה המספר ששליטיה "מלכי צדק מלך שלם, הוציא לחם ויין לאברם העברי בשובו מהכות את כדלעומר (בראשית יד, יח) מזהה את האל הכנעני עליון (עלון) עם האל הבורא קונה שמים וארץ, סימן לקדושתה הקדומה של העיר.

בשם "שלם" נזכרת ירושלים גם בפי משורר עברי קדמון בקשר עם תהילת הבורא וגבורתו: "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון..." (תהלים עו, ג). שם זה התפתח ברבות הימים לצורה המורחבת: ירושלם, שזו צורתו במקרא, ולבסוף לצורה המקובלת בימינו: ירושלים.
בחמשה חומשי התורה לא נזכר השם ירושלים במפורש אף פעם, אם כי יש בהם רמזים שונים לחשיבותה.

הכתובת העתיקה ביותר של השם "ירושלם" בכתב עברי נתגלתה במערת קברים מתקופת בית ראשון 8 ק"מ מזרחה לתל לכיש.
בגלל חשיבותה של ירושלים וקדושתה, היא מכונה בפני הנביאים ומשוררי כתה"ק גם בכינויי חיבה שונים, כגון:

עיר הצדק, קריה נאמנה, קרית מועדנו, נוה שאנן, עיר הקודש, עיר האמת, עיר האלהים, יפה נוף, כלילת יופי. ועוד (ישעיהו א, כו; לג, כ: מח ב; נב, א; נחמיה יא, א; זכריה ח, ג; תהלים מח, ב; איכה ב, טו).

בתקופה הקדומה נקראה העיר על שם תושביה: עיר יבוס (שופטים יט, י; דברי הימים א יא, ד). דוד, שכבשה מידי היבוסי, קרא לה על שמו: עיר דוד. שם זה נתייחד, כנראה, בעיקר למצודת ציון (מבצר העיר בחלק הדרומי של הגבעה המזרחית), כלשון הכתובים:

"וילכוד דוד את מצודת ציון, היא עיר דוד... וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד" (שמואל ב ה, ז, ט; דברי הימים א יא, ה, ז).

בעוד ש'ירושלים' היא העיר כולה. על יסוד הכינוי "מצודת ציון – עיר דוד" מכונה, לפעמים, כל ירושלים בשם: ציון (מלכים א ח, א; ישעיהו א, כז; לג, כ; תהלים קלד, ג ועוד).

חלוקת הארץ
בחלוקת הארץ נפלה ירושלים בחלקו של שבט בנימין בגבולו עם שבט יהודה (יהושע טו, ח; יח, טז, כח). בית המקדש עמד, לדעת חז"ל (יומא יב.; מגלה כו.) בנחלת שניהם. בכיבוש הארץ לא כבש אותה יהושע גם אחרי שהכה את אדוני צדק מלכה ובעלי בריתו, ולמרות העובדה שמלך ירושלים נזכר בין 31 המלכים אשר הכו בני ישראל (יהושע, י, י; יב, י). גם בני יהודה, אשר לפי ספר שופטים (א, ח) לכדוה ושרפוה באש, לא החזיקו בה. בהמשך ספר שופטים (יט, יא-יב) מוזכרת "עיר היבוסי" כ"עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה".

יתכן שירושלים השרופה עברה מידי האמורי לידי היבוסים, אך בני בנימין לא יכלו להורישם (שופטים א. כא). ירושלים נשארה עד ימי דוד עיר יבוסית, מובלעת נכרית בין ערי בנימין וברית ערי החוי, לבין ערי יהודה.

דוד כבש את ירושלים ואת מצודתה, מצודת ציון, לפני כשלושת אלפים שנה, וקשר את שמה בשמו לאחוזת עולם לבית דוד ולממלכתו. מעדותו של בעל דברי הימים א (יא, ח): "ויבן (דוד) העיר (יבוס) מסביב... ויואב יחיה את שער העיר" מסיקים, שדוד לא הכרית את היבוסים, אבל השאיר אותם מחוץ לעיר הבצורה, ושליטם ארונה היבוסי היה בן חסותו.

מיקומה
ירושלים היבוסית הייתה עיר מבצר ששכנה על רמה גבוהה בדרום הר המוריה, ליד פרשת המים בין הים הגדול והירדן. כפי שמרומז בזכריה (יד, ח):

והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, חצים אל הים הקדמוני (ים המלח) וחצים אל הים האחרון (הים הגדול).

ירושלים הייתה עיר מסחר חשובה, בהצטלבות הדרכים מצפון לדרום לאורך קו פרשת המים ומהחוף במערב לעבר הירדן במזרח. העיר אף הייתה חוליית חיבור טבעית בין הצפון והדרום: 55 ק"מ ממזרח לים התיכון, 25 ק"מ משפתו הצפונית של ים המלח, בראש הפרצה שלרגליה יושבת יריחו ואשר שימשה כל הימים מעבר יחידי ממדבר יהודה לשפלה.

מעמדה
ירושלים הייתה עיר גדולה ביחס לשאר ערי האמורי, ובמכתבי אל עמארנה מדובר עליה כעל "ארץ ירושלים". עם כיבושה של העיר בידי העברים בוטלה המחיצה הנכרית שבין בית יוסף ובית יהודה, ונוצר שטח התנחלות רצוף במרכז הארץ, שתרם לא מעט להתפתחות העיר ופריחתה.

דוד ניגש לבנין העיר סביב, להרחבתה וביצורה: הוא הקים בה את בית המלך, בית ארזים (שמואל ב ה, יא, ז, ב), העלה אליה את ארון האלהים מבית עובד אדום הגתי (שמואל ב ו, יב) וגם השכיל לקבוע עיר נכרית זאת, שהייתה מחוץ להתחרות השבטים, לעיר בירתו. במרוצת הזמן הפכה למטרופולין של העם כולו, לבירה הנצחית של עם ישראל, ואף לבירתם של כובשים שונים מאומות העולם. במדרש (שמות רבה כג, יא) אמרו בשם ר' יוחנן: "עתידה ירושלים ליעשות מטרופולין לכל הארצות".

שלמה בנו הרחיב שטח העיר לצד מערב, וכן בנה על החלק הצפוני של הר המוריה, על הגורן שאביו קנה מאת ארונה היבוסי (שמואל ב כד, כא-כד), את "הבית לשם ד' אלהי ישראל", את בית המקדש שנעשה מרכז דתי לכל שבטי ישראל ובית תפילה לכל העמים (מלכים א ח, ה, מא-מב; דברי הימים ב ו, ב, לג).

בין מצודת ציון - עיר דוד, לבין בית המקדש בנה את ביתו, בית יער הלבנון (מלכים א ז, א-ב), הוא "נשק בית היער" שבישעיהו (כב, ח), והפך את ירושלים ל"קרית מלך רב" (תהלים מח,ג). ועל ידי הקדושה שהאציל המקדש על העיר, הפכה בירת המלוכה ל"עיר האלהים": "העיר אשר בחר ד' לשום את שמו שם מכל שבטי ישראל" (מלכים א יד, כא; דברי הימים ב יב, יג).

וכשם שדוד בחר בירושלים לבירת ממלכתו ומשכן שושלתו, כן בחר האלהים בציון למקום מושבו, כדברי המשורר: "כי בחר ד' בציון, אוה למושב לו" (תהלים קלב, יג). וכן אמר שלמה בחנוכת הבית: "בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים" (מלכים א ח, יג).

עיר דוד
אין לדעת בדיוק את מידותיה של ירושלים בימי המקרא. אך מבחינים בה שתי גבעות מקבילות, מזרחית ומערבית. בימי המקרא היה מרכזה על הגבעה המזרחית. על גבעת המוריה, או הר הבית, עמד בית המקדש, ומדרום לו עמדה מצודת ציון, היא עיר דוד, העיר התחתונה. בינה ובין הר הבית השלים שלמה את "המלוא" (מלכים א ט, טו) שהחל בו דוד אביו (שמואל ב ה, ט), וכן בנה את חומת ירושלים סביב (מלכים א ג, א), כדי שהחומה תקיף גם את ביתו וגם את בית ד'.

בימי הבית השני השתרעה העיר גם על הגבעה המערבית, הנקראת בימינו בטעות: הר ציון. לפי החפירות האחרונות נראה שבימי המקרא לא נכללה גבעה זו בין חומות ירושלים.

ייתכן שהיו בירושלים המקראית שכונות או ישובים מחוץ לחומה, לצד מערב, אך לאור החפירות האחרונות מסתבר, שהעיר המקראית התפשטה יותר לצד מזרח ולצד דרום. היא השתרעה על שטח של 50 דונם, לערך, כגדלה של מגידו, בקירוב. בין שתי הגבעות עבר גיא עושי הגבינה, הידוע בשמו היוני: גיא טורפויון (מלחמות ה, ד, א), הוא "המכתש" שבצפניה (א, יא) או "הככר" שבנחמיה (יב, כח).

צפון ירושלים
עיר דוד, מצודת ציון הקמאית, עמדה בראש מבצר טבעי מוקפת עמקים וגיאיות: נחל קדרון ממזרח לעיר, בינה ובין הר הזיתים; גיא טורופיון ממערב, בינה ובין הגבעה המערבית, וגיא בן הנום מדרום. אך "מצפון תפתח הרעה", מצד זה הייתה חסרה כל ערוץ שהוא, ומשם הייתה נוחה להיכבש. מסיבה זו בנו מלכי יהודה מצד צפון, מצד הר הצופים, את החומות הבצורות ביותר. כאן הקיפו מלכי יהודה את חומת דוד ושלמה בחומה שניה בימי בית ראשון, ואף בחומה שלישית בימי בית שני.

ירידה וחורבן
לאחר התפלגות המלוכה בישראל בימי רחבעם (930) ירדה ירושלים מגדולתה הראשונה והייתה לבירת ממלכת יהודה בלבד, שנקראה גם "עיר יהודה" (דברי הימים ב כה, כח). מלכי יהודה המשיכו לבצרה ולפתחה: כאשר עלה סנחריב על ירושלים (701) ביצר חזקיהו את כל החומה הפרוצה, שנפרצה בידי יואש מלך ישראל בימי אמציה (מלכים ב יד, יג), ואולי גם ע"י רצין ופקח בימי אחז (מלכים ב טז, ה) ובנה את מגדליה. מחומה זו "ולחוצה", לדרום, בנה "חומה אחרת ויחזק את המלוא (של) עיר דוד (מלכים ב טז, ה; דברי הימים ב כה, כג; לב, ה).

חורבן בית ראשון ובנין בית שני
בשנת 586 לפני הספירה חרבה ירושלים ע"י נבוכדנצאר, ותושביה הוגלו בבלה. 49 שנים עמדה העיר בחורבנה. עם נפילת בבל בידי הפרסים (538 לפני הספירה) "העיר ד' את רוח כורש מלך פרס" להשיב את שבות יהודה וירושלים". שבי ציון החלו בבניין ירושלים (537), ונחמיה פחת יהודה שעלה אליה מן הגולה (444) בנה את חומתה; בסוף ימיו כונן בה את "הכנסת הגדולה", וירושלים חזרה להיות המרכז המדיני והדתי של יהודה ושל הגולה בשלטון פרס.

תחת שלטון היוונים
שלוות ירושלים וחירותה תחת שלטון פרס לא ארכו ימים רבים. בשנת 332 נכנעה העיר בפני אלכסנדר מוקדון, וכעבור 130 שנה, בערך, השתלטו עליה היונים הסורים מבית סלבקוס: והפכו את "מצודת ציון" למבצר אקרא בשביל חיל המצב הסורי. בימי אנטיוכוס אפיפנס טימאו את המקדש והכריחו את היהודים לעבור על דתם, ואף ערכו פרעות בתושבי העיר.

ירושלים התרוקנה מיהודיה הנאמנים, עד שקמו החשמונאים, ובשורת מלחמות שנמשכו 27 שנים הצליחו לחדש את ימי ירושלים כקדם: הם גרשו את חיל היונים והרסו את מבצרם, ביצרו את העיר, הרחיבו את הר הבית והקימו בעיר העליונה שעל הגבעה המערבית את ארמון החשמונאים המפואר. ירושלים שבה להיות המרכז המדיני והדתי של יהודה המשוחררת הנהנית מעצמאות מדינית מלאה.

ריב האחים יהודה אריסטובלוס ויוחנן הורקנוס על כסא המלוכה של אביהם אלכסנדר ינאי ואשתו המלכה שלום ציון החיש את כיבוש ירושלים ביד פומפיוס הרומאי (63), ומאז הייתה נתונה בידי נציבי רומא לשבט או לחסר עד חורבנה.

ימי הורדוס
תקופת פאר קצרה לירושלים, לפני המאבק האחרון, הייתה תקופת הורדוס הגדול, אשר כבש העיר ב-37 לפני הספירה. הוא פאר אותה בארמונות נהדרים שבנה בעיר העליונה, במקום הרובע הארמני של ימינו, ובמבצרים נשגבים, והפך אותה ל"עיר ציון מכלל יופי" (תהלים נ, ב).

חז"ל אמרו (סכה נא:): "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה, לא ראה כרך נחמד לעולם". גם סופרי יון ורומא של הזמן העתיק תיארוה כעיר המפוארת ביותר בארץ הקדם. הגמנסיות, משחקי ההתגוששות ושאר נימוסי יון שהנהיג בה המלך ה"אדומי" הזה, הטביעו עליה חותם של עיר הלניסטית.

הורדוס תרם תרומה גדולה ליופייה של ירושלים ולביצורה: הוא בנה ליד ארמונו בצפון העיר מצודה חזקה בעלת 3 מגדלים, ש"מגדל דוד" ליד שער יפו הוא אחד מהם, והרחיב את שטח הר הבית והקים באמצעו היכל כלול ביופיו, שעליו המליצו חז"ל (שם שם): "מי שלא ראה בית המקדש (של הורדוס) בבנינו, לא ראה בנין מפואר מעולם". לתקופה זו נתכוונו, כנראה, חז"ל במליצתם: "עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו" (קידושין מט:).

בימי הורדוס הייתה ירושלים הגדולה על 200 א' תושביה למרכז מדיני מהולל גם בפי אומות העולם. נכדו אגריפס הראשון החל אף הוא (42 למניינם) לבצר את העיר, ועל 2 החומות שהיו בימי סבו הוסיף חומה שלישית במקום התורפה של ירושלים, בצפון. בגלל החשד שהתבצרות זאת עוררה בלב הקיסר הרומאי נאלץ להפסיק את בנינה. היא נשלמה אח"כ בחיפזון בימי המצור על ירושלים אבל:

"אילו השלים את העבודה (בזמנו), כי אז לא היה שכר לרומאים (אחר כך) בצורם על העיר" (מלחמות ב, יא, ו).

חורבן בית שני
ימי גדולתה ותפארתה אלה היו גם ימיה האחרונים: בקיץ של שנת 70 למניינם הרסו חילות טיטוס את חומותיה עד היסוד, החריבו את העיר, וביום תשעה באב העלו גם את בית המקדש באש.

63 שנים אחרי החורבן השני בחורבנותיה, נכבשה בידי צבאות בר כוכבה. הם החזיקו בה זמן מועט בלבד, ובשובה לידי הרומאים הפך אותה אדרינוס קיסר לעיר רומית אלילית ללגיונותיו. קרא לה בשם אלהיו: אליה קפיטולינה, ועל היהודים נאסר בעונש מות להתקרב אל עיר בירתם עד למרחק של 3 מילין.
כעבור 200 שנה החזיר לה קונסטנטינוס קיסר את שמה: ירושלים, ואף הרשה ליהודים להיכנס לתוכה. קיסר זה, שהכריז על הנצרות כדת שלטת ברומי, מילא את ירושלים כנסיות נוצריות, ובהן גם "כנסיית התחייה" (כנסיית קבר ישו), עודד עליה נוצרית והטביע על עיר האלוהים את חותם הנצרות.

בצל האסלאם
שינוי יסודי במצבה של העיר בא עם הופעת השלטון החדש שקם במזרח, השלטון הערבי: בשנת 636 שמו הערבים מצור על העיר, ובאביב של 637 נמסרה בידי הכליף עמר אבן אל חטאב. המושלים הערביים תיקנו את חומות העיר על היסודות הקיימים. עבד אל מלך, שהיה מושל ירושלים, בנה בסוף המאה השביעית על הר הבית את מסגד הסלע, מעל לאבן השתייה שהייתה בבית המקדש. הוא הכריז על ירושלים כעל עיר קדושה למוסלמים, קרא לה בשם: אל קודס א שריף (המקדש המפואר) ובקיצור: אל קודס.

הכובשים הערביים הרשו לעשרות משפחות יהודיות להתיישב ברובע הדרום מזרחי של העיר (הוא הרובע היהודי הקרוב לשערי הר הבית), לחיות לפי דתם ומנהגיהם, ואף להקים בית כנסת על הר הבית, שעמד על מכונו עד לכיבוש הארץ בידי הצלבנים.

הצלבנים והכיבוש המוסלמי
המפנה הקשה לרעת ירושלים חל עם כניסת הצלבנים לתוכה ביולי 1099: כבר בו ביום ולמחרתו ערכו טבח איום ביהודים ובמוסלמים, והפכו את ירושלים לממלכה נוצרית. על היהודים נאסר לחדש את קהילתם, ועל המוסלמים – להיראות בשעריה. בבוא ר' בנימין מטודילא לירושלים ב-1170, מצא בה רק 4 יהודים.

עם כיבוש העיר בידי צ'לאח א דין ב-1187 נקראו היהודים לשוב להתיישב בה, וכעבור 29 שנים, מצא בה ר' יהודה אלחריזי שלוש קהילות יהודיות שונות, בחסותו של ראש רוחני בתואר: "נגיד א"י ויהודה".

הממלכה העתומאנית
פורענויות רבות עברו על ירושלים במאות השנים הבאות, עקב המלחמות התכופות של חילות הצלבנים והמוסלמים וחורבנות הטטרים והמונגולים.

תקופה חדשה החלה עם כיבוש א"י ומצרים ב-1517 בידי השולטן התורכי סלים הראשון. ע"י איחוד א"י עם הממלכה העותמנית, נוצר קשר הדוק בין הישוב היהודי בארץ לבין קיבוצי היהודים הגדולים של ספרד ופורטוגל שהתיישבו ברחבי תורכיה, ומאז הלך הישוב הירושלמי בכלל, והישוב היהודי שבה בפרט, הלוך וגדול.

בשנת 1832 נכבשה ירושלים ע"י אברהים פשה ממצרים, ועקב הסדרים הטובים ובטחון החיים והרכוש שכונן שליט זה בארץ, קמה תנועת עליה גדולה, והרבה אנשי רוח ומעשה מיהודי מזרח אירופה וממרכזה באו להתיישב בירושלים. ירושלים התרחבה גם בגלל פליטי הרעש והמגפה שבאו בזה אחר זה על יהודי צפת.

משהוחזרה א"י, בלחץ המעצמות האירופאיות, לתורכיה (1841) נחלקה הארץ למחוזות מנהליים, וירושלים הייתה למרכז של פחווה הכפופה במישרין לממשלה המרכזית בקושטא. באותו זמן הוקמו בה נציגויות של מדינות אירופה הגדולות, והם הגנו על נתיניהם ומוסדותיהם מפני התקפות הערביים ונגישותיהם.

חיי הכלכלה של יהודי ירושלים בימים ההם היו דלים מאוד. רובם היו מקבלים עזרה קצובה מהכספים שנאספו למענם בארצות הגולה השונות, והתחלקו כאן בין המשפחות לפי מספר נפשותיהן. תמיכה זו, הידועה בשם "חלוקה", עזרה בהרבה לביסוס היסוד הכלכלי של מרבית הישוב ב"ארבע הארצות" (ארבע הערים הקדושות: ירושלים וחברון, טבריה וצפת) עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914.

ירושלים היהודית
באמצע המאה ה-19, התחדשה ההשפעה הנוצרית והגבירה כוחה והשפעתה על הארץ הקדושה בכלל ועל ירושלים בירתה בפרט. עם התגברות ההשפעה הנוצרית, חרג גם הישוב היהודי מתחומיו ברובע היהודי, והחל להתפשט מחוץ לחומות העיר העתיקה.

בשנת 1865 מנתה ירושלים 9000 יהודים מתוך אוכלוסייה כללית של 18 אלף נפש. עם התחלת העלייה ההמונית החדשה של חובבי ציון בשנות השמונים, הודיע הקונסול הבריטי לממשלתו, כי היהודים הם רוב מארבעים אלף תושבי ירושלים. ישוב יהודי זה הוסיף להתפתח גם באיכותו. חיבורה של ירושלים ליפו ע"י הרכבת (1892) הביא להתפתחות כלכלית נוספת. וכך, על סף מלחמת העולם הראשונה, הייתה עליה ניכרת בכל שטחי החיים הכלכליים והחברתיים של ירושלים, ואוכלוסייתה גדלה ל-72 אלף נפש, ששני שלישים מהן היו יהודים.

מלחמת העולם והכיבוש הבריטי
כאשר נכנסה תורכיה למלחמה, הכביד צבאה את ידו הקשה על התושבים. נתיני ארצות האויב נאלצו לצאת את הארץ, ומהאזרחים הקבועים היו רבים נתונים לרעב ולמחלות מדבקות.

בערב חנוכה תרע"ח (9.12.17) נכנסו צבאות בריטניה ובעלי בריתה לירושלים, והביאו את בשורת "הבית הלאומי" לישראל. ירושלים חזרה להיות בירת הארץ ומרכזה, ואף נכנסה לתקופה של שפע כלכלי ותרבותי. העלייה החדשה בנתה שורה של שכונות גדולות ומרווחות בירושלים החדשה, הרחיבה את רשת החינוך הלאומי, הקימה את היכל המדע על הר הצופים, הגדילה אל ענפי המסחר והתעשייה והניחה יסוד לשורת מוסדות סוציאליים-חברתיים לתפארה.

ההתפתחות העיר הופרעה על ידי הפרעות הערביות, שפרצו ב-1921 וחזרו ונישנו ב-1929. כמו כן הופרעה התפתחות העיר בשל מאורעות הדמים שנמשכו בכל הארץ בשנת 1936 – 1939 עד פרוץ מלחמת העולם השניה.

בעקבות ההשתוללות של הערביים והעמדה העוינת הגלויה של השלטון המנדטורי – נדחקו היהודים מעמדותיהם הכלכליות בעיר העתיקה, ומספרם הלך ודל. הצעירים עזבוה, והמבוגרים התרכזו ברובע היהודי שבעיר העליונה המקראית, על שטח מצומצם של 300 מ' ברוחב 260. כל ירושלים העתיקה מנתה 30 אלף תושבים, ובהם 1700 יהודים. לעומת 165 אלף תושבים, ומהם 100 א' יהודים בירושלים החדשה שמחוץ לחומה.

העיר העתיקה במלחמת השחרור
בימים הגורליים של מלחמת השחרור, לא נמצא בה כל כוח ממשי שיוכל להגן עליה מפני התוקפים הערביים. היהודים נלחמו על כל חצר ועל כל בית ופינה, אבל חיילי הלגיון המרובים פילסו להם דרך אל הרובע היהודי. אחרי מצור כבד של ששה חדשים, ואחרי שהנשק והתחמושת אזלו, ומתוך 150 מגיניה נשארו רק 40, ביום י"ט אייר תש"ח (28.5.48), נפלה ירושלים העתיקה בידי הלגיון הערבי, ושרידיה הלכו שבי לפני צר אל ממלכת עבר הירדן מזרחה.

בימינו מבחינים בין ירושלים העתיקה, הסגורה בין חומותיה ושעריה, לבין ירושלים החדשה שמחוץ לחומות. ירושלים העתיקה היא ירושלים של העבר הרחוק, ואין דומה לה בקדושה ובהערצה שמקדישים ומעריצים אותה בכל העולם הנאור. היא שמרה במידה רבה על צורתה העתיקה ועל רבים מהמקומות שהיו בה בימים מקדם.

ירושלים העתיקה, הבנויה על חורבות ירושלים ההיסטורית, מוקפת חומה מרובעת בגובה 12 מ' ובהיקף של 4 ק"מ, ועליה 34 מגדלים. חומה זו, שנבנתה בפקודת השולטן סלימן המפואר בשנות 1536-1539, הוקמה בחלקה על יסודות החומה העתיקה, והיא מקיפה בדרום את כל החלק הקדום ביותר של העיר. במזרח ובדרום מזרח, במקום שהיא סוגרת את חצר מקום המקדש, נשתמרו בה הנדבכים התחתונים של חומות מימי בית שני. חלקה הצפון מזרחי מושתת על סלע גבוה מעל למחצבות, הידועות בשם: מערת צדקיהו.

שמונת שערי ירושלים
שלושה שערים בחומה הצפונית (שער הורדוס, או שער הפרחים; שער שכם, או באב אל עמוד; השער החדש, שנפתח בסוף המאה הי"ט לשם איחוד מוסדות הכמורה הצרפתית שמשני עברי החומה);
שער אחד בחומה המערבית (שער יפו), או באב אל ח'ליל, על שם הדרכים היוצאות ממנו ליפו ולח'ליל, היא חברון);
שני שערים בחומה הדרומית (שער ציון, ובערבית: בב נבי דאוד על יסוד הזיהוי המוטעה של הגבעה המערבית עם ציון, עיר דוד, ובגלל הקבר הסמוך המיוחס לדוד המלך; שער האשפות, או שער המוגרבים, על שם שכונתם הסמוכה שבכיכר);
שני שערים בחומה המזרחית של העיר ושל חצר המקדש (שער האריות על שם שני זוגות האריות החצובים באבני החומה מבחוץ; שער הרחמים הכפול, הוא "שער המקדש החיצון הפונה קדים" שביחזקאל מד, א. שער זה נסתם בידי המוסלמים בגלל המסורה שבידיהם, כי "עתיד משיחם של ישראל להכנס דרכו בבואו מהר הזיתים".

שני גיאיות בצורת רחובות ראשיים עוברים לארכה ולרחבה של העיר העתיקה "גיא טורופויון", העובר מצפון לדרום וחוצה את העיר לשנים, לעיר התחתונה שבמזרח ולעיר העליונה שבמערב; ורחוב דוד המלך, העובר משער יפו במערב עד שער השלכת שבכניסה למקום המקדש במזרח. רחובות מצטלבים אלה מחלקים את ירושלים העתיקה לארבעה רובעים: יהודי, מוסלמי, ארמני ונוצרי.
הר הבית נבדל ועומד מחוץ לכל הרובעים הללו.

הרובע היהודי
בנוי ממערב להר הבית וגבוה ממנו, נמצא בדרום מזרח העיר, במורד הגבעה הפונה מזרחה למול הר המוריה והכותל המערבי, ומקומו היה לפנים חלק מ"העיר העליונה". בשטחו המערבי, הקרוב לרובע הארמני, היה בימי בית שני חלק מארמונות הורדוס המפוארים, ובמקום ביה"ח "משגב לדך" שבקצהו המזרחי עמד לפנים ארמון החשמונאים.

הרובע המוסלמי
עומד על גבולו הצפוני של היהודי, מקומו בצפון מזרחי של העיר, הוא המקום אשר בימי בית שני היה עד ימי אגריפס הראשון מחוץ לחומה, ונקרא בשם: בצעתה או ביזיתא, שלדעת פלביוס אפשר לתרגמו יונית: "העיר החדשה" (מלחמות ה, ד', ב).

הרובע הארמני
משתרע ממערב לרובע היהודי עד החומה המערבית, נמצא בדרום מערב של העיר, בחלק הגבוה של "העיר העליונה" הקדומה. בימי בית שני נמצא בו ארמון הורדוס על גניו ומצודותיו. לאחר החורבן היה כאן מושב הלגיון הכובש, הלגיון העשירי של הרומאים. בגן הגדול שממול לכנסיה הארמנית, הגובל בחומת העיר המערבית, ישנם עצי אורן עתיקי ימים, שהנם המשך העצים שבגני הורדוס.

הרובע הנוצרי
בנוי בצפון הרובע הארמני, בצפון מערב העיר, בחלק מהמקום שעליו השתרעה לפנים "העיר החדשה", בצעתא.

מהמקומות ההיסטוריים שבעיר העתיקה, הרי המקום הקדוש ביותר לאומה העברית הוא בלי ספק: מקום המקדש שעל הר הבית ו"הכותל המערבי" שבצדו הנמצאים במזרח העיר.

מקום המקדש הוא המישור של הר הבית, שנוצר לאחר שהורידו את שיאו הרם של הר המוריה, מילאו מדרונותיו עפר וחיזקו אותם מסביב בחומה, היא "חומת הר הבית". מישור מרובע זה, המשתרע על שטח של 145,564 ממ"ר, תופס יותר מחמישית השטח של העיר העתיקה. הוא מרהיב עין ביופיו ובבניינים הנהדרים שעליו, וממנו מתגלה מחזה נהדר על ירושלים וסביבותיה. באמצע המישור, במרכז הר הבית, במקום שהיה לפנים "קודש הקדשים", מתרוממת מעל לקרקע אבן גבוהה כשני מטרים, שמזהים אותה עם אבן השתיה, אשר לפי האגדה המאוחרת עקד עליה אברהם את יצחק בנו.

מעל למקום הקדוש הזה, אשר רק הכהן הגדול יכול היה להיכנס לתוכו פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, הקימו המוסלמים את מסגד הסלע, או כיפת הסלע (בערבית קבת א צ'חרה), המכונה בטעות בשם: מסגד עומר, על שם הכליף עומר בן חטאב, שלאחר כיבוש ירושלים בידי הערבים הקים כאן בנין ארעי.

הבניין הוא בעל 8 צלעות שמעליהן מתנוססת כיפה עגולה מצופה זהב, ונשען על שורת עמודי שיש עתיקים, ששרדו, כנראה, מהיכל הורדוס המפואר. את אבן השתיה, השאירו בתוך הבניין כמות שהיא, והקיפוה סורג של נחושת. על המישור נמצאות עדיין ברכות המים הגדולות, שבהן היו נטהרים הכוהנים לפני עבודתם במקדש, ובורות לאגירת מים לימי מצור. בדרומו נמצא מסגד, המכונה בפי היהודים "מדרש שלמה", ומתחתיו אולמות, המכונים "אורוות שלמה". משערים כי מקומו הוא, שריד "מגדל הפנה" שבנה הורדוס במקום זה, והאולמות הם המחצבות, שמהן חצבו את אבני הגזית לבנין הבית.

מקום המקדש נפרד ומובדל משאר חלקי העיר: ממזרח ומדרום הוא מוקף חומת העיר, מצפון וממערב – בניינים ציבוריים של המועצה המוסלמית, ובפינה הצפון מערבית – שרידי "הבירה" שהקים שמעון החשמונאי להגנת חצר המקדש, היא מצודת אנטוניה של הורדוס.

הכניסה להר הבית ומקום המקדש אסורה לנו ע"פ הדין היהודי, כי הננו כולנו "טמאי מתים". מקומות מסוימים בהר הבית של היום לא היו בשטח המקודש של המקדש, והיום עולים יהודים להר הבית לאחר שטבלו ונטהרו מטומאתם, והם נכנסים רק למקומות שאינם חלק אינטרגלי מבית המקדש.

הכותל המערבי
"נאד הדמעות", הוא שריד מהחומה המערבית של הר הבית (ולא מהמקדש עצמו), שהקיפה לפנים את הר הבית כולו.

הכותל נמשך לדרום עד שער הנביאים (שער קטן במקום המקדש), ולצפון עד בנין ה"מחכמה". משם והלאה נמצא הכותל מתחת לקרקע העיר הנוכחית, ומנהרות הכותל חפרו את המשך הכותל לכל אורכו.

אורך הכותל משער הנביאים ועד שער השלכת 48 מ', גבהו 18 מ' מעל פני האדמה, ובנוי 24 נדבכים. תשעת הנדבכים התחתונים, הבנויים אבנים ענקיות, בהן גם בנות 6-5 מ' באורך, ומסודרות אחת על השניה ללא כל טיח, הם מימי בית שני; העליונים, שאבניהם קטנות הרבה יותר, הם בחלקם מימי אדריאנוס קיסר ובחלקם מראשית ימי השלטון המוסלמי.

החוקר האנגלי וורן חשף בשנת תרכ"ז (1867) עוד 19 נדבכים של אבנים מתחת לפני הקרקע, שנתכסו בעיי חרבות ואשפת הדורות. הנדבך התחתון קבוע בסלע הככר, הוא גיא הטורופויון שהפריד בין הר הבית לבין העיר העליונה. החלקים התחתונים של הנדבכים הללו הם, אולי, עוד מימי בית ראשון.

הכותל נזכר לראשונה בדברי חז"ל שאמרו: "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש (שמות רבה ב, ב). במשך מאות השנים שלאחר מכן לא הוזכר הכותל, אף לא ע"י הרמב"ן, שהתיישב בירושלים , ולא ע"י הראשון בחוקרי הארץ, אשתורי הפרחי שחקר את הארץ בראשית המאה ה-14. לפיכך נתקבלה מסורת עממית, שהכותל נגלה ע"י השולטן התורכי סלים הראשון שכבש את ירושלים בראשית המאה הט"ז, וציווה לפנות את הרחבה שלפניו מאשפת הדורות, שהנוצרים נהגו לשפוך שמה כדי להכחיד זכרו. מני אז הרבו החוקרים והתיירים לדבר ולכתוב על הכותל כעל מקום תפלה ליהודים.

קבר דוד
על ההר המכונה "הר ציון", בדרום שער ציון, עומד בנין מימי הביניים הנקרא בפי הערבים: "נבי דאוד", ולפי המסורה שבידיהם נמצא בקומתו התחתונה קברו של המלך דוד. מסורה זו נשענת על הזיהוי המוטעה של הר זה עם "עיר דוד", בעוד החפירות הוכיחו ללא ספק שמקומה היה על ההר המזרחי.

על קבר דוד ב"הר ציון" מוסר גם הנוסע מטודילה בן המאה ה- 12.

מגדל דוד
מגדל גבוה מצפון לברכת א סולטן ליד שער יפו שבחומה המערבית. מגדל מבוצר זה, הבנוי אבנים ענקיות ובוקע ועולה מתוך חפירה עמוקה (חיל) בין המגדל והרחוב, הוא השני משלשת המגדלים (פאזל, היפיקוס ומרים) של המבצר הגדול אשר הקים הורדוס ליד ארמונו. אבל רק הנדבכים התחתונים שבמגדל זה, המזכירים בצורתם את אבני הכותל המערבי, הם שרידי המבצר, ואילו העליונים הם הוספה מהמאות ה-15-16 לספירה. לדברי פלביוס (מלחמות ז, א. א) ציוה טיטוס להשאיר המגדלים הללו למען

"יספרו לדורות אחרונים את פרשת העיר הגדולה עם מצודותיה החזקות והבצורות אשר הכניעו הרומאים בגבורת ידיהם".

לאחר החורבן שימש המגדל מעון ללגיונות הרומאים ששמרו על הארץ, וכיום הוא מוזיאון.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן