לדף ראשי



בקעה גדולה ופורייה, באורך 120 ק"מ וברוחב ממוצע של 8 ק"מ, הנמשכת מאגם קדש שבדרום העיר חוּמץ' עד עמק עיון, ומפרידה בין הר הלבנון ממערב לבין מול הלבנון, והמשכו החרמון, ממזרח. בבקעה זו זורם הנהר הגדול ליטני, אשר בקצהו הדרום מערבי ( 5 ק"מ צפון מערב למטולה) הוא פונה מערבה אל הים מצפון לצור ויוצר גבול טבעי בין ארץ ישראל לבין סוריה.

בקעת הלבנון נזכרת ביהושע (יא, טז-יז) כגבול הצפוני של כיבושיו:

"ויקח יהושע את כל הארץ הזאת... מן ההר החלק העולה שעיר ועד בעל גד בבקעת הלבנון תחת הר חרמון".

לאמר: עד הקצה הדרומי של הבקעה אשר לרגלי החרמון ממערב.

הבקעה נכללה בממלכת יהודה וישראל בימי דוד, שהכניע את הדרעזר מלך צובה (שמואל ב י, טז-יט; דברי הימים א יט, טז-יט), בימי שלמה בנו שהיה "רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה" (מלכים א ה, ד), ואף בימי ירבעם בן יואש אשר "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה" (מלכים ב יד, כה).
נראה, כי גם בתקופות אלה הייתה מאוכלסת בעיקר נכרים עובדי אלילים, ועל במות הבעל המרובות שבה כינה אותה עמוס (א, ה) בשם: בקעת אוֶן.
כיום היא נמצאת בחלקה בתחום לבנון, ומכונה בפי הערבים בשם: אל בקע, הבקעה.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן