לדף ראשי



הר תבור
הר בודד בצורת כיפה עגולה, המתנשא בקצהו הצפוני מזרחי של עמק יזרעאל על גבולם של שלושה שבטים: זבולון במערב, יששכר בדרום מזרח ונפתלי בצפון מזרח (יהושע יט, יב, כב, לד; קדמוניות היהודים ה, 84). גובה התבור רק 588 מ' מעל פני הים, אך בגלל המישור הנמוך המקיף אותו הוא בולט מאוד ונשקף ממרחק רב, ומעל פסגתו מתגלה מראה נהדר של כל עמק יזרעאל הרובץ לרגליו. לרושם הכביר הזה, שהתבור המתרומם מעל סביבותיו עושה על רואיו, השוה ירמיהו את הופעתו של נבוכדנאצר גדל המלכים בשעתו: "כי כתבור בהרים... יבוא" (מח, יח).

מורדות התבור ומרגלותיו, נקראו בחלקם הנמוך בשם: כסלות תבור, ובחלקם הגבוה אשר ליד פסגות ההר – בשם: אזנות תבור. בשמות אלה התקיימו בימי יהושע גם שתי ערים: כסלות תבור בנחלת יששכר, ואזנות תבור בנחלת נפתלי.

להר תבור היה ערך צבאי רבן הן למתכונן התקפה על העמק, והן לצבא המחפש מפלט בעת צרה. במלחמת דבורה בסיסרא התארגנו העברים בהר תבור. אליו "משך" ברק בן אבינועם את צבאו המשותף כדי להגן על העמק מחדירת צבא מלך חצור, וממנו ירד להתקיף את חיל סיסרא ששקע עם רכבו בביצות העמק ואזור הקישון (שופטים ד, ו; יג-טו).

רוממותו של התבור והדרו עוררו מאז ומתמיד את התפעלותם של שוכני הסביבה ואת הערצתם, ועל כן קבעוהו למקום פולחן. ויש סבורים, שתבור הוא ה"הר" הנזכר כמקור פולחן בברכת משה: "עמים הר יקראו, שם יזבחו זבחי צדק (דברים לג, יט).

בתקופת המלוכה היו על פסגת התבור הנאה והשטוחה במות לעבודת אלילים, שקוממו את הנביא בן ממלכת הצפון נגד הכוהנים והמושלים שבימיו: "כי פח הייתם למצפה, ורשת פרושה על תבור" (הושע ה, א').

בימי בית שני נמנה התבור בין ההרים שמעליהם היו משיאין משואות כדי להודיע לגולה על קידוש החודש (תוספתא ראש השנה ב, 2).

במאה השניה לספירה הנוצרית נפוצה אגדה נוצרית על התגלותם של משה ואליהו לישו, בהיותו עם תלמידיו על התבור (מתיה יז, א-ג), ומשום כך נקדש ההר בעיני הנוצרים והניע אותם להקים עליו מנזרים חדשים מפעם לפעם, ואף הנהיגו "עליה לרגל" לתבור. בשנת 1263 החריב הסולטן ביברס את כל מקדשי הנוצרים שעל ההר, אך בשנת 1873 נאחזו בו אנשי המסדר הקתולי, המכונים "פרנציסקנים", והקימו על יסודות בניינים ביזאנטיים קדומים שבפסגתו כניסה נאה ומנזר גדול הנשקפים למרחוק.

כפר תבור
ליהודים לא היה עד קום מדינת ישראל כל אחיזה בהר. בשנת 1901 (יב חשון תרס"ב 25 באוקטובר 1901) הקים "הנדיב הידוע" בצדו המזרחי, על אדמת מסחה, כפר עברי, שיושביו קראו לו כפר תבור. מצד הכפר העברי רואים שתי כפות בולטות של הרים נישאים: כיפת התבור הירוקה ואת כפת החרמון הלבנה, שני שומרי הגליל מדרום ומצפון, כאילו עומדים זה בצד זה. ערביי הסביבה היו אומרים שהם משוחחים ביניהם על הוד קדומים, והמשורר העברי אומר שהם מתנים את תהילת הבורא: "תבור וחרמון בשמך ירננו" (תהלים פט, יג).



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן