לדף ראשי




השם המצרי של מי הדלתה המזרחית (שי חור = מי האל חור), בו מכנה המקרא את הנילוס.

ישעיהו בנבואתו על צור הרוכלת בתבואות שאניותיה מביאות ממצרים, מכנה את מצרים 'שיחור': "ובמים רבים זרע שיחור, קציר יאור, תבואתה" (כג, ג). ירמיהו משתמש בלשון זו בתוכחתו על מדיניותה של יהודה, הנשענת פעם על עזרת מצרים ופעם על ממלכות הפרת: "מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור, ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר" (ב, יח). "השיחור על פני מצרים" שביהושע (יג, ג), מתכוון, כנראה, לזרוע המזרחית של הדלתה הנקראת בברית בין הבתרים בשם נהר מצרים. כתוב זה ביהושע קובע את השיחור כקצה הגבול הדרומי של הגשורי אשר ישב "בואך שורה ועד ארץ מצרים", (שמואל א כז, ח), ואת "גבול עקרון צפונה" כתחום גלילות הפלשתים מצפון.

אורכו
הנילוס, המכונה במקרא בשם 'יאור' או 'יאור מצרים' (בראשית מא, א: עמוס ח, ח: ט, ה). הוא השני באורכו בכל נהרות כדור הארץ. ראשיתו באפריקה המזרחית מדרום לקו המשווה, ומשם זורם הוא צפונה 6500 ק"מ עד הים התיכון. אגן מימיו משתרע על שטח על 2.8 מיליון קמ"ר, ועל גדלו זה יכנוהו הנביאים בשם ים: "ונשתו מים מהים, ונהר יחרב ויבש" (ישעיהו יט, ה): "התיטבי מנא אמון... אשר חיל(ה) ים, מים חומתה" (נחום ג, ח), וכן נקרא בפי הערבים: בחר אל ניל.

בדרכו הארוכה מקבל הנילוס שני יובלים גדולים, שבהתאחדם מהווים את עיקרו של היאור: את הנילוס הלבן הבא ממרכז אפריקה, ואת הנילוס הכחול הזורם מהרי חבש. מצפון לקהיר מתפצל הנהר המאוחד לזרועות היוצרות את הדלתה. זרועות אלה ידועות במקרא בשם יאורים (שמות ח, א), ואף בשם יארי מצרים (ישעיהו ז, יח) או יארי מצור (שם יט, ו: לז, כה: מלכים ב יט, כד). לפנים היה מספרן של זרועות אלה 7, והחשובה שביניהן והמזרחית ביותר, העוברת ליד פלוסיום, נזכרת בברית בין הבתרים בשם: נהר מצרים (בראשית טו, יח).

הנילוס כמקור מים לחקלאות
לנילוס יש תקופת גאות שנתית קבועה (בחודשי יוני-אוקטובר) שבה הוא עולה על גדותיו, מציף את השדות ומשקה את התלמים. מאז ומעולם היה קיומה של מצרים תלוי בגאות הנילוס ובמימיו. בשנים שאין הגאות מספקת תיהפך מצרים למדבר וישתרר בה רעב, כרעב שבא בימי יוסף לכלות את הארץ (בראשית מא, ל, נה: מז, כ). על כן משובחת ארץ כנען כי -

"לא כארץ מצרים היא... אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה... למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, י-יא).

ברצות הנביא לנבא על חורבן מצרים, הריהו מתנבא על חוסר גאות הנילוס ואפיסת מים בתעלות הנמשכות ממנו לשדות והכלולות גם הן בשם יאורים: "ונשתו מים מהים... דללו וחרבו יארי מצור..." וכל מזרע יאור יבש, נדף ואיננו..." (ישעיהו יט, ה-ז). וכן ביחזקאל: "ונתתי יארים חרבה..." (ל, יב).

בנילוס מצאו המצרים את מקור מחיתם, הנותן להם לחם לאכול ומים לשתות (שמות ז, יח: תהלים עח, מד) וגם דגה לרוב, כמרומז בדברי האספסוף שבין יוצאי מצרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם..." (במדבר יא, ה).

הנילוס נחשב לאלוהות, וגם המלך משכים היה בוקר בוקר לצאת אל היאור להשתחוות לו ולעבדו. לכך ירמזו דברי ד' אל משה:

"לך אל פרעה בבקר, הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר... ואמרת אליו... הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם..." (שמות ז, טו-יז).

וכן דרשו חז"ל כתוב זה:

"למה לקו המים תחלה?... מפני שפרעה והמצרים עובדים ליאור. אמר הקדוש ברוך הוא: אכה אלוהו תחלה, ואחר כך עמו" (מדרש שמו"ר ט, ח).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן