לדף ראשי




בתעודות האשוריות נקראת מלכות שומרון על שם מיסדה עמרי וגם בשם סמרינ. בישעיהו מכונה העיר "שדה שמרון" (ואולי הכוונה לאזור כלו), ובספר עזרא: "קריה די שמרין" (ד, י).

העיר נבנתה במקום אסטרטגי וכלכלי חשוב, בצומת דרכים ראשיות המוליכות מהחוף אל ההרים ומהדרום אל הצפון. את העיר בנה עמרי במדרון ההר המבוצר המוקף גיאיות דשנות ופוריות, ובראשו הקים את ארמונו. חז"ל שיבחו עמרי בשל כך: "אמר ר' יוחנן: "מפני מה זכה עמרי למלכות, מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל" (סנהדרין קב(:.

בנו אחאב הרחיב את גבולות העיר, פאר אותה בהיכלות ובבתי שן יקרים (מלכים א כב, לט: עמוס ג, טו), ועשה אותה לצבי תפארת האפרתים (ישעיהו כח, א). במשך כ-157 שנים הייתה שמרון בירתה הקבועה של ממלכת אפרים ומקום משכנם של מלכיה ושריה, מרכז מדיני וצבאי, ואף מקום קבורת המלכים. שמרון הייתה גם המרכז הדתי לבית ישראל ועיר מושבם של הנביאים ו"בני הנביאים", שהסתופפו בצלו של אלישע (מלכים א כ, יג, לה ואילך: מלכים ב ב, כה: ה, ג: כג, יח: דברי הימים ב יח, ט: כח, ט).

לאחר שנשא אחאב את אזבל בת מלך צידון לאשה, בנה בבירתו מזבח ומקדש גם לבעל ולאשרה (מלכים א טז, לא-לג), ואף הקים "עיר בית הבעל" למאות כהני הבעל שהמלכה הביאה אתה מבית אביה (שם יח, יט: מלכים ב, י, כה). כאשר נמשח יהוא בן נמשי למלך על ישראל במצות אליהו ואלישע (מלכים א יט, טז: מלכים ב ט, א-ב), נתץ את בית הבעל אשר בשמרון, שרף את האשרה, והכה את כל כהני הבעל ונביאיו (שם י, כה-כז).

"האחות הגדולה שמרון"
גם לאחר הריסת הבעל, והשמדת בית אחאב והמתת אחזיה מלך יהודה שהתחבא בשמרון (שם שם, ז, יז: דברי הימים ב כב, ט) לא היטיבו בני שמרון את דרכם. יושבי הבירה המפוארת "אשר על ראש גיא שמנים" (ישעיהו כח, א) הוסיפו להיות שטופים בתענוגות ובהוללות. במעשיהם אלה עוררו את זעם הנביאים וחמתם, שניבאו להם אחרית רעה: "ברגלים תרמסנה עטרת גאות שכורי אפרים..." – (ישעיהו כח, ג), וחורבן לעיר הממלכה: "ושמתי שמרון לעי השדה, למטעי הכרם, והגרתי לגי אבניה, ויסודיה אגלה" (מיכה א, ו).

מלחמה וחורבן
בהתנגשויות הממושכות בין ארם לישראל הייתה שמרון פעמים רבות זירת מלחמה ומקום הקרב. בן הדד הראשון נענה לבקשת אסא "וישלח את שרי החיילים אשר לו על ערי ישראל" בימי בעשא (מלכים א טו, כ). הארמים נלחמו גם בעמרי, הכניעו אותו ושמו חוצות בעיר מלכותו, בשמרון (שם כ, לד).

לאחר המלחמה באפק בימי אחאב נכרתה ברית בין מלכי ישראל וארם, אך בימי יורם בן אחאב (ויש אומרים בימי המלך יהואחז) חזר בן הדד ושם מצור על שמרון, וגרם לרעב גדול בעיר, שרק בדרך נס ניצלו (מלכים ב ו, כד-כה: ז, ו-ז).

בימי הושע בן אלה וחזקיהו מלך יהודה עלה שלמנאסר החמישי מלך אשור על שמרון, וצר עליה שלוש שנים (722-724). לאחר מותו בסוף ימי המצור בא סרגון השני שמלך תחתיו, לכד את העיר והגלה את יושביה לאשור (מלכים ב יז, ג-ו: יח, י-יא: יז, ג-ו).

נתקיימה בשמרון נבואת ישעיהו בימי אחז "כי בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי ישא (האויב) את חיל דמשק ושלל שמרון לפני מלך אשור" (ח, ד).

כיבוש שמרון הבצורה נחשב לניצחון רב גם בעיני הממלכה האשורית כובשת העמים. בכתובת אשורית אחת נמצאים דברי התפארות של סרגון:

"אני ניצחתי את שמרון וכבשתיה: את יושביה 27900 איש לקחתי שלל, ואתם חומשים רכב...".

גם רבשקה התפאר בפני שרי יהודה ויושבי ירושלים בניצחונה של אשור על שמרון (מלכים ב יח, לד: ישעיהו לו, יט).

לאחר מספר שנים הושיבו האשורים בשמרון גויים שהביאו מארצותיהם הכבושות (ישעיהו יז, כד), תערובת עמים זרים שנודעו בספרותנו בשם כותים או שמרונים. הללו בנו את העיר מחדש, ישבו בה ישיבת קבע ואף למדו את "משפט אלהי הארץ" מפיו של אחד מכוהני שמרון (ישעיהו שם, כז-כח).

מסתבר כי בצד הכותים ישבה בשמרון גם שארית אפרים, כאשר יוכיח הספור על "אנשים משכם, משלו ומשמרון, שמונים איש", שבאו אל גדליהו בן אחיקם לאחר חורבן ירושלים כעבור 135 שנים (ירמיהו מא, ד-ה).

מסמריה לסבסטיה
בימי בית שני הייתה שמרון מיושבת בעיקר שמרונים. לאחר שיושביה מרדו באלכסנדר מוקדון העניש המלך את ראשי המורדים, והגלה חלק מהם לשכם. במבצר שמרון שם משמר יוני, ובעיר הושיב חיילים מקדוניים משוחררים, שהפכו את שמרון לעיר הלניסטית בשם: סמריה (331 לפני הספירה).

בסוף המאה השניה, כאשר שמרון הייתה עיר בעלת אוכלוסייה סורית-יונית המשמשת מעוז לשלטון הסורי בטבור הארץ ומציקה לשכניה היהודים, עלו עליה אריסטובלוס ואנטיגנוס בני יוחנן הורקנוס, ולאחר מלחמה ארוכה וקשה (בשנות 107-110) "הרסו את העיר עד היסוד, ואת יושביה מכרו לעבדים" (מלחמות א, ב, ז). לפי אגדת חז"ל עבד אביהם ביום הניצחון עבודת כהן גדול בבית המקדש, ובשעת העבודה "שמע מבית קודש הקדשים: נצחו טליא דאזלי לאגחא קרבא באנטוכיא..." ניצחו הילדים שהלכו להלחם מלחמה באנטיוכיה... (תוספתא סוטה יג,).

בימי אלכסנדר ינאי נבנתה שמרון מחדש ונושבה יהודים, עד שבא פומפיוס שר צבא רומי ליהודה (ב-63 לפני הספירה) וכבש אותה, ושר הצבא גביניוס מושל סוריה אף סיפח אותה לתחום שלטונו.

אוגוסטס, הקיסר הראשון של רומי, נתן אותה במתנה להורדוס מלך היהודים, ובימיו הגיעה שמרון ההלניסטית לשיא התפתחותה. בימי מלכותו הראשונים, כאשר מנהל היה מלחמות עם יהודי הגליל, התיישב הורדוס בשמרון ובנה את העיר מחדש. הוא הקיף אותה חומה נהדרה עם מבצר בראש ההר, ושער ומגדלים במערב העיר. פאר אותה בבניינים נאים ובטורי עמודים לאורך הרחוב המרכזי שעבר ממזרח למערב. הושיב בה ששת אלפים איכרים וחיילים משוחררים וחילק להם אדמה פורייה חנם. גם הקים בה מקדש אלילים לכבוד המלך הרומי, וקרא לעיר בשמו: סבסטי, שפירושה ביונית 'הקדוש', כמו פירוש המילה אגוסטוס ברומית.

הורדוס נתן לעיר גם חוקה מיוחדת (מלחמות א, כא, ב), וקבע אותה לעיר מלכות שניה (או, כדברי פלביוס: "סוללה נוספת נגד העם" – קדמוניות היהודים טז, ח, ה): שם נשא לאשה את מרים החשמונאית, ובה הומתו במצוות אביהם העריץ שנים משלשת בניה שילדה לו: אלכסנדרוס ואריסטובלוס, בגלל עלילה שהעלילו עליהם שתכננו להתנקש בחיי המלך (מלחמות א, כז, ו).

בימי המלחמה ברומאים, כאשר פשטו היהודים על הערים היוניות לנקום ביושביהן את נקמת דמם של עשרים אלף אחיהם שנשפך בקיסריה, שרפו גם את סבסטי והרגו את יושביה (מלחמות ב, יח, א).

מאז לא התנערה מחורבנה, עד שבא הקיסר האפריקאי-רומי ספטימוס סברוס בסוף המאה השניה לספירה הנוצרית, ועשה אותה למושבה רומית. אך גם אז לא שבה יותר לקדמותה, ויורשתה שכם נבנתה מחורבנה.

בתקופה הביזנטית הייתה עיר קטנה בלתי חשובה, ובעל האונומסטיקון כותב עליה: "שמרון... אומרים שזאת היא סבסטי, שהיא היום עיירה בארץ ישראל" (סימן 827).

בשנת 636 נכבשה בידי הצבא הערבי, ונראה כי בתקופת הצלבנים שוב עלתה חשיבותה. הנוסע מטודילה שביקר שם בשליש האחרון של המאה ה- 12 לספירה הנוצרית כותב:

"שבשתה (סבסטה) היא שמרון, ושם ניכר ארמון אחאב בן עמרי חרב. והיא הייתה עיר בצורה בהר, ובה מעיינות, והיא ארץ נחלי מים וגנות ופרדסים וכרמים וזיתים, ואין שם יהודים" (מתוך ספר המסעות... הוצאת אמנות).

חפירות בשומרון
השם סבסטי נשמר בכפר הערבי סבסטיה הבנוי בצלע ההר, 10 ק"מ צפון מערב לשכם – נבלוס. העיר הקדומה עמדה בתל (נ. צ. 168.0-187.0) שבמעלה הכפר, ובו נחשפו חרבות שומרון העתיקה, שהן מהיפות ביותר בעתיקות עבר הירדן המערבי.

בחפירות שנערכו בתל זה בשנות 1910-1908 בהנהלת החוקר רייסנר מטעם מכללת הרווארד ונמשכו בשנות 1935-1931 בהשתתפות המנוח סוקניק מטעם המכללה העברית בירושלים, נחשפו מבנים וממצאים ארכיאולוגיים שונים, שחשיבותם רבה לחקירת הארץ. כך, למשל, נחשפו בחרבות שמרון יסודות של חומות עתיקות, מגדלים ושרידי היכלים. נמצאו שיירי בריכה, שאולי זוהי "בריכת שמרון" שבה שטפו את הרכב, שהביא את אחאב פצוע פצעי מות מהמערכת ברמות גלעד (מלכים א כב, לח): שברי לוחות שן ועליהם חיטובים של אמנות פניקית-עברית העתיקה.

מחקר של שרידי שומרון שנוי במחלוקת חריפה. בבדיקה מחודשת של החרסים, ולאור הסתכלות נוספת בשרידי המבנים שנחשפו, מסתבר שבשומרון קיים היה ישוב פרזות עוד לפני ימי עמרי. זה היה מקום מגוריה ובית אחוזתה של משפחת שמר. כמו כן נראה עתה, שההיכל המפואר ובתי השרים הגדולים הם מימי בית יהוא, ולא מימי בית אחאב, כפי שחשבו קודם. בימי בית עמרי כבר עמדה במקום חומה מבוצרת, ונראה שהבניינים המפוארים מימי בית יהוא נבנו על יסודותיהם של בניני אחאב, או תוקנו מחדש, ככל הנראה, בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל.

קישוטי השן הרבים, שנמצאו בחרבות העיר, מעידים על שכלול טכני ועל אמנות מעודנת שהתפתחה בשומרון בהשפעות חוץ. נוטים לייחס את הקישוטים הללו לימי בית יהוא, ובעיקר לימי ירבעם. אולם אין ספק, שהם אינם הראשונים מסוג זה וכי כבר בימי אחאב היו קישוטי שנהב בשומרון. לכך מכוונים דברי הכתוב על "בית השן אשר בנה" אחאב (מלכים א כב, לט): בנין פאר, המקושט בגילופי שן. גם בימי עמוס ידועים היו "בתי שן" ו"מטות שן", שמתהדרים היו בהם שרי שומרון (ג, טו ו, ד). נראה שכאן מכוונים הדברים במפורש לגילופים מסוג זה, שנתגלו בארמון המלכות בשומרון. עיצובים אלו דומים לעיצובים שהיו במסופוטמיה, מצרים וערי פניקיה. דוגמה יפה לגילופי שנהב כאלה נמצאו באסלאן טאש שמצפון לחלב מן המאה התשיעית לפני הספירה, היא תקופת בית עמרי. גילופי שומרון דומים לאלה שבסוריה בגילופם המדויק ובעיבודם הנאה, בצביעתם ובשיבוצי הזהב שבהם, ורמתם הטכנית אינה נופלת מזו שבארצות אחרות במזרח הקדום.

כמו כן נחשפו בשומרון עקבות מן התקופות המאוחרות יותר, כגון: שרידי השער המערבי ויסודות המגדל העגול מהתקופה ההלניסטית: חרבות היכל הורדוס ומקדש אוגוסטוס מהשנים האחרונות שלפני הספירה הנוצרית, ושרידי רחוב העמודים, שאולברייט משייך אותם לא לבנייני הורדוס, אלא לימי ספטימוס סברוס (230-180 לספירה הנוצרית, בערך). החפירות הארכיאולוגיות הללו הבהירו היטב את המסופר על עיר זו בספרי המקרא, את דבר זכרה במצבות אשור ובספרי פלביוס, ואף הוסיפו נופך חדש לארכיאולוגיה ארץ הישראלית.

מהממצאים הארכיאולוגיים החשובים ביותר שנמצאו בחרבות שמרון, יש להזכיר את החרסים הכתובים בדיו שחורה ובלשון העברית (אוסטרקאות בשפת הארכיאולוגים), שגילה רייסנר במרתפי החורבות. חרסים אלה הם רשימות מנהלתיות קטנות, שעליהם רשומים שמות משלמי מסים ושנת הבאתם לאוצר המלכות, ועל אחדים מהם שמות מקומות בארץ שמרון, כמו נועה וחגלה. יש בין החרסים שברי "נבל יוצרים" (ישעיהו ל, יד), שבו היו מגישים למלך שמן רחיצה משובח או יין לשתיה (שמואל א א, כד). אין החרסים עשירים בידיעות מרעישות, אך הם שופכים בכל זאת מעט אור ריאלי על דרכי החיים בממלכת ישראל בראשית המאה ה-8 לפני הספירה.

התיישבות בסבסטיה
לאחר מלחמת יום הכיפורים יזמה תנועת גוש אמונים הקמת גרעין התיישבות בשם "אלון מורה" אשר יתיישב קרוב לעיר שכם. משפחות חברי הגרעין, בתוספת תומכים רבים, ניסו לעלות לקרקע שמונה פעמים. העליות בוצעו לרוב בצעדות רגליות מנתניה דרך ההרים אל המבנים של תחנת הרכבת בסבסטיה.

העלייה האחרונה לסבסטיה, בחנוכה תשל"ו (1975), הביאה לתוצאות: נחתם הסכם בין המתנחלים לשר הביטחון שמעון פרס, המאשר להם להתיישב במחנה הצבאי סמוך לכפר הערבי קדום. לימים הוקמה במקום ההתנחלות קדומים. בעקבות הצלחה זו, הפכה "העלייה לסבסטיה" לאירוע מכונן בתולדות ההתיישבות העברית ביש"ע.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן