לדף ראשי

"אריסטון הביא בכוריו מאפמיא וקבלו ממנו, מפני שאמרו: הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים" (חלה פ"ד, מי"א).

אפמיא היתה עיר גדולה בסוריא, ומקום ריכוז גדול לצבאות יוון בימי בית שני, ונתקיימה דורות רבים גם לאחר מכן. ישבה בבקעת הנהר אורונטס, ממזרח לנהר, צפונית מערבית לחמת, ומקומה מסומן על המפות של סוריא בשם "קלעת-מדיק", היא מצודתה החרבה של אפמיא. דרומית-מזרחית לו, במרחק 9 ק"מ נמצא כפר אל-יהוד.

אדמת בקעת הנהר אורונטס, באזור אפמיא, פוריה מאוד; סמוך לעיר מתרחב הנהר ונוצרו שם שני אגמי מים, ימת אפמיא (ירושלמי כלאים פ"ט, ה"ד).

לפנים ישבה במקום זה העיר פרנקי. סיליקוס-ניקאטור בנה אותה מחדש, והסב את שמה לאפמיא. הגיאוגרפים והנוסעים הערביים מימי הביניים, עדיין מזכירים אותה בשמה אפמיא.

העיר מלאה שרידי בנינים ורחובות, שנותרו מימי פריחתה בימי קדם, ובכללם גם שרידי בית-כנסת מתקופת התלמוד. על אחת הכתובות שנקבעה ברצפת בית הכנסת, נמנו שמות התורמים ובני ביתם וגם צויין תאריך תיקון הפסיפס, שהוא שנת 371 לאחר חורבן בית שני. בדרך לשער הצפוני עדיין נותרה שדרת עמודים, שמספרם מגיע לאלף ושמונה מאות, וביניהם רחוב, שרוחבו ארבעים ושנים מטרים.

אפמיא נתחייבה בכמה מן המצוות התלויות בארץ, שהרי היא בתחום עולי מצרים, בגבול סוריא (משנה תורה לרמב"ם הלכות תרומה פ"א, ה"ט).

בימי קדם היו ידועות ארבע ערים, ששמן אפמיא: האחת - בסוריא; אחרת - באסיא הקטנה, ועוד שתיים, ערים תאומות, שישבו במקום שמתאחדים בו הנהרות פרת וחדקל. עליהן נאמר: "תרתי אפמייא הוויין: חדא עיליתא וחדא תחתייתא... ובין חדא לחדא - פרסה" (קידושין עא, ע"ב).



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן