לדף ראשי

"ארבעה חותמות היו במקדש... בין עזאי אומר: חמשה היו, וארמית כתוב עליהן" (שקלים פ"ה, מ"ו).

ארמית היא לשון שמית קרובה ללשון העברית, וכבר בתורה הובאו שתי מלים ארמיות: "יגר שהדותא" (בראשית לא. מז); פסוק אחד בספר ירמיה (ירמיה י, יא) ופרשיות אחדות בדניאל (ב, ד-ז, כח) ועזרא (ד, ח-ו, יח). היא גם לשון התלמודים, וגם התורה תורגמה לארמית.

ר' יוחנן אמר: כל המשלים פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום - מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח, ע"א).

תחילה היתה זו שפתם של הארמים בלבד, צאצאי ארם בן שם (בראשית י, כב). עם התפשטותם על פני הארצות שבין הנהרות פרת וחדקל ועד לנהר מצרים - הפכה לשונם ללשון בין-לאומית לכל תושבי האזור (מלכים ב', יח-כו; ישעיה לו, יא).

הלשון הארמית על ניביה השונים: מערבי ומזרחי, המשיכה לשמש כלשון דיבור של תושבי האזור, בכל הדורות ועדיין קיימים שרידים מועטים, יהודים ולא-יהודים, המדברים אותה. היהודים ה"כורדים", שעלו לארץ מצפון עיראק ואזורי הגבול של פרס, העלו לשון זו אתם עם בואם לארץ-ישראל.

המקורות לידיעת הלשון הארמית מרובים מאד, והם המקרא, התלמודים, ספרות הגאונים, טופסי שטרות שונים, כתובות על גבי בנינים, מצבות, מטבעות, פאפירוסים, כתבי הנוצרים הראשונים ובכלל זה גם הלשון המדוברת עדיין.

חדירת הלשון הארמית בארץ-ישראל, לשימוש בחיי יום-יום ובכלל זה גם במקדש, מסתברת איפוא לא רק לאור שלטונה הרב בתחומי החיים השונים בארצות המזרח הקרוב, אלא גם משום שזו היתה לשון שכבר אבות האומה דברו בה כלשון אם.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן