לדף ראשי




צאצא לבית דוד (נכדו או נינו של המלך יהויכין). שגלה לבבל בגלות יהויכין (598 לפני הספירה). זרובבל מוזכר בספר עזרא, בחגי ובזכריה ובספר דברי הימים בתנ"ך.

זרובבל היה מראשי העולים בשיבת ציון (עזרא ג' ב, ח; נחמיה י"ב א ועוד). לפי ספר עזרא, הורה כורש מלך פרס לששבצר (אולי הוא זרובבל), בשנה הראשונה למלכותו, בהצהרת כורש להוביל את העולים הראשונים מבבל ליהודה לאחר השיבה מגלות בבל. זרובבל הוביל אז קבוצה של עשרות אלפי שבים ליהודה.

זרובבל החליף את ששבצר (הנשיא ליהודה) ששימש בתפקידו ככל הנראה זמן קצר בלבד. יש המזהים אותו עם ששבצר, שהיה מבית דוד ונשיא ביהודה בימי שיבת ציון, בנבואות חגי הוא נקרא "פחת יהודה". שהתמנה לפחה בירושלים מטעם השלטון הפרסי (חגי א' א).
שמונת בני זרובבל הם: משולם, וחנניה ושלומית אחותם. וחשובה ואהל וברכיה וחסדיה, יושב-חסד.
זרובבל הצטרף ליהושוע בן יהוצדק ביוזמה לבניית בית המקדש בימי דריווש הראשון מלך פרס, ולפי עדותו של הנביא זכריה הניח זרובבל את היסודות לבניית בית המקדש השני: "יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה" (זכריה ד ט). פעולתו העיקרית של זרובבל הייתה בניית בית המקדש השני והיה מעורב בתהליך הבנייה עד לסיומה בחודש אדר בשנת 515 (או 516) לפני הספירה (זכריה ד,ז).
פירוש השם "זרובבל" הוא "זרע מבבל", - אדם שנולד בבבל.
על סופו של זרובבל אין פרטים במקרא. יש המשערים שהודח בידי המושל הפרסי של פחוות עֵבֶר הירדן, ויש המשערים שהוחזר לבבל עם השלמת בניית בית המקדש.

זרובבל כמנהיג העולים
ספר עזרא פותח בתיאור הצהרת כורש מלך פרס. המלך אשר פנה ליהודים והכריז: "מי בכם מכל עמו יהי א-להיו עמו, ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' א-להי ישראל" (עזרא א, ג). למרות שכורש סייע כלכלית ונתן בידי העולים את כלי בית ה', היה מספרם מועט: "כל הקהל כאחד ארבע ריבוא, אַלְפַּיִם שלש מאות שישים" (שם ב, סד).

ראש העולים - זרובבל / ששבצר
בראש הגל הראשון של העלייה עמד "ששבצר הנשיא ליהודה" (עזרא א, ח). אחרי שהוזכר שמו, מונה עזרא את העולים החשובים "אשר באו עם זרובבל, ישוע, נחמיה, שריה, רעליה, מרדכי וכו'" (עזרא ב, ב); מכאן יש שחשבו את זרובבל לששבצר, וכן משמע מפרק ה' בספר עזרא, שבתחילתו מדבר על זרובבל כראש העולים, ובסופו מדבר על המנהיג ששבצר. אולם רבים מסבירים שששבצר היה ראשון לראשי העולים ומיד אחריו בא זרובבל, והוא יחד עם נחמיה ויהושע היו ראשי הגל השני של העלייה, שתקע בארץ יתד נאמן ובנה את בית המקדש:

"ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים, וזרובבל בן שאלתיאל ואחיו ויבנו את מזבח א-להי ישראל להעלות עליו עולות..." (עזרא ג, ב).

תולדות משפחתו של זרובבל

"וישכב יהויקים עם אבותיו וימלוך יהויכין בנו תחתיו...ושלושה חדשים מלך בירושלים...ויבא נבוכדנאצר מלך בבל ירושלים ותבא העיר במצור...ויגל את יהויכין בבלה...וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו" (מלכים ב כד, ו-יז).

נשלים את האמור במלכים, על פי המסופר על השולשלת בדברי הימים א (פרק ג):

"ובני יאשיהו הבכור יוחנן, השני יהויקים, השלישי צדקיהו, הרביעי שלום ובני יכניה אסיר שאלתיאל בנו, ומלכירם ופדיה ושנאצר...[רד"ק: כל אלו בני שאלתיאל] ובני פדיה זרובבל ושמעי" (ג, טו-יט).

אם ליכניה [=יהויכין] היו שני בנים אסיר ושאלתיאל, מדוע מינה נבוכדנאצר את דודו צדקיהו בן יאשיהו למלך תחתיו? חז"ל מתרצים שבניו נולדו אחרי שהוגלה ונאסר בבבל, ועל כן נאלץ נבוכדנאצר להמליך את צדקיהו דודו של יהויכין למלך.

"אסיר - שעברתו אמו בבית האסורים, שלתיאל - ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין - נתעברה אמו מעומד [רש"י: "שהיה בבית האסורים מקום צר ואין מקום לשכב ושלשלו שם אשה"]. דבר אחר שלתיאל שנשאל על אלתו אל [רש"י: "להתיר לו גזירה, שנשבע שלא יהיה לו בן, והתירו לו פמליא של מעלה"]" (סנהדרין לז, ע"ב-לח, ע"א).

עיבורו של שאלתיאל בנו של יהויכין, היה אפוא תוצאה מנס כפול, נס גשמי בדרך עיבורו שלא כדרך הטבע, ונס רוחני שפמליא של מעלה נדרשה להתיר את שבועת אביו.

בנו או נכדו של שאלתיאל?
זרובבל היה, לפי הכתוב, נכדו של שאלתיאל, בנו של פדיה בן שאלתיאל. מדוע אם כן מוזכר זרובבל בספר חגי ובספר עזרא כבנו של שאלתיאל? לבד מההסבר הידוע ש"בני בנים הרי הם כבנים" (יבמות סב, ע"ב), נראה, שהמקרא רוצה לרמוז שגם התהוותו של זרובבל כרוכה בניסים, כדי לחזק את הקשר בינו לבין מלכות דוד. כך דרשו חז"ל: "שאלתיאל - שנשאלה מלכות בית דוד ממנו" (רד"ק דברי הימים א ג ז). "זרובבל - מזרע בבבל" (סנהדרין לח, ע"א).

הנביאים מנבאים לזרובבל גדולות:
ההתעוררות המשיחית של ימי שיבת ציון הייתה קשורה בזרובבל, נצר לבית דוד, ומתבטאת בנבואות חגי וזכריה:

חגי ב'
כ וַיְהִי דְבַר-ה' שֵׁנִית אֶל-חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר:
כא אֱמֹר אֶל-זְרֻבָּבֶל פַּחַת-יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ:
כב וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו:
כג בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם-ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי-בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת:

זכריה ד'
ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר-ה' אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
ז מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:
ח וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:
ט יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי-ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵכֶם:
י כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת-הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה-אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל-הָאָרֶץ:
יא וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו מַה-שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶה עַל-יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל-שְׂמֹאולָהּ:
יב וָאַעַן שֵׁנִית וָאֹמַר אֵלָיו מַה-שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב:
יג וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר הֲלֹא יָדַעְתָּ מָה-אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי:
יד וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ:

זכריה ו'
ט וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:
י לָקוֹחַ מֵאֵת הַגּוֹלָה מֵחֶלְדַּי וּמֵאֵת טוֹבִיָּה וּמֵאֵת יְדַעְיָה וּבָאתָ אַתָּה בַּיּוֹם הַהוּא וּבָאתָ בֵּית יֹאשִׁיָּה בֶן-צְפַנְיָה אֲשֶׁר-בָּאוּ מִבָּבֶל:
יא וְלָקַחְתָּ כֶסֶף-וְזָהָב וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל:
יב וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר הִנֵּה-אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת-הֵיכַל ה':
יג וְהוּא יִבְנֶה אֶת-הֵיכַל ה' וְהוּא-יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל-כִּסְאוֹ וְהָיָה כֹהֵן עַל-כִּסְאוֹ וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם:
יד וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן-צְפַנְיָה לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה':
טו וּרְחוֹקִים יָבֹאוּ וּבָנוּ בְּהֵיכַל ה' וִידַעְתֶּם כִּי-ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם:

ספר זרובבל הוא ספר מיסטי אפוקליפטי אודות הגאולה וביאת המשיח (מדרש גאולה). מועד כתיבת הספר אינו ידוע והוא מתייחס לאירועים היסטוריים בתולדות עם ישראל מן המאה ה-6 וראשית המאה ה-7.
לדברי יוסף דן:

ספר זרובבל הוא היצירה האפוקליפטית העברית המגובשת והשלמה ביותר שעברה מהעת העתיקה אל ימי הביניים והשפעתה על עיצוב דמותו של קץ הימים בתודעה היהודית בימי הביניים ובראשית הזמן החדש הייתה גדולה יותר מאשר כל טקסט אחר. [יוסף דן, אפוקליפסה אז ועכשיו, ירושלים 2000 עמוד 80]

עלילת הספר וסגנונו
אל זרובבל בן שאלתיאל, שליט יהודה האחרון מבית דוד, נגלה מלאך. זרובבל מבקש ממנו שיגלה לו את אשר יתרחש באחרית הימים. הספר הוא תשובת המלאך.
המשיח הוא מצאציו של זרובבל ושמו מנחם בן-עמיאל. שם אמו חפציבה. שר הצבא של משיח בן-דוד הוא נחמיה בן חושניאל. הוא מסמל את משיח בן יוסף, שנועד ללחום את "המלחמה האחרונה" ולמות בה. בתקופת הספר מתחוללת מלחמת גוג ומגוג, כנגד ישראל. המלך הנוכרי הגדול הוא ארמילוס, בן של בליעל, ראשו צר ועיניו עקומות. אחריו יתעו כל העמים למעט ישראל.
במלחמה העצומה נהרג נחמיה בן חושניאל, שר צבא המשיח. חפציבה, אם המשיח, ממשיכה להנהיג את היהודים הנאמנים הנותרים למלחמה אחרונה עם ארמילוס וסיעתו. היהודים מנצחים, ומנחם מוכתר למלך המשיח.
להלן "ספר זרובבל", אחד המקורות העתיקים ביותר המתארים את מאורעות אחרית הימים, בלשון דומה ללשון הנבואית, ובמטפורות כאלה ואחרות, אך בסגנון מעט יותר בהיר. ואלה הדברים:

הדבר אשר היה אל זרובבל, פחת יהודה, בעשרים וארבעה לחודש השביעי, בחג. המראה הזה הראני ה’, ואני הייתי מתפלל לפני ה’, כחזיון המראה אשר ראיתי על נהר כבר, ואומר ברוך אתה ה’ מחיה המתים.
נהם לבבי עליי, לאמור: איך יהיה צורת הבית לעולמים?
ויענני מדלתות השמים ויאמר לי: האתה זרובבל פחת יהודה?
ואומר: אני, עבדך.
ויצא אלי קול וידבר עמי, כאשר ידבר איש אל רעהו. קולו שמעתי, ומראהו לא ראיתי, ואקום ואתפלל כבתחילה, ואגמור תפילתי, ואפנה לביתי.
וביום אחד עשר לחדש אדר, היה מדבר עמי, ויאמר לי: בוא אצלי, שאל ממני.
ואומר: מה אשאל? קצרו ימיי, קרב קיצי, ומלאו ימיי.
ויאמר לי: אני אחייך.
ותישאני רוח בין השמים ובין הארץ, ויוליכני לנינוה העיר הגדולה, והיא עיר הדמים. וייצר לי מאוד, ואקום מצרה להתפלל ולחלות את פני אלוקי ישראל, ואתוודה על פשעי וחטאתי, ואומר: אנא ה’, חטאתי, פשעתי, ואשמתי, כי נחלו כאביי. אתה הוא אלוקי-ישראל, אשר עשית הכל ברוח פיך, ובמאמרך מתים יחיו.
ויאמר ה’ אליי: "לך אל בית התורף, מקום השוק". ואלך כאשר ציווני.
ויאמר אלי: "פנה לך הלאה". ואפנה, ויגע בי, וראיתי איש נבזה ופצוע.
ויאמר אליי האיש הפצוע ונבזה: זרובבל! מה לך פה?
ואען ואומר: רוח ה’ נשאני, באשר לא אדע, ויוליכני בזה המקום.
ויאמר אלי: אל תירא, למען הראותך הובאת הנה.
וכשומעי דבריו, ניחמתי, ושאלתי לו: מה שם המקום הזה?
ויאמר אליי: זו היא רומא רבה, שאני אסור בה בכלא, עד בוא קיצי
(נ"י: אני משיח השם, שאני אסור פה עד עת קץ).
וכשומעי זאת הסתרתי פניי רגע ממנו, ואשוב ואביט אליו, והסתרתי עוד כי יראתי.
ויאמר אליי: אל תירא, ואל תחת. למה אתה מחריש, והסתרת פניך ממני?
ואומר: שמעתי שמעך, כי משיח אלוקי- יעקב אתה.
ומיד נדמה אלי כנער מכלול יופי ונעים אין כמותו.
ואומר אליו: מתי יאיר נר ישראל? ומתי תבוא הגאולה?
ובאומרי לו הדברים האלה, והנה איש בעל שש כנפיים בא אליי, ויאמר אליי, כי הוא היה שר צבא ישראל, שנלחם עם סנחריב ועם מלכי כנען, ועתיד הוא להילחם מלחמת ה’ עם משיח ה’, ועם המלך עז פנים ארמילוס בן אבן, שיצא מהאבן.
ויוסף (לדבר אליי) מטטרון המלאך, ויאמר לי: אני הוא מטטרון, שר הפָּנִים, ומיכאל שמי, וישימני להיות על עמו ועל אוהביו, אני שנהגתי את אברהם בכל ארץ כנען, ואני הוא אשר פדיתי את יצחק, ונאבקתי עם יעקב במעבר יבוק, ואני שנהגתי את ישראל במדבר ארבעים שנה בשם ה’, ואני שנגליתי ליהושע בגלגל, ואני הוא ששמי כשם רבי, ושמו בקרבי. ואתה, זרובבל בן שאלתיאל, שאל ממני ואגידה מה יקרה לעמך באחרית הימים.
ואען ואומר: מי האיש הזה?
ויאמר לי: זה משיח ה’, הצפוּן כאן עד עת קץ (נ"י: ויאמר לי: משיח ה’, אשר יבוא בעת קץ, ושמו מנחם בן עמיאל, ונולד לבית דוד מלך ישראל בבוא נבוכדנצאר על ירושלים, ויישאהו רוח, ויצפנהו כאן עד עת קץ).
ואני שאלתי למטטרון: מה האותות אשר יעשה מנחם בן עמיאל זה?
ויאמר אליי: מטה ישועה ייתן השם יתברך לחפצי-בה, אם מנחם, וכוכב יגיה לפניה, וכל הכוכבים ממסילות מלחמותיהם, ותצא חפצי-בה ותהרוג שני מלכים. שם האחד: נוף מתימן, שיניף ידו על ציון. ושם השני: אטרס מאנטוכיא. ואותות האלו יהיו בשנה החמישית בחג השבועות… והמטה אשר יתן ה’ לחפצי-בה, אם מנחם, משוקד הוא, והוא נטמן ב-רקת (טבריה), והוא מטה אהרן, ומשה, ודוד מלך ישראל. והוא המטה אשר פרח באוהל מועד, ויציץ ציץ, ויגמול שקדים. ואליהו בן אלעזר (אליהו הנביא שהיה פנחס בן אלעזר הכהן) גנזו ב-רקת, והיא טבריה, ושם גנזו משיח בן אפרים.
ויען זרובבל בן שאלתיאל ויאמר: בי אדונִי, מתי יבוא נר ישראל, ומה יהיה אחרי כל זאת?
ויאמר לי: משיח בן יוסף יבוא חמש שנים אחר חפצי-בה, ויקבץ כל ישראל כאיש אחד, ויעמדו ארבעים שנה בירושלים, ויקריבו קורבן, ויתייחסו בני ישראל למשפחותיהם. ואז יעלה מלך פרס על ישראל, ותהיה צרה גדולה בישראל, ותצא חפצי-בה, אשת נתן הנביא, עם המטה אשר יתן ה’ לה, ויתן ה’ בהם רוח עוועים, ויהרגו איש את אחיו, ושם ימות רשע.
וכשומעי דבריו נפלתי על פניי, ואמרתי לו: הגידה לי האמת על עם קודש ("האמת": ככל הנראה מדבר על דרך חכמת האמת, היא הקבלה, והראייה הרוחנית של הדברים, להבדיל מהראייה הטבעית שתוארה קודם לכן).
וידבק בי, ויראני אבן בדמות אישה, ויאמר אליי: אבן זאת ישכב שטן עימה, ויצאו ממנה ארמילוס, והוא ימלוך על כל העולם כולו, ואין מי יעמוד לפניו. וכל מי שלא יאמין בו - ימות בחרבו הקשה. ויבוא בארץ ישראל, עם עשרה המלכים לירושלים, ויהרוג שם משיח בן יוסף, ושישה-עשר צדיקים עימו, ויגלו ישראל במדבר. וחפצי-בה, אם מנחם, עומדת שם, לא יראה אותו רשע.
והאותות המגיעות האלה יהיו בשנה השישית, לחודש החמישי, הוא חודש אב, בשישה לחודש, ומלחמה זו תהיה בחודש אב. ואז תהיה צרה בישראל, שלא היתה כמותה בעולם, וינוסו בצריחים ומערות ומדברות.
וכל אומות העולם ייטעו אחר אותו רשע, שטן-ארמילוס, חוץ מישראל. וידקור שירון את נחמיה, ויספדו כל ישראל את נחמיה בן חושיאל שנהרג, ותהיה נבלתו מושלכת לפני שערי ירושלים וחיה ועוף לא יגעו בה. ולאחר אחד וארבעים יום, יקברהו הקב"ה בקבורת בית יהודה.
ואני, זרובבל, הוספתי לשאול למטטרון שר הפנים על אותות נגיד ברית עם קדושים, ויאמר לי: העגל הזה הוא ירבץ, ויכרת סעיפה של הכרך הזה, היא נינוה עיר הדמים, והיא רומא רבתי.
ואמרתי לו: אדונִי, מתי קץ?
ויבוא, וידבק בי, ויאחז בידי, ויביאני בית הליצות, ויראני שם אבן שיש, ולה כפני בתולה אשר לא ידעה איש.
ויאמר אלי: מה אתה רואה?
ואומר: אני רואה אבן אחת, בדמות אישה, ודמות פניה כאישה יפהפיה.
ויען המדבר אליי, ויאמר: האבן הזאת היא אשת הבלייעל, ובשעה שידעה (את) אותו הבלייעל, ותהר, ותלד את ארמילוס, והיא תהיה ראש לכל עבודה זרה, והדבר הזה בנבואת ה’ אל זרובבל.
כשומעי דבריו, ויצר לי מאוד, ואקום להתפלל לפני ה’, וישמע, וישלח את מלאכו אליי, ואדע כי הוא המלאך הדובר בי, ואשתחווה לפניו.
ויאמר אלי: מה לך זרובבל?
ואומר אליו: הבהילני רוח.
ויעמוד מטטרון, ויען ויאמר: זרובבל! שאל ממני, בטרם אלך מעמך.
ואשאל לו, ואומר: מתי יבוא נר ישראל?
ויען אלי, ויאמר: חי ה’, אשר שלחני, כי אומר אליך את מעשה השם יתברך, כי הקול הקדוש שלחני אליך להגידך את כל אשר תשאל.
ויאמר אלי מיכאל: גשה נא אליי, ושים ליבך לאשר אני אומר אליך, כי אמת הדבר בשם אלוקים חיים.
ויאמר אליי: מנחם בן עמיאל יבוא פתאום בחודש ניסן, בארבעה עשר בו, ויעמוד על בקעת ארבאל, אשר ליהושע בן שרף, ויצאו אליו כל חכמי ישראל. ולהם יאמר בן עמיאל: אני הוא משיח, אשר שלחני ה’ לבשרכם ולהצילכם מיד צורריכם. ויביטו בו החכמים, ויבזוהו, כמו שאתה בזית אותו, ולא יאמינו בו. ותבער בו חמתו, וילבש בגדי נקם תלבושת, ויבוא בשערי-ירושלים, ועימו אליהו הנביא, ויקיצו ויְחַיוּ את נחמיה בן חושיאל הנהרג, ויאמינו במנחם בן עמיאל.
וזה דבר ה’ אשר דיבר מטטרון, שר צבא ה’ באמת: "אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים, ועצת שלום תהיה בין שניהם". וכך השביעני מטטרון, כי ביום אחד ועשרים לחודש הראשון יבוא מנחם בן עמיאל, בימי ארמילוס אשר תלד הצלם. מנחם ואליהו יעמדו על הים הגדול, ויקראו במבואיו, ויצאו כל פגרי ישראל שהשליכו עצמם בים מפני שוביהם בעמק יהושפט, כי שם יהיה משפט לרשעים ושמחה לצדיקים, בחודש השני, הוא חודש אייר.
ואז תעל עדת קורח, ויבואו אצל משה, ויחיו מתי מדבר, ואסף דגל הקורחי אשר פצתה האדמה את פיה, ובלעה אותם ואת בתיהם ואת אהליהם בערבות יריחו על נחל השיטים.
ובשמונה עשר בו, ירעשו ההרים והגבעות, ותתנודד הארץ וכל אשר עליה, והים וכל אשר בו.
ובאחד לחודש השלישי, יבואו מתי מדבר, ויעשו חבורות חבורות עם אחיהם על נחל השיטים.
ובשמונה עשר בו, לחודש סיון, יהיה רעש בבתים ובחומות ובמגדלים, ותרגז הארץ ויושביה, וירד השם יתברך בהר גריזים, וההר ייבקע מגערתו, ויילחם בגויים ההם, כאיש מלחמות יעיר קנאה. ויבוא משיח בן דוד, ויפח באפיו של ארמילוס, וימיתהו. וכל ישראל יראו בשוב ה’ ציון. כאיש מלחמות, וכובע ישועה בראשו, וילבש שריון וילחם בארמילוס ובחייליו, ויפלו כולם פגרים מתים בבקעת ארבאל.
וימלטו שרידים, ויתקבצו בסלע חמשה אלף וחמש מאות, ולבושי שריון מאה אלף וחמש מאות מישראל, ונחמיה בראשם, ויהרגום.
ואחרי זאת יבא מנחם בן עמיאל, ונחמיה, ואליהו ויעלו לירושלים.
ובחודש אב, בו ביום אשר ספדו על נחמיה, ישבו בחרבות ירושלים, והיתה שמחה גדולה לישראל, ויקריבו קרבניהם, ויערב לה’ מנחת יהודה וישראל כבראשונה, וירח ריח ניחוחינו, וישמח מאוד בהדר הבית הבנוי למעלה.
ויצא משיח ה’, וכל ישראל אחריו, ברגליהם ויעמדו לפני שערי ירושלים, מול הר גריזים. והא-ל הקדוש יעמוד בראש ההר, והאימה תכבד על השמים ושמי השמים, ועל המים ותנוביהם, ועל ההרים ויסודותיהם, ולא יימצא בכל ברייה רוח ונשמה, כי יעלה הקב"ה נגד הכל על הר הזיתים.
ותראינה ציון וירושלים, ותאמר ציון: מי ילד לי את אלה, ואלה איפה הם?
ויעל נחמיה לירושלים, ויאמר: הנה בנייך אשר ילדת, ואשר גלו ממך. גילי מאד בת ציון! הריעי בת ירושלים! הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך!
ויראני מטטרון הדובר בי את כל הדברים האלה, והוסיף בה באורך וברוחב, וראיתי חומותיה מקיפות סביבותיה, מן המדבר והלבנון, ומן הנהר הגדול נהר פרת - ועד הים האחרון. ויראני הבית וההיכל בנוי על חמשה ראשי הרים.
ואשאל לו: מה שמם?
ויען לי: לבנון, והר המוריה, ותבור, וכרמל, וחרמון.
ויען מטטרון ויאמר אליי: בשנה החמישית יבוא נחמיה בן חושיאל, ויקבץ ישראל לירושלים. בשנה השישית תעמוד חפצי-בה, אשת נתן בן דוד, הנולד בחברון (ר’ זכריה י"ב והמפרשים), ותהרוג שני מלכים נוף ואטרס (כנזכר למעלה), ובשנה השביעית יציץ שורש ישי, הוא מנחם בן עמיאל.
ואלו הם העשרה מלכים, אשר יקומו על האומות בשבע שנים (לפני ביאת המשיח):
הראשון: סליקוס מאספמיא.
השני: ארטימוס ממדינת הים.
השלישי: קילוס (נ"י: טליס) מגיתו.
הרביעי: פאולוס מגליא.
החמישי: דומטריס ממרטניא (נ"י: מאדור).
השישי: מרקולוס מאיטליא.
השביעי: ארכטונוס מאדמוס (נ"י: מרודמא).
השמיני: מספליסניס (נ"י: אפעלסטוס) מארם-נהרים.
התשיעי: פרוס (נ"י: שירון) מפרס, יבוא ויערוך מלחמה בבקעת ארבאל, ויצא עליו ‘נשרב’, ויכהו, ויבוא וימלוך באותו בקעה. הוא מתחיל ליטע אשרות אשר שנא ה’.. וארבע מזבחות יבנה, ויכעוס לה’ במעשיו.
ורעב גדול יהיה על פני כל הארץ חמשה וארבעים יום, וישראל ומלכיהם ונביאיהם יפוצו על מדבר ירושלים ועל נחל השיטים, ומלוח על שיח קוטפים למחיתם. בו ביום: ומעיין מבית ה’ יצא, והשקה את נחל השיטים.
ומלך העשירי, הוא ארמילוס בן אבן שיש, שבבית התורף של ליצים. וכל הגויים בכל המקומות יבואו ויעמדו לפני האבן, ויקטירו לפניה, ולא יוכלו לראות פניה מיופיה, וכל אשר יגבה לבו להביט אליה לא יוכל.
וזה סימן דמות ארמילוס: שער ראשו צבוע כזהב וכבול, וידיו עד עקבי רגליו, ושתים עשרה אמות קומתו ופניו ארוך, וזרת בין עין לעין, ועיניו עקומות, ושני קודקודין לו, וכל רואיו ייראו ממנו.
ואחרי כן יבוא לפניו מנחם בן עמיאל מן נחל השיטים, ויפח באפיו, וימיתהו כמו שנאמר: "וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיה י"א). מיד אחריו: והיתה לה’ המלוכה.. ויקבלון מלכותא קדישי עליונים.
אלה הדברים שהגיד מטטרון שר צבא ה’ לזרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה בתוך הגולה, בימי מלך פרס. ויכתבם זכריה בן עידוא ואליהו הנביא לעם שיגיעו באחרית הימים.

ויקח ה’ את זרובבל, וישימהו עם מנחם בן עמיאל לימים ושנים ועיתים, עת קץ יביא עמו לכל קהל ישראל דברי שלום.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן