לדף ראשי



ה"תנאים" הם החכמים שפעלו כ- 200 שנה, בתקופה שראשיתה בתלמידי הלל ושמאי וסופה בימיו של רבי יהודה הנשיא. התנאים היו מורי הוראה. הם פירשו את ההלכה ותיקנו תקנות. התנאים לימדו את העם תורה, עודדו את רוחו בשעת משבר, והדריכו אותו בענייני מוסר ושמירת מצוות. עדויות לדרשות כאלה של התנאים נשתמרו בספרי אגדה שונים.


רגילים לחלק את התנאים והאמוראים לדורות. החלוקה היא, כמובן, שרירותית, שהרי חכמים נולדו ומתו במשך כל השנים. חלקם האריכו ימים יותר מאחרים, וחלקם חיו בתקופות מעבר מדור לדור. עם זאת, החלוקה לדורות מציינת את ראשי כל דור ואת החכמים הקרובים להם, והיא מסייעת להבין את סדר הדורות ומסירת התורה.

הדור הראשון והדור השני
החכמים בשני הדורות הראשונים פעלו בזמן בית המקדש. אין בידינו ידיעות רבות על תקופה זו ועל מאמרי החכמים בתקופה. הנשיא בדור הראשון היה רבן גמליאל הזקן, נכדו של הלל הזקן, ובדור השני בנו: רבן שמעון בן גמליאל הראשון. בדור הראשון היה מחכמי הדור עקביה בן מהללאל, שמסופר עליו כי חבריו אמרו לו לחזור בו מארבעה דברים שהוא אומר, ויעשוהו לאב בית דין ועקביה ענה: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימיי ולא שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יאמרו בשביל שררה חזר בו" (עדויות ה:ו).





הדור השלישי
הדור השלישי של תקופת התנאים נמצא תחת השפעתו של רבן יוחנן בן זכאי. הוא היה האיש שארגן מחדש את החיים היהודיים לאחר חורבן הבית. רבי יוחנן התנגד למרד ברומאים, ולפני מפלתה של ירושלים יצא ממנה בעזרת תלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי יוחנן הצליח לקבל מאספסינוס, מי שנעשה לאחר מכן קיסר רומי, רשות להקים מרכז רוחני חדש ביבנה.

כדי להרגיל את העם לחיות חיים יהודיים בלא בית מקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי תקנות, חלקן זכר לבית המקדש, וחלקם לצורך התאמת ההלכה למצב שבו אין מקדש.

מתקנות רבן יוחנן: בתורה כתוב כי יש ליטול לולב "ביום הראשון", אך במקדש היו נוטלים את הלולב כל שבעה. תיקן רבן יוחנן ליטול לולב בכל שבעת ימי חג הסוכות, זכר למקדש. בבית המקדש היו תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת. לאחר שחרב הבית התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעים בשופר בכל מקום שיש בו בית דין. (האיסור לתקוע הוא שמא יעבירו את השופר מרשות לרשות. במקום שיש בית דין אין חשש שיטעו). תבואה חדשה מותרת באכילה מרגע הקרבת העומר, שהוקרב במקדש ביום ט"ז בניסן. בזמן בית המקדש היו אוכלים "חדש" מחצות יום ט"ז ניסן. התקין רבן יוחנן שיהא יום הינף (יום הקרבת העומר) אסור כולו. בזמן בית המקדש תיקנו חכמים שלא יפדו פירות השנה הרביעית ("כרם רבעי") באזור ירושלים, כדי שיביאו את הפירות לירושלים, ויעטרו את שוקיה בפירות. לאחר החורבן ביטל רבן יוחנן בן זכאי תקנה זו.

רבן יוחנן בן זכאי לא נשאר נשיא ביבנה עד סוף ימיו. כאשר ניתן היה להכתיר לנשיא את רבן גמליאל - יורש הנשיאות משושלת בית הלל - פרש רבן יוחנן מיבנה, ועמד בראש בית מדרש שהקים בעיר ברור חיל.

כאשר היה רבן גמליאל לנשיא, הנהיג את נשיאותו ברמה. הוא אילץ את הכל לציית להחלטות הרוב. רבי אליעזר בן הורקנוס, גיסו, היה תקיף בדעתו, וסירב לקבל את דעת הרוב בהלכה, עד שהוצרכו לנדותו. עמם היה ביבנה רבי יהושע בן חנניה, נפח, המתואר כאיש מכוער בהופעתו וחכם להפליא. רבי יהושע הצליח להרגיע את העם שרצה למרוד בקיסר אדריינוס. הוא שוחח עם גדולי רומי וניצחם בוויכוחים.

חכמים אלה וחבריהם, רבי טרפון, רבי חנינא בן דוסא ואחרים, עמדו בראש החבורה הגדולה של חכמי "כרם ביבנה". לימודם היה אחד היסודות לספרות המשנה ולפסיקת ההלכה. דיוניהם נכנסו כמעט כצורתם הראשונית למסכת עדויות שבמשנה. הם נטלו על עצמם את התפקיד לסדר את המסורות שבידיהם ולקבוע הלכה בעניינים השנויים במחלוקת.

הדור הרביעי
בדור הרביעי פעלו רבי עקיבא, רבי ישמעאל בן אלישע, רבי אלעזר בן עזריה, שנבחר לנשיא הסנהדרין והוא בן שמונה עשרה שנה, שני החברים שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא, שלא נסמכו ולא זכו לתואר "רבי", עליהם מסופר שנכנסו לפרדס לעסוק בסתרי תורה, הראשון "הציץ ומת", והשני "הציץ ונפגע".

רבי עקיבא הטביע את חותמו על הדור השלישי. עליו נאמר "שמו הולך מסוף העולם ועד סופו". סיפור אהבתו לרחל, בתו של כלבא שבוע הפך לסמל. בימיו החלה ההתארגנות לקראת מרד בר כוכבא. רבי עקיבא תמך במרד, ויתכן שערך מסעות בעולם כדי לאסוף כספים למימון המרד. רבי עקיבא נאסר על ידי הרומאים, וסיפורים נוגעים ללב נותרו על התנהגותו בבית הסוהר, על הדרך בה המשיך להורות הלכה מכלאו, ועל הקפדתו במצוות בתנאי המאסר. סופו של רבי עקיבא שהומת כשהוא קורא את שמע. לאחר דיכוי המרד הושמדה כל ארץ יהודה, ובהם תלמידיו הראשונים של רבי עקיבא.

תקופת יבנה נסתיימה במרד בר כוכבא ובחורבן ביתר (בשנת 135). כדי להכריע סופית את היהודים גזר אדריינוס קיסר גזרות בדומה לגזרות אנטיוכוס: נאסר, בין השאר, לימוד תורה וסמיכת חכמים.

חורבן ביתר וגזרות אדריינוס גרמו לזעזועים בחיי העם. גדולי ישראל ברחו או נהרגו. ארץ יהודה חרבה, ולימוד התורה נפסק. הגזרה על איסור הסמיכה הייתה איום על עתידה של מנהיגות האומה. רבי יהודה בן בבא מסר את נפשו, וסמך חמשה (או ששה) מתלמידי רבי עקיבא הצעירים. התלמידים הצליחו להימלט ברגע האחרון, ואילו רבי יהודה בן בבא נפל בידי הרומאים ונהרג.

שנים עברו עד לביטול גזרות אדריינוס, וגם כאשר הוקל המצב אי אפשר היה לחדש את הישוב היהודי ביהודה. תלמידי רבי עקיבא עברו לגליל, ושם המשיכו את פעולתם.

הדור החמישי
הדור החמישי הוא דור תלמידי רבי עקיבא. לאחר מות 24 אלף תלמידיו "היה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה(=לימדה) להם" (יבמות סב:). רבי עקיבא הקים דור חדש של תלמידים. כנשיא שימש רבי שמעון בן גמליאל השני, והחכמים היו חמשת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא: רבי מאיר, רבי יהודה בן אילעי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע. עמם היו רבי יוחנן הסנדלר, רבי נחמיה ואחרים.

רבי מאיר אסף את מסורות המשנה, ובעיקר התבסס על משנת רבי עקיבא. סתם משנה היא משנת רבי מאיר. נשוי היה לברוריה, ומסכת חייו הייתה מלאה ייסורים. רבי יהודה בן אילעי ערך את מדרש ההלכה לספר ויקרא - "ספרא". רבי שמעון בר יוחאי היה איש הסוד, עוין את הרומאים והסתתר מפניהם שנים רבות במערה. מבית מדרשו יצאו ה"ספרי" והמכילתא דרשב"י.

הדור השישי
הדור השישי של חכמי התנאים הוא דור היצירה של המשנה. הנשיא הוא רבי יהודה, שהיו בו "תורה וגדולה במקום אחד". עומד היה בקשרים עם הקיסר הרומי, ותקופת שקט הייתה בימיו. רבי יהודה הנשיא ניצל את השקט, וערך את המשנה.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן