לדף ראשי



התערבותה הראשונה של מלכות רומי בענייני יהודה חלה, כידוע, עם כניסתו של פומפיוס לירושלים בשנת 63 לפני ספה"נ, ומני אז החל, למעשה, גם מאבקה של יהודה על עצמאותה. מאבק איתנים זה נמשך בעליות ובירידות, בתקופות-שלום ובתקופות-סער-ומרידות, עד לחורבן הבית בשנת 70 למניינם ועד לנפילת מצדה בשנת 73, ואולם נקודת המוקד שלו, המלחמה הצבאית ממש בין שני כוחות מתנצחים אלה, משתרעת על פני ארבע שנות גורל לעמנו – משנת 66 לספירה, עם פרוץ המרד ביהודה בימי הנציב הרומאי פלורוס, ועד לשרפת בית המקדש השני בט' באב, שנת 70.

רישומו של חורבן הבית ניכר בכל תולדות ישראל והייתה לו משמעות היסטורית רבת-חשיבות גם לגבי דברי ימי האנושות כולה. יוסף בן-מתתיהו כותב, כי מלחמת היהודים ברומאים הייתה גדולה "מכל מלחמות דורנו, ולא מהן בלבד, כי אם גם כמעט בכל המלחמות, שהתחוללו בין מדינה ומדינה ובין עם ועם". לפי ההיסטוריון העברי הזה נפלו במלחמה 1,197,000 יהודים (בירושלים עצמה, בימי המצור, הוטלו, לפי המסופר, מעבר לחומות, דרך שער אחד בלבד, 116,000 קורבנות חרב ורעב), בעוד שההיסטוריון הרומאי טקיטוס מעמיד את מספר החללים היהודים על 600,000. 97,000 יהודים נמכרו על ידי הרומאים לעבדות, אלפים רבים הובאו לרומי כשבויים לשם העברתם בחוצות המטרופולין, אחר מרכבות הניצחון, או להיות טרף לחיות פרא בקרקסים ובזירות הקרב לשעשע את האספסוף בבירת הקיסרות. ערי יהודה וכפריה חרבו במאותיהם ואדמת ירושלים נחרשה. פליטי-החרב היהודיים נפוצו בכל ארצות תבל וקהילות ישראל רבות במדינות המזרח התיכון הושמו לטבח על ידי אוכלוסי הגויים שבקרבם ישבו. דומה היה, כי קרנו המדינית של עם ישראל נגדעה לצמיתות וכי עצמאות יהודה לא תחזור עוד לעולם.

מי היה אשם באסון הנורא שפקד את העם?
במדינות מתוקנות בימינו, משנפקד העם באסון לאומי, מעמידים ראשיו ועדת חקירה לחקור ולדרוש בפשר המאורעות, לעמוד על סיבותיהם ולהביא בפני העם את מסקנותיה. צעד זה ננקט לא רק כדי להשביע את חוש סקרנותם של הבריות, אלא כדי להצביע על לקח, שממנו יוכל העם ללמוד בעתיד ולהימנע משגיאות בנסיבות דומות.

לאחר חורבן הבית לא זו בלבד שלא נערכה חקירה לגילוי סיבות הכישלון והאשמים, אלא שכמו ירד מסך על כל פרשת התבוסה, וחכמי ישראל ופרנסי שרידי- הקהילות כאילו גזרו על עצמם שתיקה גמורה, כדי שלא לחטט בפצעי העבר ולטשטש את זכר האסון כמיטב יכולתם. בתוקף המציאות העגומה הייתה לבסוף יד החכמים "הרוחניים" על העליונה וכל משאת נפשם הייתה לבצר את רוח ישראל, לשמור על תורתו ולהגבילו במסגרת הצרה של חיי רוח ודת בתחום בית הכנסת ובית המדרש, ואילו "המדיניים" היו מדוכדכים ומושפלים לאור התוצאות: "חשבונם" הוכח ככוזב וממילא כבר לא נשמע קולם.

נמצאנו אפוא אנו הדורות הבאים מפסידים: אחד הפרקים המפוארים ביותר בתולדות עמנו לא תואר ולא מוצה עד תום. מגששים אנו לאחות את קרעי ההסברים הניתנים לנו מפי מקורות זרים, יריבי העם ומשנאיו, בעוד שהיינו רוצים לראות את התמונה השלימה, כפי שהיא מצויירת בידי כותבי הרשומות הנאמנים של העם, לפי רוח ישראל והשתלשלות המאורעות האמיתית. התלמוד והמדרשים הם ים חיים מופלא, שהכל יש בו אספקלריא מאירה של כל היקר והחשוב בתורת ישראל, בעיקר מנקודת מבט ההלכה; אך ענייני ממלכה ומדינה כמעט שאינם מעסיקים אותו, ואם מובאים בו קטעי הווי ממלכתיים, הריהם בבחינת טפל לדבר הלכה, או כסיפור מעשה לחיזוק דברי תנא או אמורא בפלוגתא אגב שקלא וטריא. בצדק כמעט השכיחו את גיבורי ישראל "ובכוונה כיסו עליהם בצעיף השכחה. שמות אליעזר בן חנניה, יוחנן מגוש חלב, שמעון בן גיורא ואליעזר בן יאיר, וזכר מעשיהם וגבורותיהם, אהבתם שנאתם וקנאתם גם יחד, נמחו מספר דברי-הימים של היהדות הרוחנית".

פה ושם אנו שומעים את הדי החורבן, אך תמונה שלימה מן המאורע הכביר הזה אינה עולה לנגד עינינו מעמודי התלמוד או המדרשים. חייבים אנו לקרוא בין השיטין ולנסות להתחקות על המרומז בהם. ותמיד הנסתר בהם מרובה מן הגלוי. פעמים לא נותר רישום המהפכה המדינית והמרד הגדול נגד רומי אלא באגדה (ראה למשל אגדות החורבן במסכת גיטין, או במדרש איכה) ובשיחות חולין; מה אנו לומדים מתוכם על סיבות המרד ועל אלה הנושאים באחריות לחורבן? לא נשארו לנו, כדברי שמחוני, אלא פירורי דברים

"על דבר קמצא ובר קמצא, שלא נקראו שניהם אל הסעודה, ועל זכריה בן אבקולוס, שב"ענוותנותו" ביטל את קורבן הקיסר, ועל נקדימון בן גוריון ובר כלבא שבוע ובן ציצית הכסת, שסיפקו את צרכי המלחמה ברומאים – שיחות חולין מקוטעות, ששקעו במקרה בים התלמוד. והתמונה רבת הצבעים של בת יהודה הגוססת נתעלמה מן העין".

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס ויוסף בן מתתיהו
מפי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס אנו שומעים כמה פרטים נוספים, שאין בהם כדי להשלים את התמונה, והעד העיקרי לאותה תקופה רבת ההוד הוא, כמובן, יוסף בן מתתיהו (שכתב את ספרו "מלחמת היהודים עם הרומאים" כבר בהיותו יוסיפוס פלאוויוס), שהציב מצבת עולם למאבק היהודי; אך עדותו היא חד צדדית ובמקומות רבים בלתי נאמנה בהחלט. ספרו הוא בעיקרו ספר התנצלות. הוא עצמו לא זו בלבד שהוא מעורב בפרשה, אלא אף נושא באחריות לתבוסה. כתיבתו היא ככתיבת שבוי, במחנה הרומאי, ואי אפשר שיהא אובייקטיבי, שהרי עליו למצוא חן בעיני אדוניו, המשמשים לגבי דידו גם כצנזורים.

אף על פי כן, אילמלא הגיע לידנו ספרו של יוסף בן מתתיהו היינו מגששים כסומא בארובה וכנתונים באפילה גדולה. ואף זאת: לא אנו שמרנו על ספר זה, אלא בזכות הכנסייה הנוצרית הגיע לידנו, שלא דאגה, כמובן, לרשומות עם ישראל כמו לאינטרסים שלה במאבקה עם היהדות: בספור של יוסף בן מתתיהו ראתה הכנסייה עדות לניצחון הנצרות ולצדקתה: המקדש חרב ויהודה הייתה לשממה בתוקף הגורל ההיסטורי הגזור מראש: היהדות פינתה כביכול את מקומה ליורשתה החוקית, לנצרות…

יתירה מזו: ספרו של יוסף בן מתתיהו נשמר בלשונו היוונית, כפי נכתב בשביל העולם הגויי, בעוד שבצורתו המקורית (בעיברית או בארמית), אותו הועיד הסופר לבני עמו – לא הגיע אלינו, כשם שלא הגיע אלינו גם ספרו של יריבו, יוסטוס איש טבריה.

ב.
המרד היה בלתי נמנע
ראשית מן הראוי לציין, כי רוב ההיסטוריונים קובעים, כי המרד היהודי נגד רומי היה בלתי נמנע. המאבק בין רומי וירושלים לא היה על שלטון טריטוריאלי בלבד, אלא התנגשות בין שתי תפיסות עולם מנוגדות זו לזו תכלית ניגוד. אי אפשר היה ששתיהן תתקיימנה זו בצד זו; דו קיום בשלום היה מחוץ לגדר של מימוש. שתי השקפות עולם קוטביות נלחמו על נפש האנושות. רומי שימשה כהתגלמות כוח האגרוף, הברזל והאמונה ב"צדק הכוח". בעוד שירושלים קיבלה בתורת עולם שלה את טוהר הרוח וההשראה המעלה על נס את קדושת החיים; המשכן נבנה עצים כולו וכלי ברזל לא הונפו עליו. אמונת ישראל נעוצה כולה ב"כוח הצדק". היו שקשרו כתרי תהילה לרוח "הסובלנות" הרומאית; אלה אמרו, כי מעולם לא הייתה דרכה של רומי לכוף את פולחנה על העמים הכפופים לה. ולא היא. אפשר שהיו זמנים שבהם ניתן לדתות אחרות לדור בכפיפה אחת עם דת אלילים של רומי, אך היה זה רק בראשית עלייתה של ממלכה זו. לימים, כאשר הלכה וכבשה ארצות והדבירה עמים תחתיה, לא סבלה עוד תחרות – לא ריבונית ולא דתית, ומאז ימי קליגולה נעשה גם "פולחן הקיסר" בבחינת צו חובה על עמים מדוכאים. המשורר הרומאי וירגיליוס כתב בשעתו על יעודה של רומי "למשול בגויים, לרחם על הנכנעים ולענוש בנשק גאים". רק אלה שהיו מוכנים להרכין ראש ולהתייחס אל השלטון הרומאי בהכנעה זכו לרחמיה של רומא; משמע, היא נהגה לסייע רק בתהליך התבטלותם של העמים בפניה…

מובן מאליו, שעם ישראל לא היה יכול לעמוד בפני תנאי-כניעה אלה גזורים מראש. המאבק היה בין אגרוף-רשע לבין מוסר נעלה, ומכאן העקשנות והקנאות היהודית במלחמה זו. בדרך אגב מעיר ההיסטוריון טקיטוס: "כוח הסבל של היהודים ארך עד ימי הנציב גסיוס פלורוס; בימיו נפתחה המלחמה". בשנת 66 נגדשה הסאה והמלחמה הפכה למלחמת חיים ומוות. בצדק מעיר ההיסטוריון בימינו (ויל דיוראנט): "לא היה עם בהיסטוריה שנלחם בעקשנות גדולה כל כך על חירותו כעם היהודי, ומעולם לא היה עם שעמד במצב-מלחמה כזה נגד יריבים כה חזקים, מעטים נגד רבים. למן יהודה המכבי ועד שמעון בר-כוכבא, ועד זמננו אנו, ופעמים אף הביא מאבק זה לחזרת החירות לידי השמדת חלק ניכר מן היהודים אך מעולם לא נשברה רוחם ולא אבדה תקוותם".

אין ספק, כי נציבי-רומא ביהודה, ובייחוד חמשת הנציבים בעשרים השנים האחרונות שלפני המרד הגדול (ופלורוס האחרון שבהם יותר מכולם), גרמו להחרפת היחסים בין היהודים והרומאים, על הנציב פליכס, למשל, כותב טקיטוס במפורש, ש"בכל אכזריותו ותאוותו צירף את החוק של המלך אל רוחו של העבד", ועל אלבינוס כותב יוסף בן מתתיהו, ש"לא הייתה נבלה שלא עשה". שלטונו היה רצוף שחיתות ושוחד ותועבה; הוא שדד וחמס ועשה עושר רב על ידי שחרור פושעים מבתי הכלא. "רק איש אשר קפץ את ידו מתת כסף נשאר במאסרו כאחד הנבלים", כותב יוסף בן מתתיהו. אך מוסיף לגבי יורשו של נציב זה, גסיוס פלורוס, כי "למולו גם אלבינוס לצדיק גדול ייחשב". פלורוס התנהג "כתליין יותר מאשר כמושל". ובמקום אחר כותב יוסף בן מתתיהו, שפלורוס "הכריח אותנו (היהודים) להילחם ברומאים מפני שמוטב היה להישמד בבת אחת מלכלות אותנו מעט מעט". ובכן, אפילו יוסף בן מתתיהו מודה, כי המרד ברומי היה בלתי נמנע.

אף על פי כן, כל שרוצה לתלות את קולר האשמה אך ורק בנציבי רומי ביהודה מתעלם מן התהום האידיאולוגית העמוקה שרבצה בין שני עמים אלה, כדברי גרץ:

"…שורש המחלה הזאת לא נמצא באנשים הרעים, אשר במקרה היו הם נושאי העוז והמשרה ביהודה, כי אם בתורת המדינה וחוק ממשלת עריצים, אשר בו הילכו מחוקקי רומא ומושליה בעת ההיא ביחסם אל עם יהודה".

משמע, אפילו היו נציבי רומא טובים עדיין אי אפשר היה למנוע את ההתנגשות הסופית.

ג.
סיבות החורבן
לפני שאנו עוברים לדון בסיבות החורבן עלינו להקדים ולומר, כי אף על פי שלא בלב קל יצאו הקנאים למלחמה ברומי, לא נואשו מלכתחילה מסיכויי ניצחון. הם האמינו בתום-לבם, כי ניתן לפרוק את עול שעבודה של רומי; בייחוד הייתה רווחת הרגשה כזאת בקרב חוגים רחבים ביהודה לאחר תבוסת קסטיוס גלוס, עת יצא בעל-כורחו מירושלים.

ערב המרד ביהודה היו התנאים נוחים למלחמה ברומי. כל שאוזנו הייתה קשבת למתרחש בחלקיה המרוחקים של הקיסרות הרומית היה יכול לשמוע הד התמוטטויות; זה מכבר עברה מעצמה אדירה זו את נקודת השיא שלה בשלטון. מעשי הוללותו ושגעונותיו של נירון קיסר הביאו את המדינה לעברי פי פחת. הניוון וקלקול המוסר ברומי אכל אותה בכל פה. בעת ובעונה אחת פרצו מלחמות בלתי פוסקות באזורי הספר בגרמניה, בגליה ובבריטניה. בשנת 62 פרצה מלחמה בין רומי ובין פרתיה, שבה הנחיל וולוגאסוס, מלך פרתיה, מפלה ניצחת לחילות רומי, שנאלצה לכרות ברית שלום מבישה עם מנצחיה. רבים ביהודה הסיקו, כי מה שעלה בידי הפרתים עשוי לעלות גם בידי היהודים. ולא עוד אלא שקהילות ישראל גדולות בנות מאות אלפי יהודים קמו במרוצת השנים לאורך חופי הים התיכון ומעבר לפרת, ועל אלה ניתן לסמוך בשעת מסה ומרי. פה ושם יש לנו גם עדויות על עזרה ותמיכה ממשיות שהגישו יהודי התפוצות למורדים העברים. יתירה מזו: כאשר נתחולל המרד ביהודה היו ראשי היהודים סמוכים ובטוחים, כי בעקבותיהם יתקוממו הרבה עמים אחרים המשועבדים לרומי. שליחי יהודה יצאו לארצות השונות לעורר את ההמונים ולהמרידם על הרומאים; טבעה של תנועת שחרור שהיא "מדבקת": אנחות עם משועבד ומדוכא מתנגנות בהד קוסם.

בפתיחה לספרו כותב בן-מתתיהו, כי

"כשפרצה התנועה הכבירה הזאת פשו נגעים בממשלת הרומאים מבית ואוהבי התמורות שבקרב היהודים הרימו ראש בעת השערורייה ההיא וגם עצמו במספרם ועשו חיל רב, והמהומה הלכה וגדלה, עד אשר קיוו היהודים להשתרר על כל ארצות הקדם, ולעומת זאת פחדו הרומאים, פן תאבדנה להם המדינות האלה. היהודים שמו מבטחם באחיהם היושבים מעבר לנהר פרת כי יצאו במלחמותיהם, בעוד אשר חלו הרומאים ממרד שכניהם הגלים, וגם הקלטים לא שקטו תחתם. כי אחרי מות נירון מלאה כל הארץ מהומה ורבים ראו אז שעת כושר לקחת להם את המלוכה…"

אכן, אחר מותו של נירון קיסר (ב- 9 ביוני 69) עוד רבתה האנדרלמוסיה ברומי וקיסרים עלו וירדו ככלי-משחק בידי ראשי הצבאות בחלקי הקיסרות השונים (גאלבה, אותון, ויטליוס ואספסיינוס), ואופייני הוא הדבר, כהערת קלוזנר, כי לאחר שסיים יוסף בן מתתיהו את תיאור חורבן ירושלים הוא הביא פרק שלם על מרידות עמים אחרים נגד רומי ומציין, כי "כל חלק העולם שתחתם (משמע, תחת הרומאים) נזדעזע ונתמוטט".

שעת הכושר לא נוצלה בעיקר משום שלא הייתה לו לעם היהודי באותו פרק זמן מכריע הנהגה מדינית ראויה לשמה, ואפשר שבה יש לראות את שורש הסיבות לחורבן הבית.

ד.
אגריפס השני
כלפי חוץ ולהלכה עדיין הייתה ליהודה אוטונומיה מסוימת. ברומא נקרא אגריפס השני בשם "מלך יהודה", אך לאמיתו של דבר לא הייתה לו כל שליטה על יהודה, בה נשק כל דבר מדיני על פי הנציב הרומאי. רומי לא הניחה ליהודי להתערב בכל עניין מדיני שהוא הנוגע לירושלים ולשלטון בה. ומכל מקום היה אגריפס השני כלי-שרת בידי רומי, מתרפס בפני שליטיו ומשועבד להם בלב ונפש. הוא היה ידוע כ"אוהב הקיסר" – כל קיסר רומי – וכל ימי חייו היה דורש טובת המלכות המשעבדת את עמו ללא סייג. רוב ימיו ישב ברומא ונתחנך על ברכי התרבות הרומאית על כל שחיתותה וקלקול-המידות שדבקו בה. כחבריו הרומאים ידע הוללות וקלון-תענוגות. מעצם ברייתו היה יותר רומאי מאשר יהודי ומשאת נפשו הייתה להיטמא בקרב אדוניו. נצר אחרון זה לבית החשמונאים וההורדוסים היה לרועץ לעמו. אף שהיה בנו של אגריפס הראשון, הישר והטוב – יצא לתרבות רעה והיה לעוכר ישראל.

"מיום שמת אגריפס הראשון", כותב גרץ, "לא היה יום שאין קללתו מרובה מחברו". ו"צל-מלך" זה – הוא שהגביר את מצוקת עמו. בימים הקשים לא היה לו עיסוק אחר לענות בו מאשר לבנות ערי-תפארת לכבוד אדוניו בתחומי ממלכתו – את "נירוניה", למשל. לימים נתמנה אגריפס השני לתפקיד בלתי מוגדר; הוא הועבר לירושלים כדי "להשגיח על בית המקדש" ובתוקף תפקידו זה בא לידי חיכוכים רציניים עם ראשי –השלטון העברי בבירת יהודה (ודבר המריבה הובא אפילו לפני הקיסר ברומא); הדעת נותנת, כי למעשה נתמנה אגריפס כמרגל שמגמתו לעקוב אחר פעולות המרד, שהרי, כדברי גרץ, "בימים האחרונים היה מקום המקדש מוכן לקשר ומרידה, ולבו אמר לו, כי סער מתחולל יפרוץ מהר הבית".

אגריפס היה לא רק מתבולל גמור, אלא שביקש לדכא את רוח-המרד של העם באיבו; הוא היה "רודף שלום" מובהק ומושבע ולא אחת ניסה לרפות את ידי הקנאים בנאומי-שלום-ותבוסנות. יוסף בן מתתיהו – הוא, כמובן, ששם את הנאום בפיו, ונראה כי אגריפס ידע פרק בדמגוגיה. הוא לא טען נגד חירות, אלא שאמר ליהודים שהם איחרו את המועד: את המערכה לחירות היו צריכים, לדעתו, לנהל ביום בו דרכה רגלו של פומפיוס בירושלים ולא כעבור למעלה ממאה שנה. ועוד: עמים גדולים וחזקים מן היהודים נכנעו לפני רומי, ועל כן אין תקווה ליהודה לנסות ולעמוד בפני המעצמה הכובשת האדירה, ואל יסמכו על אחיהם מרחוק, מעבר לנהר פרת. אף הוא, כיוסף בן מתתיהו, סבור היה, כי גזירה היא מאת האלוקים להשליט את רומי על כל עמי תבל ולמותר להתקומם נגד הכרעה היסטורית זו. משנתפתו לו שומעיו קרא ליהודים לחזור ולבנות את אולם-העמודים שחיבר את מצודת אנטוניה אל המקדש; בכך היה סמל לכניעת יהודה לרומי; כן טען לחזור ולשלם לרומי את המסים שהטילה עליהם, ורק כאשר קרא אגריפס לעם לסור למשמעתו של פלורוס הקים עליו את חמת העם והוא נאלץ לברוח מירושלים כל עוד נפשו בו.

ולא הסתפק אגריפס בדברי-הטפה בלבד, אלא סייע לאדוניו בפועל. צבאו ליווה את גלוס בעלותו לירושלים וכן שלח צבא-עזר לאספסיינוס ומכר את היהודים השבויים לעבדים. אספסיינוס בא להתארח אצלו ולהינפש בין מערכה למערכה ואחר ליווה את שר הצבא הרומי במסעות מצור שלו על ערי הגליל והיה לו למורה דרך.

ביריניקה
על צד "רודפי-שלום" נתייצבה גם אחותו של אגריפס, ביריניקה (אחותם הצעירה דרוסילה, הלכה אף היא בעקבות מסורת משפחתה; היא נישאה לפליכס, נציב רומי ביהודה, שונא-ישראל, ואף המירה את דתה), ואף לה חלק בחורבן יהודה. יפת-תואר הייתה ביריניקה וחייה מעולפים בלוט הרומאנטיקה. לימים הפכה לאהובתו של מחריב ארצה ועמה, טיטוס, ובלבה טיפחה חלום-שלטון – להיות לקיסרית רומי לכשיעלה טיטוס לכסא המלכות. חלומה זה לא נתגשם משום פחדו של טיטוס מפני שונאי-ישראל ברומא; מיום שנעשה קיסר זנח את אהובתו. ואולם עד לאותו פרק זמן הייתה השפעתה על המאורעות ביהודה – ובמידה מסוימת בכל הקיסרות – ניכרת. לפי גרץ, ביריניקה היא שרקמה את המזימה להעלות את אספסיינוס לשלטון; היא שהטתה את לבו של אלכסנדר טיבריוס (מומר, בן אחי פילון האלכסדרוני), נציב מצרים בעת ההיא, ואת לגיונותיו להישבע שבועת אמונים לאספסיינוס כקיסר (ב- 1 ביולי 69). ואפשר שטיטוס עצמו חזר ליהודה כדי להמשיך את מלחמתו ביהודים לא משום שהיה להוט כל כך אחר הניצחון; המלחמה הייתה קשה, כרוכה בהרבה סבל, וקורבנות ומאמצים ופעמים גמר אומר בלבו לנטוש את הקרבות ולחזור לרומא; הוא חזר משום שנמשך אל אהובתו ביריניקה…

אלכסנדר טיבריוס
לחבורת היהודים הבוגדים, שחלק להן בחורבן הבית ואשר – כמדור לדור – באים להעיד על אמיתות אותו פסוק הרה-גורל "משנאיך ומהרסיך ממך יצאו" - יש למנות גם את אלכסנדר טיבריוס, שהיה, כאמור, מומר. לפני שהיה נציב במצרים היה נציב ביהודה, ושנאתו ליהודים גברה והלכה עם השנים. הוא הוא שערך טבח ביהודי אלכסנדריה, ולימים נתמנה כמצביא ראשי בצבא טיטוס והיה לאחד מראשי יועציו במלחמה נגד ירושלים ואף השתתף במועצה שדנה על גורל בית המקדש – אם להחריבו או להשאירו כסמל לניצחון רומי.

ה.
מן הראוי לציין, כי מלכתחילה נחלקו הדעות בקרב היהודים בדבר היחס שיש לנהוג כלפי השלטון הרומי ביהודה. לא הכל סמכו ידיהם על מרד ופריקת עול, לא רק מתוך חישוב שסיכויי הניצחון קלושים, אלא מתוך הכרה, כי טובה רבה צפונה לכל העמים מן השלטון הרומי בנסיבות הזמנים; ערובה יש בו לקיום הביטחון והשלום בכל האזור. הדוגלים בהשקפה זו לא היו סתם "רודפי-שלום" מתוך חשש ל"הרפתקנות", אלא חסידי שיטת-הממשל הרומית. הנה, למשל, העלה על נס את מעלותיו של השלטון הרומי תנא גדול כר' יהודה בן אילעאי, תלמידו של ר' עקיבא, במאמרו: "כמה נאים מעשיה של אומה זו (רומי): תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות" (שבת, ל"ג, ע"ב). והיו כאלה שהאמינו כי גזירה היא מלפני הקב"ה להשליט את רומי על כל העולם, כדברי התנא ר' יוסי בן קיסמא לתנא ר' חנינא בן תרדיון: "חנינה אחי, אי אתה יודע, שאומה זו (רומי) מן השמיים המליכוה?" (עבודה זרה, י"ח, ע"א).

ועוד אחרים הסיקו מכך, כי במאבק שבין ירושלים לקיסריה (מקום מושבם של נציבי רומי, סמל לשלטונה של המעצמה המשעבדת) עתידה קיסריה לצאת וידה על העליונה. חורבן יהודה גזירה היא שאין להשיבה, ועל כן מצווה הנהגת היהודים להציל את שניתן להציל. זה היה הלך הרוח בו היה שרוי רבן יוחנן בן זכאי, ומשום כך ביקש את "יבנה וחכמיה". ואווירת תבוסנות זו הייתה רווחת בחוגים רבים, וכדרך אותם הזמנים האמינו הבריות אף באותות שרמזו על העומד להתרחש. במסכת יומא (ל"ט, ע"ב) אנו קוראים:

"תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל, היכל מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא: "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך".

גם יוסף בן מתתיהו מספר על כוכב-שביט שהזהיר בשמיים כאות מבשר רע ועל עוד אותות כגון אלה, המבשרים את החורבן. תמיד ניתן להצביע על תופעות-טבע יוצאות-דופן כדי לתלות בהן גורל מאורעות העתידים להתחולל. תודעת-נפש הן לעם ששוב אינו בטוח בקיומו.

האגדה על רבן יוחנן בן זכאי בדבר התנבאותו על קיסרותו של אספסיינוס ועל בריחתו מן העיר בעורמה (בארון מתים), יש בה, ללא ספק, יסוד היסטורי מובהק, אך אין היא חושפת את כל מה שקדם למעשה זה. הפרושים לא היו מאוחדים בעמדתם כלפי המרד, וגרץ סבור, כי רק תלמידי בית שמאי היו קרובים לקנאים ולמורדים, בעוד שתלמידי בית הלל (ורבן יוחנן בן זכאי הרי היה הראש הרוחני של בית הלל) לא גרסו את המרד; הם לא האמינו כי יש בכוח העם לעמוד בפני צבאות האויב, כדברי המדרש: "בני אדם ששולקין תבן ושותים מימיהם יכולים לעמוד בפני חיילותיו של אספסיינוס?" (איכה רבה, א', ה').

תבוסת צבאו של קסטיוס גלוס
ואולם מצב-הרוחות ביהודה נשתנה תכלית שינוי בעקבות תבוסת צבאו של קסטיוס גלוס (בשנת 66 לספירה). התלהבות גדולה הקיפה את העם. משמע, כי עדיין לא אבדה התקווה וכי במאמץ כללי עוד ניתן להחזיר ליהודה את חירותה. יד הקנאים גברה והתנגדותם של "רודפי-השלום" והמתונים רפתה. בעקבות הניצחון על חילות רומי נקראה אסיפה גדולה בבית-המקדש לדון בשאלות הגנת הארץ. הסנהדרין בירושלים שוב הפכה למרכז המדיני והדתי כאחד, וההנהגה הראשית שנבחרה הייתה מורכבת מארבעה אישים מיוחסים ורבי-השפעה. בראש ההנהגה עמד מנהיג הפרושים (מבית הלל) רבן שמעון בן גמליאל, ולידו – שני כוהנים גדולים לשעבר חנן בן חנן (צדוקי) ויהושע בן גמלא – והעשיר יוסף בן גוריון. אף שקיבלה הנהגה זו את השראתה מן הקנאים וגמרה אומר להתכונן בכובד ראש ובמלוא התנופה להגנת הארץ ולביצור העמדות – הייתה נציגת קהל המתונים; הקנאים הקיצוניים לא שותפו בה, ועם זאת נתן בה העם בראשונה אמון גמור.

"אין ספק", כותב גרץ, "כי בימים ההם חזרה עטרת הסנהדרין ליושנה ולכבודה הראשון", ובתי הדין שבירושלים חזרו לדון דיני נפשות, שניטלו מהם כארבעים שנה קודם לכן מטעם נציבי רומי בסוריה. ואולם משגים חמורים ביותר שגתה ההנהגה הראשים במינויים הצבאיים, ובכך נעוץ למעשה הגורם המכריע ביותר לחורבן הבית. הרחקת הלוחמים הקנאים מעמדות-המפתח הייתה בעוכרי מאמץ ההגנה; כך, למשל, נתמנה אלעזר בן חנניה, למושל אדום – אזור מרוחק מן החזית העיקרית, ולא עוד, אלא שהפקידו עליו את יוסף בן-ספיא לפקח על צעדיו. גרץ סבור, שאילו הופקדו כל ענייני המרד בידי אישיות נלבבת וחזקה זו, כי אז הייתה כל התפתחות המאורעות ביהודה מקבלת כיוון אחר; אלעזר בן חנניה היה יודע לכלכל כהלכה גם את העניינים המדיניים וגם הצבאיים. "אבי המהפכה וראש המרד" קורא לו גרץ, והרי בהשפעתו החליטו הכוהנים לבטל את קורבן התמיד בעד שלום הקיסר וממלכתו. מעשה זה היה בו לא רק משום הפגנה כלפי השלטון הרומי, אלא בחזקת מתן אות למרד. חלק מן הכוהנים, מ"רודפי-השלום", התנגדו לצעד זה, אך בפנותם אל מורם ר' זכריה בן אבקולוס, סמך גם הוא ידיו על ההחלטה. מאז המינוי כמושל אדום, כותב גרץ, "לא נשמע בכל דברי ימי המלחמה עוד דבר על אודות ראש הקנאים איש רב פעלים הזה". מנהיג קנאים שני, אליעזר בן-שמעון, שחלק רב היה לו בניצחון על צבא קסטיוס, לא קיבל כל מינוי.

יוסף בן מתתיהו כמושל הגליל
ואפשר שהצעד החמור ביותר שננקט על ידי ההנהגה הראשית היה מינויו של יוסף בן מתתיהו כמושל הגליל. משרה זו הייתה המשרה האחראית ביותר באותו פרק זמן; הגליל היווה את החזית החשובה ביותר במלחמה – קו המערכה הראשון, טבעת-ההגנה הסוככת על יהודה וירושלים. לפי יוסף בן-מתתיהו ישבו בגליל באותו פרק זמן בצפיפות גדולה יותר מאשר בכל חלקי הארץ. נמצאו בו מאתים ערים וכפרים, ומספר האוכלוסין בקטנה שבערים עלה ל- 15 אלף נפש. ההיסטוריון היהודי מגזים, כדרך הקדמונים, באומרו, כי שלושה מיליון איש ישבו אז בכל הגליל, אך מכל מקום עדות ברורה היא, כי יישובו היה רב ביותר. מעצם טבעו הטופוגרפי היה הגליל מבוצר ואילו ביצרו את עמדותיו האסטרטגיות כהלכה אפשר שחילות רומי לא היו מסוגלים להבקיע בעדן כלל. גרץ מעריך את חשיבות משרתו של בן-מתתיהו כחשיבות "ראש המשרה הראשית בירושלים".

ויוסף בן מתתיהו לא רק הכזיב, אלא מעל בתפקידו; לא זו בלבד שלא היה מצביא מוכשר, אלא שמלכתחילה היה בוגד. הוא לא האמין במרד וממילא לא היה יכול להשקיע עצמו בהכנתו בלב שלם ומתוך כך הוליך שולל והיווה מכשול וקירב את הקץ. קשה כמובן לקבוע, מה הניע אותו לקבל את המינוי בה בשעה שלבו לא היה נתון לביצוע המשימה שהוטלה עליו: - ההייתה זו תאווה לשלטון ורדיפה אחר כבוד, או ניסיון "לרכך" את תוצאות התבוסה לעתיד לבוא על ידי פתיחה מכוונת של השער החיוני של המולדת בפני האויב? עוד מגיל צעיר היה בן מתתיהו חסידה ומעריצה של רומי. השנים המעטות שבילה ברומא בצעירותו העבירוהו על דעתו וסינוורוהו. הוא נתפעל מחוסנה וממשטרה של המעצמה השלטת, ומכיוון שלא היה מדינאי מרחיק ראות לא הבחין מבעד לברק החיצוני בריקבון האוכל בבשרה מתחת.

הדעת נותנת שיוסף היה איש ערמה ותככים, שכן אחרת אין להבין מה טעם ראתה הסנהדרין למנותו למשרת המפתח בגליל; הוא סיבב את ראשי ההנהגה בכחש, והם היו נכונים להאמין לו, שהרי הוא נמנה עם משפחות הכהונה המיוחסות נצר לבית חשמונאי.

הפולמוס סביב אישיותו ודרך התנהגותו של יוסף בן מתתיהו במלחמה הוא ארוך וספק אם יסתיים אי-פעם. רוב החוקרים דנים אותו לכף חובה. ספרו שלו, שהוא מופלא לפי דרכו, תעודה רבת-הוד לגבורת האומה, הוא כתב-הקטגוריה החמור ביותר נגדו. עדויותיו וטענותיו – הן עצמן יש בהן כדי להרשיעו. הוא מתפתל בהתנצלויותיו; פה ושם ניכרות הסתירות, ואפילו סניגורו ד"ר שמחוני אינו יכול להצדיק את התנהגותו של ההיסטוריון היהודי, מזרע מיוחסים, המקבל את שם מיטיביו (פלאוויוס), מחריבי ארצו ומקדשו, סמוך על שולחנם ברומא ומוקיע את אחיו הלוחמים בשמות-גנאי כ"שודדים" "פריצים" ו"מרצחים".

עבודת ביצור הגליל נעשתה על ידו כלאחר-יד. כל שקורא את תיאוריו בספרו עומד מיד כל כך, שקנאי הגליל כופים עליו את מלאכת ההתגוננות, והוא עצמו אינו מאמין בשליחותו ומחפש דרכים להערים על חבריו. במקום אחד הוא מיתמם ופונה בשאלה אל ראשי הסנהדרין בירושלים, אם עליו לבוא בדברים עם האויב כדי לכרות עמו שלום או לצאת עליהם במלחמה, ואם אמנם עליו להילחם בהם – מבקש הוא תגבורת צבאית מירושלים! הרי לשם הכנת ההגנה נשלח יוסף לגליל וכדי לחסום את הדרך בפני הרומאים דרומה!

יחסו של יוסף בן מתתיהו ליוחנן מגוש חלב
גם יחסו של יוסף בן מתתיהו כלפי יוחנן מגוש חלב – אף שהדבר משתקף אלינו באורח חד-צדדי (שהרי רק את סיפורו של יוסף אנו שומעים) – נראה לנו באור ברור: שנאתו העזה של בן מתתיהו – ליוחנן מגוש חלב נובעת מכך, שהלה עמד במוקדם על בגידתו של מושל הגליל. צעדיו הראשונים של יוסף חשפוהו לעיני כל: הוא ביקש להשאיר את אסמי התבואות בידי הרומאים וכשתפסו קנאים מאוצרותיו של אגריפס וביקשו להשתמש בהם לביצור העמדות ולהגדלת קופת המרד, רצה יוסף להחזיר את ה"גזילה" לבעליה. יתירה מזו: בערמה רבה נהג יוסף כלפי השליחים שבאו מטעם הסנהדרין להדיחו ממשרתו, והוא החזיק ב"קרנות המזבח" בניגוד לאינטרסים החיוניים ביותר של עמו. ואחר כך ביקש לברוח מן המערכה ורק חייליו הם שמנעו את הדבר ממנו, ובמערה ביודפת הציל יוסף את חייו בערמה, תוך הונאת ארבעים חייליו, ולבסוף התמסר לידי האויב ומאז נלווה עם חילותיו, שימש להם מורה דרך והטיף לשלום באוזני נצורי ירושלים כדי לרפות את ידיהם, ולימים אף לא נרתע מלזייף את ההיסטוריה ולפאר את הרומאים השליטים כדי למצוא חן בעיניהם.

ארבעים יום עמדה יודפת במצור. אילו היו כל ערי הגליל מבוצרות כהלכה, ייתכן ששרשרת-ההגנה כולה הייתה נשארת בלתי-מנותקת, ועל כל פנים הייתה ההתגוננות הממושכת והעקשנית עשויה לעכב את חילות רומי בגליל זמן רב וגורל המלחמה כולה היה עשוי להיות אחר. בעטי כישלונות ובגידתו של יוסף מן מתתיהו פוצלו מאמצי הלוחמים העבריים, ובמידה רבה היה קורבנם לשווא.

ו.
השנאה לעמים שישבו בארץ
סיבה אחרת לחורבן הבית נעוצה באי כושרה של ההנהגה היהודית בירושלים לבוא לידי "מודוס ויוונדי" עם העממים השונים, הנוכרים, שישבו בתוך ארץ-ישראל ובמדינות השכנות. כידוע ישבו יוונים רבים בערי ישראל, בעיקר בערי החוף, וההתנגשויות בינם לבין היהודים היו רבות לאין ספור. הרומאים נקטו את המדיניות המפורסמת של "הפרד ומשול" כדי לחרחר ריב בין שתי העדות ולהיבנות על האיבה השרויה ביניהם. והוא הדין לגבי הכותים (השומרונים), ששנאו שנאה כבושה את היהודים ובאו לידי התנגשויות-דמים עמהם (בייחוד בימי נציבותו של קומאנוס).

ואולם הדעת נותנת כי במאבק לחיים ולמוות שנאבקו היהודים עם רומי היה הכרח, כי תימצא לשון משותפת בינם לבין שכניהם, כדי שלא יצטרכו להילחם באויביהם מפנים ומאחור. פרשת גזירת "שמונה עשר דבר", שלפיה נבדלו היהודים מן העמים, עדיין סתומה עד עצם היום הזה. איננו יודעים אימתי נתקבלה ומה בדיוק נתרחש באותה מחלוקת עזה בין בית הלל לבין בית שמאי. ואולם, כלום לא היה בהיבדלות יהודית קיצונית זו, חד וחלק, ערב המרידה ולפני המאבק המכריע, כדי לשנות את גורל המערכה לרעה? ולמה אפוא נעשה הדבר דווקא באותם ימים טרופים?

אמנם, רבבות ומאות אלפי יהודים נהרגו כתוצאה מן המשטמה הנוראה מצד היוונים והשומרונים במרוצת עשרות בשנים, אך מנהיגות נבונה הייתה יכולה, אולי להסב את השנאה ההדדית כלפי האויב משותף, המבקש לכוף שלטונו הרודני על כל העמים ולהחניק כל זכר לחיים עצמאיים בקרב כל העמים הנתונים למרותו! בייחוד אמור הדבר לאחר תבוסתו של קסטיוס גלוס, ואכן, במקרים מסוימים התקוממו אפילו השומרונים נגד הרומאים, ואולי אפשר היה, ביתר תבונה מדינית, להפכם לבעלי-ברית.

"גבורת בני יודפת ועוז רוחם לעמוד בפני הרומאים", כותב גרץ, "הפיחו עוז וגבורה גם בלב הכותים, ויתנשאו גם המה להתאסף ולעמוד בפני חיל רומא ולחסום לפניו את הדרך, שכחו את שנאתם הישנה לבני יהודה ויתאספו קהל גדול על הר גריזים הקדוש להם. ובהתקוממות הכותים ראה אספסיינוס רעה רבה אל ראש חפצו להכניע את כל יהודה בימים מעטים וישלח לקראת גדוד השומרונים את ציריאליס המפקד ללגיון החמישי עם שלושת אלפים חיל רגלי ושש מאות רוכבים… וילחמו השומרונים בגבורת גיבורים מתייאשים וימותו כאיש אחד".

ההזדמנות לליכוד חזית-עמים גדולה נגד רומי הוחמצה ולבסוף נאלצו היהודים לעמוד במערכה יחידים, ללא בעלי ברית.
ז.
ריב-אחים
וכמובן, גורם-הגורמים לחורבן הבית היה נעוץ בריב-האחים שניטש בארץ במרוצת כל שנות המרד והמלחמה. פרט לנוצרים, שנתבדלו מעדת היהודים, שיתפו עצמם כל חלקי העם במלחמה נגד רומי, לרבות האיסיים, שלפי השקפתם היו פאציפיסטים, אך לא יכלו לעמוד מנגד למראה השלטון הזר ההולך והורס את המדינה. אבל חילוקי-הדעות בין מפלגות ה"מתונים" והקנאים, ובין הקנאים לבין עצמם שמו לאל כל סיכוי לעמידה ממושכת בפני האויב. ההתנגשויות בין שלוש הסיעות של הקנאים: זו של יוחנן מגוש חלב, זו של שמעון בר גיורא וזו של אלעזר בן שמעון דלדלו מעט מעט את כוחה של האומה. מלחמת האזרחים נמשכה ללא הרף, אף שכפעם בפעם, לנוכח הסכנה הקרבה והולכת ללב האומה לירושלים, חלה הפוגה בשנאה ההדדית. "בלא לטעות", כותב בן מתתיהו, "יכול אדם לומר, שמרידה נולדה בתוך המרידה, וכחיה רעה, שחסרה הייתה מזון מבחוץ, התחילה טורפת את בשר עצמה".

טבעה של כל מהפכה שהיא הולכת ומידרדרת ובסופה היא אוכלת את בניה. ככל שהמצב מבחוץ הולך ורע כן גובר והולך הפירוד מבית. המתונים מפנים מקומם לקיצוניים ופעולות שבהגיון מתחלפות בתגובות שברגשת-לב. רקמת השלטון מתפוררת, הסמכויות מופקעות מידי זקני-העם וחכמי המדינה והצעירים מרימים ראש, ובנוהג שבעולם, שהצעירים נועזים יותר ותוססים יותר, ועד מהרה משתלטת אנרכיה גמורה; לית דין ולית דיין וכל דאלים גבר. ומאז ומתמיד היה הטרור אח לאנרכיה, במשטר לא-משטר בו נשפך דם אחים כמים. עדיין לא עמדו החוקרים על עומק מהותם של ה"סיקריקים" וה"בריונים", שהפילו חללים רבים בירושלים הנצורה ואימתם רבצה כסיוט על המוני העם. ברם, אין לראותם כ"ליסטים" וכ"מרצחים" גרידא; כל עצמם היו הם פרי ההפקרות שהשתררה בכל ובקוצר רוחם ביקשו להטיל על עצמם תפקיד היסטורי ולשמש כלי שרת למהפכה ושוט מצליף בידי שר האומה.

הקנאים בהנהגתו של שמעון בר גיורא היו קיצוניים יותר מאלה שסרו למרותו של יוחנן מגוש חלב, והסיקריקים היו הקיצוניים שבכולם. מעשי הרציחות בירושלים ריפו את ידי המגינים ועשו שמות בראשי המרד ובאנשי הסמכות שעמדו על משמרת ההגנה האחרונה. בזה אחר זה גבה הטרור את חובו. חנן בן חנן ויהושע בן גמלא הוצאו להורג בעקבות משפט דמים שהקימו הקנאים. לא נודע מה קרה לרבן שמעון בן גמליאל, אך נראה שגם הוא נפל קרבן לחרב הקנאים, ובין הנידונים למיתה היו גם יוסף בן גוריון והגיבור ניגר מעבר-הירדן ומנהיגים רבים אחרים. וממשפט בית דין עוברים ההמונים במהפכה ל"משפט ההמון". משזוכה זכריה בן ברוך מאשמת קשר מדיני ובמשלוח שליחים אל אספסיינוס בהבטחה למסור לו את ירושלים, לא קיבלו הקנאים הקיצוניים את הדין ועשו בו משפט לעצמם; הם דקרוהו בתוך בית-המקדש וקראו אליו בלעג: "הא לך גם דעתנו!"

שלטון-אימים אינו ניתן לריסון. כל חשד – ויהא זה נקל ביותר מביא אנשים לגרדום ומעשי-הרצח נעשים ללא אבחנה. קלוזנר סבור, כי המלחמה המדינית הפכה גם למלחמת מעמדות. "יש בה במרידתם של הסיקריקים", הוא כותב, "מלחמת מעמדות במובן ידוע". אפשר שצירפו למעשה גם עקרון הלכה – שאיפה לחולל שוויון מעמדי לשמו. ואף זאת יש לזכור, כי ה"סיקריקים" וסיעת הקנאים של שמעון בר גיורא הושפעו בוודאי מן האיסיים, שדגלו במין "קומוניזם משיחי". מכל מקום, גורלם של עשירי ירושלים היה מר במיוחד בימי המצור; נקל היה לקומם את הקנאים נגדם, שהרי העשיר הוא שמרני מטבעו והוא עשוי לבקש דרכים לשמירת נכסיו במחיר בגידה והסכמת-כניעה לאויב.

מלחמת-האזרחים בירושלים הייתה אחד הגורמים החשובים ביותר שהביא אספסיינוס בחשבון דרך ניהול המלחמה, כפי שמספר יוסף בן מתתיהו ב"מלחמות" (ספר ד', פרק ו', ב'):

"וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר, וגם האיצו באספסיינוס, בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם, ודיברו עליו, כי עתה האלוקים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו, אולם הגלגל חוזר מהרה, ואולי ייעפו היהודים ממלחמת האחים או יינחמו על מעשיהם וישלימו ביניהם. ולדברים האלה ענה אותה אספסיינוס: 'דעו' כי שגיתם מאוד בעצתכם בפעם הזאת. אמנם משתוקקים אתם להראות את כוח ידיכם ואת הדר נשקכם כדרך העומדים בבית חזיון, אך הדבר הזה קשור בסכנה ואתם אינכם שמים לב לתועלתכם ולשלומכם. הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית שלום בין שונאינו, ובעוצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם ארכה, ימעט אחרי כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. כי האלוקים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם וייתן את הניצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שיגעון…"

אפילו כשבאה ירושלים במצור עדיין לא היה המצב נואש לחלוטין ובנסיבות אחרות הייתה עוד יכולה להחזיק מעמד. בתחילת ניסן לשנת 70, ימים אחדים לפני הפסח, הגיע טיטוס מקיסריה לסביבות ירושלים. חילותיו מנו כ- 60,000 איש. אך ירושלים הייתה מבוצרת ורבים היו הלוחמים שהיו נכונים להקריב את חייהם על הגנתה. אלעזר בן שמעון עמד בראש 4,400 חיילים; יוחנן מגוש חלב – בראש 6,000; שמעון בר גיורא – 10,000, ובראש ה"אדומים" (יהודים ובעלי בריתם מחבל אדום שנתקבצו בירושלים) – 5,000 חיילים במספר – עמדו יעקב בן סוסא ושמעון בן קטלא. יחד 23,500 איש! נוסף עליהם היו בירושלים המוני יהודים (שבאו מכל חלקי הארץ לרגל הפסח ונשארו תקועים בה מרצון או מאונס), וההיענות להתגוננות הייתה כללית והקיפה אפילו נשים (כעדותו של ההיסטוריון הרומאי טקיטוס).

כוחות אלה היו עומדים לה לירושלים במלחמתה עם הרומאים אילמלא נצטרף אל טיטוס בעל ברית חדש – הרעב! והרעב – היהודים עצמם הם שהביאוהו עליהם; בלהט מריבות האחים העלו הקנאים עצמם את אוצרות הבר שבעיר. זוהי נקודת המוקד של הטרגדיה שבחורבן הבית!

הצידה שנאגרה בירושלים הייתה עשויה להספיק לכמה שנים. לפי התלמוד (גיטין נ"ו, ע"א) – לעשרים ואחת שנה, ולפי המדרש (אבות דרבי נתן פ"ו) – לעשרים ושתיים שנה:

"… וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים ביקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע: מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש? המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלים". בפסוק קצר אחד ממצה התלמוד את הגורליות שבמצב: "קמו קלנהו להנהו אמפרי דחיטי ודשערי והוה כפנא" ("קמו ושרפו את האוצרות הללו של חיטים ושעורים והיה רעב").

וכך הקיץ הקץ על ירושלים ועל עצמאות יהודה; בשל "שנאת חינם" חרב הבית. האסון לא היה בלתי נמנע. לרוע המזל לא קמה לעם באותו פרק זמן אישיות בעלת שיעור קומה, שיהא בכוח סמכותה וקסמה לאחד את כל השכבות והמפלגות כדי להתייצב כאיש אחד למול האויב בשער. הקשיים היו מרובים והנסיבות חמורות. ההתבוללות עשתה שמות בחלק מן העם; רבו המלשינים ומפרי הברית; כמה מיועצי האויב היו מומרים או יהודים שבגדו בעמם, והם שהיו לצבאות רומי עיניים בנקודות ההגנה הרגישות ביותר. ואולם, הרי במצב דומה היה העם שרוי גם בימי אנטיוכוס אפיפנס, אלא שנמצאה אז אישיות דגולה כמתתיהו החשמונאי, שסחף עמו בקנאותו את כל העם וכך התגבר על כל התקלות שהושמו על דרכו. ובשנים מאוחרות יותר, לאחר חורבן הבית, קמו לעם אישים דגולים כאלה בדמותם של בר כוכבא, המצביא – ור' עקיבא, תועמלן המרד ואיש הרוח המתווה לעם את דרכו.

אפשר שצודק גרץ הטוען, כי אילמלא הורחק אלעזר בן חנניה מירושלים לשרת את המרד באדום, היה הוא מתבלט ומגלם בסופו של דבר את מנהיג המרד, המלכד והמאחד. ואולם הדעת נותנת שכוחו לא היה רב בכך, שכן למה קיבל עליו ברצון ובהכנעה את הרחקתו? למה לא נהג כשמעון בר גיורא שהבקיע לו את דרכו לירושלים תוך מאבק? אין זאת כי לא הרגיש אלעזר בן חנניה כורח שליחות עליו, וכל שאינו רואה עצמו אנוס להירתם בעול המנהיגות ממילא אינו מסוגל לעמוד בצוק העיתים.

ולבסוף חורבן הבית – על אף הטבח וההרס ומבול הדמים שהיה כרוך בו – לא היה, בלשון קלוזנר, מפלה, אלא אסון בלבד. העם נפל, אך רוח החיים הוסיפה לתסוס בו. אילמלא המרד אפשר שהיה בא קץ לקיומו של העם כולו; הוא היה מת "מיתת נשיקה", בדרך של הכנעה והשלמה וטמיעה. חוט השדרה הרעיוני שלו היה נשבר; רומי והשקפת עולמה על כל ערכיה ומוסרה הקלוקל ושחיתות מידותיה הייתה שוחקת את עם יהודה ומעבירה אותו מן העולם. המרד הגדול על כל הקזת הדם הנוראה שבאה בעטיו היה בו גם סם חיים חריף; אילמלא המרד בשנים 70-66 לא היה מתחולל מרד בר כוכבא ב- 123, ואילמלא העצמאות קצרת הימים בימי בר כוכבא הייתה בוודאי כבה גחלת ייעודו של עמנו במרוצת מאות שנות גלותו. ההיסטוריה גזרה חיים רק על אותם העמים שהוכיחו רצון חיים עז בכל התנאים ובכל הנסיבות, ואלה שלא עמדו במבחן כזה ירדו מעל במתה ונעלמו מאופקה ללא שוב. גורל עמנו היה עם אלה שבחרו בחיים ומשום כך עדים אנו לכוח התחדשותה של יהודה בימינו.





הערות לערך:
שם המעיר: נמרוד
הערה: המרד הנורא הוא תוצאה של עם בשפל. התוצאה היא מלחמה אבודה מראש שבה נהרגו באכזריות רבה כ- 600 אלף בני אדם, אנשים, נשים וטף. שום תועלת לא צמחה מכך לעם. אסון לומר שזו הדרך היחידה לשמר את עצמאותו הרוחנית של העם (שהרי עצמאותו הפיסית נכחדה במרד ובזה שאחריו).
הרי במשך מאות שנות גלות שמרו היהודים על עצמאותם הרוחנית מול רשעות ואכזריות לא פחותות מאילו של הרומאים - ושרדו. פשע לומר שמלחמה מול האימפריה הרומאית, שצבאה ידוע באכזריותו, הוא בלתי נמנע: פשע לומר שהתאבדות המונית של עם שלם היא בלתי נמנעת.
בין אם היו הקנאים כנופיות שודדים כדברי בן מתיתיהו ובין אם לאו, הרי שבמצור התגלתה מהותם כרוצחים
אכזריים שניצלו את התרופפות השלטון המרכזי וירדו לשפל הנמוך ביותר של התנהגות אנושית שחווינו לאורך ההיסטוריה בקרב בני עמנו. הלהם נקרא גיבורים? האם לאורם נחנך לוחמים? האם זו הדרך בה אנחנו מצפים ממנהיגינו לנווט בה את גורל העם?
הגיע העת לבטל הסתכלות זו על המרד, נקודת מבט שטחית שאומצה ע"י ראשוני הציונים בבואם לייצר מיתוס גבורה לעם שכל גיבוריו הם אנשי תורה ורוח.
מקור ההערה: מלחמת היהודים ברומאים, ידע אישי

שם המעיר: שלמה יואלי
הערה: דעתו של כותב הערך ידועה, וומהווה חילול שם שמים בהסברים לחורבן הבית השני.
הסיבה הראשונה והעיקרית לחורבן - עזיבת קדושת התורה ודרך ארץ ודבקות בקנאות עיוורת קצרת רואי שביטוייה דבקות במעשי הקורבנות והעליה להר הבית ומלחמת אחים בעטיה של מחלוקת על אופן מילוי המצוות
וכבר נאמר בבית ראשון על כך רבות ובעיקר על חוסר התבונה שבעזיבת דרך ארץ ודרכי התורה ודבקות בפולחן ובמעשי חילול השם
וזו הסיבה של החורבן אז והסכנה הגדולה הרובצת לפתחינו גם כיום : דבקות בפולחן הטכני ובמצוות ללא כוונה שבלב, ללא כוונה לשם שמים ובקוצר ראות מדיני ומערכתי מי מנהל העולם
מקור ההערה: מחקר בתולדות ישראל

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן