לדף ראשי


הגמרא במסכת נדרים (לז ע''א) עוסקת בשאלה, האם מותר לראובן ללמד את שמעון בחינם תורה, לאחר ששמעון נדר שלא ייהנה מראובן. למסקנה, הגמרא מחלקת בין הלימוד של שמעון עצמו ללימוד של ילדיו:

ללמד את שמעון עצמו בחינם מותר, מכיוון שבכל מקרה אסור לראובן לקחת שכר על לימוד תורה (כמו שהקב''ה נתן את התורה בחינם, כך צריך ללמדה בחינם). לעומת זאת, כאשר ראובן מלמד את ילדיו של שמעון, בנוסף ללימוד התורה הוא שומר על ילדיו, ודבר זה עולה כסף - בכך שהוא עושה זאת בחינם נמצא ששמעון נהנה מראובן.

שכר על דברי תורה מדרבנן
א. הגמרא מוסיפה, שלדברי אחד מהאמוראים אסור גם ללמד טעמים, מכיוון שהם מדאורייתא. בעקבות כך הבין ההגהות מיימוניות (ת''ת א, ה), שבמידה ואדם מלמד תורה שייסודה מדרבנן (למשל הלכות מוקצה) - מותר לו לקחת שכר על הלימוד, וכך פסק הרמ''א (יו''ד רמו, ה): "וכל חידושי סופרים, דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו''.

ב. מדברי שאר הראשונים, נראה שחלקו על ההגהות מיימוניות. הם סברו, שאין כוונת הגמרא לומר שדינים מדרבנן מותר ללמד בשכר, ודווקא טעמים שמדאורייתא אסור. כוונת הגמרא לומר, שבגלל שלימוד טעמים מהווה מצוות לימוד תורה אסור ללמדם בשכר, וכך פסקו השולחן ערוך (שם) וערוך השולחן (רמו, יח) שאין הבדל בין לימוד דינים מדאורייתא לבין דרבנן.

סיכום: שכר מלמד תורה
מפשט דברי הגמרא בנדרים עולה שאסור לקחת שכר על לימוד תורה (על דאורייתא לכולי עלמא, ועל דרבנן מחלוקת). במסכת אבות (ד, ה) אומר רבי צדוק, שאסור לעשות את התורה קרדום לחפור בו. הלל הזקן מוסיף ואומר שם, שכל המשתמש בתורה לצרכו - חולף מהעולם.

הרמב"ם מתנגד לשכר מלמדי תורה
א. בעקבות המקורות הנ''ל פסק הרמב''ם (תלמוד תורה ג, י), שאסור לקחת שכר על לימוד תורה, וגינה בחריפות את הלוקחים שכר על לימוד תורה וכתב, שהם מחללי שם שמים, מבזי הדת ומכבים את מאור התורה. כמו כן הוסיף הרמב''ם ראיה לדבריו, שלתנאים ולאמוראים היה מקצוע (ר' יוחנן סנדלר, הלל חוטב עצים וכדומה) - מוכח שאסור להתפרנס מלימוד תורה.

בלשונו:

''כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות (ועיין הלכות מזוזה ה, ד).''

הרמב''ם הקשה על עצמו, אם כן, מדוע כאשר באים שאול המלך ונערו אל שמואל הנביא (שמואל ט, ז - ח) לחפש את האתונות, הם מביאים לו מתנה? הרי דבר זה אסור! ותירץ, שכמו שמשפחה מתארחת, היא נותנת למארחים מתנה כהוקרת תודה על האירוח, כך היה עם שמואל, אך בוודאי שלא לקח כסף כתשלום על שירותיו (ועיין רמ''א יו''ד רמו, כא וט''ז ס''ק ז).

יש להוסיף, שגם לדעת הרמב''ם במקום 'בטלה דמוכח', מותר לרב לקחת שכר על כך שהוא מלמד תורה. במסכת כתובות (קה ע''א) נאמר, שמותר לדיין לקחת שכר, לא כתשלום על עבודתו, אלא כשכר בטלה, דהיינו, שאם אותו רב עובד, ומוציאים אותו לדון דין תורה באמצע עבודתו - מותר לשלם לו על כך.

[התוספות (בכורות כט ע''א ד''ה מה) כתבו, שבמידה ואדם עוזב את כל עיסוקיו כדי ללמוד תורה ושיוכל לשמש בעתיד כרב, נחשב דין זה כבטלה דמוכח, שמתירה לרב לקבל שכר לכתחילה, וכך פסק גם הרא''ש (שם, ה) ובעקבותיהם השולחן ערוך (יו''ד רמו, ה). הרמב''ם ככל הנראה חלק על כך וסבר, שבטלה דמוכח נחשבת רק כאשר לוקחים את הרב ממש מעבודתו, ולא שהוא ימנע מעבודה בעתיד.]

ב. הכסף משנה (שם) חלק על הרמב''ם וסבר, שבמקום צורך מותר לקחת שכר על לימוד תורה, וכפי שנהגו כל חכמי ישראל לאורך הדורות. בטעם ההיתר נימק, ש'עת לעשות לה' הפרו תורתיך', דהיינו היתר בלית ברירה - אם לא יקבלו כסף תמורת הלימוד, ייאלצו ללכת לעבוד והתורה תשכח, וכך פסקו הש''ך (רמו, ה), החתם סופר (חו''מ קסד) והאגרות משה (ב, קטז).

ובלשונו:

''ואף אם לדינא הלכה כדעת הרמב"ם, הסכימו חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת מישראל, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר והוא לשון הכסף משנה בפרק מתלמוד תורה הלכה י', וכן הביא מהמהרש"ל.''

[יש לציין, שהרמב''ם בפירוש למשנה מודה שרבים מחכמי הדורות נהגו לקבל שכר תמורת עבודתם, אך הוא כותב שמדובר בדבר אסור: ''וליודעי גם כן שדבריי בו לא ייאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם, אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא''].

את דברי המשנה באבות ממנה הביא רמב''ם ראייה לדבריו, פירש הכסף משנה, שאין הכוונה שאסור כלל לקחת שכר על לימוד תורה, אלא שבמידה ואדם נוטל שכר על לימודו רק כדי שיהיה עשיר וכדומה, אז יש בכך בעיה, אבל במידה והוא נוטל שכר כדי שיוכל ללמוד תורה - מותר. כמו כן הוא טען, שהלל הזקן עבד כחוטב עצים רק לפני שהתמנה לרב ולא אחר כך.

ג. גישה שלישית מופיעה בדברי התשב''ץ (א, קמד). בניגוד לכסף משנה שטען שאפשר לתלמידי חכמים לקבל שכר על לימודם משום עת לה' הפרו תורתך ולא לכתחילה, טען התשב''ץ שמותר לכתחילה לקחת שכר, ומצווה על הציבור לפרנס תלמידי חכמים. ראיות לדבריו הביא ממספר מקורות בגמרא מהם עולה שהעשירו תלמידי חכמים.

נראה שההבדל בין שיטתו לבין שיטת הכסף משנה (ורוב הפוסקים) הוא, שבעוד שהם מסייגים את ההיתר לקחת שכר רק במקום בו אין ברירה, ובמקרה בו יש לרב מספיק כסף ברמה הבסיסית אסור לו לקחת (גם במקום בטלה דמוכח (שו''ע הרב)). לדעת התשב''ץ אפשר לקחת שכר משמעותי, אפילו כאשר יש לרב כסף ממקום אחר.

[ במסכת בכורות (כט ע''א) כותבת, שאסור לקחת שכר על הזאת מי החטאת (מכיוון שמדובר בעבודת המקדש), אבל על הבאת מי החטאת מותר, כי זה לא חלק מגוף הטהרה עצמה. לפי זה יהיה מותר לרב לקחת שכר על הטורח בנסיעה והוצאות דומות, מכיוון שאין כאן שכר עבור הלימוד ממש, וכך פסק ערוך השולחן (חו''מ ט, ז). נראה שגם הרמב''ם יודה בכך].

2. יששכר וזבולון
למרות שרמב''ם התנגד לקבלת שכר על לימוד תורה, נראה שיש מקרה בו רמב''ם יודה שאפשר לקבל שכר - 'הסכם יששכר וזבולון'. המקור לדין זה מופיע כבר בגמרא במסכת סוטה (כא ע''א) ובמדרש (נשא ז, כד) הכותב, שנשיא שבט זבולון זכה להקריב שלישי (אחרי יהודה ויששכר) מבין הנשיאים, מכיוון שפרנס את יששכר שלמד תורה.

ובלשון המדרש:

''למה זכה זבולון להקריב שלישי? לפי שחיבב את התורה והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה ולא יתבטל מלעסוק בתורה, לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה והיה חבירו של יששכר ולכך הקריב אחריו ואחר יהודה, לקיים מה שנאמר (משלי יח) מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.''

דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך ברמ''א (רמו, א) - מי שאינו יכול ללמוד, ייתן לאחרים פרנסה והם ילמדו, והוא יהיה שותף עמם בשכרם. כפי שמביא הרמ''א בשם רבינו ירוחם, אי אפשר למכור את השכר של מצוות ולימוד תורה שכבר נלמדו ונעשו, אלא רק את הלימוד להבא, וכך פסק מהר''ם אלשקאר (סי' קא) בשם רב האי גאון.

שותפות או עזרה
נחלקו הפרשנים כיצד יש לפרש את הסכם יששכר וזבולון, האם מדובר בשותפות ממש, או רק סיוע ללומדי תורה:

א. דעת האגרות משה (יו''ד ד, לז) שמדובר בהסכם לכל דבר ועניין, יששכר מוכר לזבולון את שכר לימוד התורה. כך הוכיח מדברי המדרש שראינו לעיל הכותב 'לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה', משמע שהם שותפים לכל דבר ועניין. כמו כן בעקבות כך ביאר, שרק אם זבולון נותן ליששכר מחצית מכספו, ההסכם חל - ככל הסכם בין שותפים שחולקים בשווה.

ב. רב האי גאון סבר (מובא במהר''ם לעיל), שאי אפשר למכור או להשתתף בשכר רוחני, כיוון שאין שווי גשמי ללימוד תורה. הוא ביאר, שזבולון לא זוכה בשכר לימוד תורה של יששכר, אלא שיש לו שכר על כך שהוא עוזר לו ללמוד תורה. באותה מידה אם זבולון יעזור ליששכר לקיים מצוות הוא יקבל שכר, ואין הבדל בין הדינים.

ג. הרב אשר וייס (קובץ דרכי הוראה י') קיבל את הנחתו של רב האי גאון שאי אפשר למכור שכר רוחני, אך בכל זאת פירש ששניהם זוכים בשכר לימוד התורה. כיצד? הוא ביאר, שמכיוון וליששכר יש אפשרות ללמוד בזכות זבולון, חידשה התורה שזה נחשב כאילו גם זבולון לומד עם יששכר, ואז מובן מדוע שניהם זוכים בשכר לימוד תורה לעולם הבא:

''ומרן הגאב"ד שליט"א (= הרב אשר וייס) ביאר, שנראה לכולי עלמא שעל ידי שזבולון נוטל על עצמו לדאוג לכל צרכי יששכר בכך הוי כשותפים ממש בעצם התלמוד, דכיוון שיששכר לומד תורה על ידי עזרתו של זבולון, הוי ליה כאילו זבולון לומד עימו והוא שותף לו בעצם התלמוד, אך לכולי עלמא אין כאן מכירה של שכר העולם הבא.''

מקור הערך: יגאל גרוס

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן