לדף ראשי



מחאה - מתי למחות ומתי לשתוק


חטא ביד רמה
לפעמים עומד בפני הפוסק שיקול ועליו להחליט בין שני חלופות גרועות. להתיר איסור אחד, כדי לממש קיום של מצווה אחרת. האם מותר לו להתעלם מחטאים או אפילו להורות לקהילתו שיעברו על איסור אחד, כדי למנוע איסור חמור יותר? לדוגמה: האם מותר להגיע בשבת לתנועת נוער ברכב, כאשר מי שלא יגיע מובטח לו שיינתק מעם ישראל ויתחתן עם נכרי?

בעיה ראשונה העלולה להתעורר מכך שלא מוחים בעוברי עבירה היא, שהעבירה מקבלת 'אישור' מהקהל. עבירה כזאת חמורה, כי היא מורה על כוונה גלויה של הציבור למרוד בה', וכן כתב הרמב''ם (ג, מא). דוגמא למקרה כזה אפשר למצוא בדברי הרב קוק (אורח משפט סי' לה), שדן בעניין עשיית מחיצה בין גברים לנשים בבית כנסת, והוא מדגיש את החומרא הגדולה לכך שהקהל נותן אישור לחטאים.

הרשב''א בתשובה (ה, רלח) צמצם את החובה למחות וכתב, שלפעמים כדאי להעלים עין מעבירות מסוימות כדי שיהיה אפשר לתקן תקנות חדשות, ואין זה נחשב כחוסר מחאה, כיוון שבמקרה הזה הפוסק לא מעודד חטאים בכך שהוא שותק, אלא אדרבה, בסופו של דבר ייצא מכך רק טוב.

ובלשונו:

''דע לך עוד, כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במידה אחת. וזכור נא ענין דוד אדונינו מלכינו, אשר נהג להעלים עינו מיואב מן העובר לעתים מצווה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עיין לעתים בקלות. ואני רואה שצריך שיתחזק ענין התקנות בתחילה, ולא יכנס במחלוקת.''

בחירה בין איסור קל לחמור
לדעת הרשב''א, לפעמים על הרב לא למחות בחוטאים, אם בסופו של דבר הרווח הכללי יהיה גדול יותר. לכאורה, במקרה בו אם ימחו בחוטא ובעקבות כך הוא יכפור בכל התורה, עדיף לא למחות, ואכן כך נקט הריב''ש (סי' תכה).

א. הוא דן במקרה בו יש פרוצות יהודיות, אליהן הלכו הגברים היהודים, והשאלה אם עדיף לגרש אותן, דבר שיגרום לכך שהגברים יילכו לגויות ולאשת איש. הוא פסק, שעל גדולי הדור להעלים את עיניהם במקרה זה, ''פן יכשלו בני פריצי עמנו בנוכריות'', וכך פסק גם הט''ז (יו''ד שלא, ד), שכתב שעדיף שלא למחות בחוטא, אם דבר זה יגרום לו לכפור.

ובלשונו:

תמיה לי האי מילתא טובא, דהיאך נחוש לאיסור שעושה זה ונביאהו לידי תרבות רעה חס ושלום אשר כל באיה לא ישובון?! ודאי זה דבר שאין שוה על הלב להניחו.''

ראייה לדבריו הביא הט''ז מהגמרא בקידושין (כ ע''א), הפוסקת שיהודי שמכר עצמו לעבד לעבודה זרה - יש לפדות אותו. הגמרא כותבת, שהיה מקום לומר שלא לפדות אותו, כיוון שהוא חוטא, קמשמע לן, שלמרות זאת עדיף לפדות אותו. אומר הט''ז, אם יהודי שכבר עובד עבודה זרה יש להצילו שלא יתפקר לגמרי, קל וחומר שיש למנוע מיהודי שלא עובד עבודה זרה להגיע למצב כזה.

ב. רוב הפוסקים חלקו על דברי הריב''ש והט''ז, ולשיטתם יש למחות בחוטא גם אם הדבר יגרום לו לכפור בסופו של דבר. כך פסק הרמ''א (יו''ד שלד, א) בעקבות תרומת הדשן, וכן נקטו להלכה גם הש''ך בנקודות הכסף, הרשב''ץ (ח''ב סי' מד), בשו''ת שמש צדקה ועוד. בטעם הדבר שיש למחות הביאו הפוסקים שני טעמים:

1. הרב יצחק עראמה (עקידת יצחק, שער כ) כתב, ששתיקת הציבור מהווה כעין הסכמה לחטא, דבר שיוביל לכך שכל הציבור ייענש.

ובלשונו:

''אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא ניתן למחילה, אם לא בפורענות הקהל, ולכן הוא טוב ומטוב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם, משתיעקר אות אחד מהתורה בהסכמת הרבים.''

ב. גישה שניה אנו מוצאים אצל הרדב''ז (ח''א סי' קפז), האוסר מסיבה שונה. הוא כתב, שאם הציבור יתיר לרשעים לחטוא, יראו כל החוטאים שאין בכך בעיה, חומת התורה תתרופף, ובסופו של דבר יעברו על איסורים חמורים יותר. יש לזכור, שבעבר הקהילות היו סגורות מאוד, ותגובת הקהילה לפושעים משמעותית.

אמנם, הוסיף, שעל המנהיג להיות מתון בדבר, כי לפעמים יש מקרים שעדיף לשתוק, מבלי שהדבר יוביל לפריצת הדת. לכן צריך לבחון כל מקרה לגופו, אם עדיף למחות או לשתוק, וכן כתב הרב עובדיה (יבי''א יו''ד ד, ז).

הרחבה בשיטת בעל עקידת יצחק
ראינו שבעל העקידה סובר שיש למחות בחוטאים, כדי שהשתיקה לא תתפרש כהסכמה למעשיהם. האם גם במקום שהחוטאים לא יקשיבו, יש חובה למחות בחוטאים? נחלקו בכך הציץ אליעזר והרב עובדיה.

א. הרב עובדיה נשאל (יביע אומר יו''ד ד, ז), אם יש לתת הכשר למסעדה, כאשר בעל המסעדה מוכן לקבל את השגחת הרבנות המקומית, ולציית להוראות המשגיח במה שנוגע לכשרות המאכלים, בתנאי שהמשגיח יתעלם ממי שרוצה לאכול מאכלי חלב (גלידה) מיד אחר בשר. האם כדאי לקבל את התנאי, ובכך למנוע מכשול מאכילת נבלות וטרפות ובשר בחלב להרבה אנשים, או שעדיף לומר 'הלעיטהו לרשע וימות', ואין לתת לבעל המסעדה הכשר?

למסקנה פסק שיש לתת הכשר, בגלל שני נימוקים. נימוק ראשון, כל מה שהעקדה אסר לציבור, זה רק במקום שבו השתיקה מתירה איסורים ממש, אבל במקרה זה, הכשרות היא על המוצרים בלבד, והמוצרים אכן כשרים. נימוק נוסף כתב הרב עובדיה, שכל דברי העקידה אמורים במקום בו המחאה בחוטאים תועיל והם יפסיקו לחטוא, אבל במקום שאין כח למחות בחוטאים, אין בכך איסור.

וכך פסק גם הרב פיינשטיין (אגרות משה יו''ד ח''א סי' נב):

''אבל בכאן איני רואה שום דבר שימנעו הרבנים מלהנהיג כשרות בשביל שיהיה שם אחד רשע שיעבור וימכור אחר אכילת בשר מאכלי חלב למי שרוצה, הרי אין ההשגחה והכשר הרבנים על האנשים המוכרים להעיד שהם צדיקים, שידוע לכל שהם רשעים וחשודים לעבור על כל התורה, אלא שהרבנים יראו וישגיחו על המקום שהדברים שמוכרים שם יהיו דברים כשרים, שימכרו להאוכלים רק מאכלי בשר כשר, וכן מאכלי חלב כשר, ולא יבשלו בשבת.''

ב. הציץ אליעזר (יא, נה) חלק על הרב עובדיה. ראשית הוא טען, שכאשר יתנו כשרות למקום כזה, יחשב הדבר כנתינת יד לפושעים ''ואין ההצלה שווה בנזק''. הוא דוחה את הבנת הרב עובדיה בדברי העקידה, שיש למחות רק במקום שבו המחאה תועיל, וסובר שגם במקרה בו לא תהיה תועלת במחאה, אפילו הכי יש חובה למחות, ולכן אסור לתת הכשר למקום כזה.

עוד טען הציץ אליעזר, שאם ייתנו תעודת כשרות למקום הזה, אחר כך יהיו עוד הרבה פורצי גדר ובעלי מסעדות שירצו כזאת כשרות,

''ובראותם תופעה כזאת יאמרו הותרה הרצועה ויצווחו כלפי הרבנות מה נשתנו אלו מאלו, והרבנות תעמוד חסר אונים כלפי דברי הלעג הקלס והשחוק שיטיחו מולם''.

הרב עובדיה חולק עליו (יבי''א יו''ד ח, ב), וסובר שבמקרה כזה לא שייך לחשוש לכרסום בדת, משום שמטרת ההכשר להציל אנשים תמימים שרוצים לאכול כשר, ולא יודעים שמאכילים אותם נבילות וטריפות.

התרת איסור קל בשביל למנוע חטא חמור
נקודה נוספת שיש לדון בה היא, האם לפעמים עדיף לומר לציבור לחטוא בחטא קל שהם כרגע לא חוטאים בו, כדי שבסופו של דבר לא יחטאו בחטא חמור יותר.

מדברי הרמב''ם בהלכות ממרים (ב, ד) עולה שכן. הרמב''ם כתב שמותר לבית דין (גם בי''ד בימינו, שו''ת הרמב''ם סי' ריא וביבי''א ח, כד) להתיר איסורים בהוראת שעה, לאחת משתי סיבות. א. להחזיר רבים לדת. ב. להציל רבים מישראל, מלהיכשל בדברים אחרים.

דוגמא למקרה כזה מופיע בדברי החיד''א (שו''ת חיים שאל, ח''א סי' ו). היה מקום בו נהגו רבים להתגלח בתער. ראשי הקהילה רצו לעשות הסכם עם בני הקהילה, שבתמורה לכך שהם יפסיקו לגלח בתער, יהיה מותר להם להתגלח בספירת העומר, והם שאלו את החיד''א אם מותר לעשות הסכם כזה, שמתיר איסור. החיד''א פסק, שמותר לעשות הסכם כזה, שאמנם מתיר לעם לעבור על איסור, אבל מונע מהם לעבור על איסור הרבה יותר חמור:

''והוא הדין בנידון דידן (= במקרה שלנו), דאם באמת לא מקבלי שלא להשחית זקנם בתער כי אם בהתיר להם לגלח בעומר, שרינן להו (= מתירים להם). דאינו אלא מנהג בעלמא (= לא להתגלח בספירת העומר).''

מדוע אין כאן חששו של הרדב''ז, שאם מתירים איסור יש חשש שחומת התורה תתרופף? הסיבה לכך היא, שפה מדובר על מהלך שמוביל הפוסק, והוא קובע מה מותר ומה אסור, ממילא אין חשש שהדבר יגרר.

אמנם גם פה יש לסייג את ההיתר בשני סייגים:
א. סייג ראשון המופיע בדברי הנצי''ב (משיב דבר ח''ב סי' מד) הוא, שאין מתירים איסור למומר. לדוגמא: הנצי"ב דן בזוג נשוי שלא שמרו טהרת המשפחה, ופנו לנצי"ב בבקשה, שאם יתיר לאשה לטבול ביום (יש בכך איסור דרבנן), הם ישמרו טהרת המשפחה. הנצי"ב טען, שמכיוון שהם מומרים לדבר עבירה (איסור נדה), אין סיבה להתיר להם לטבול ביום, משום שאין לסמוך עליהם שאם יתירו לאשה לטבול ביום, הם אכן יחזרו בתשובה ויפסיקו לחטוא באיסור נדה.

ב. סייג שני, שהתיקון יהיה וודאי. הרב משה פיינשטיין (אג''מ או''ח ח''ד סי' לה), דן בשאלה אם מותר לפתוח מועדון ליהודים, שירקדו בו גברים ונשים במעורב, כדי שיהודים לא ילכו לרקוד במועדונים של הגויים, דבר שעלול להוביל להתבוללות. הרב משה פיינשטיין פסק לאסור, משום שסבר, שגם אם יפתחו מועדון ליהודים בלבד, מה שיקרה הוא, שהם ירקדו גם אצל הגוים וגם אצל היהודים.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן