לדף ראשי



פתיחה
בפרשת מטות (במדבר לא) מסופר על מלחמת בני ישראל עם מדיין. לאחר הניצחון ציווה משה להעביר את כל כלי המתכות באש, ולטהר אותם אחר כך במים. הגמרא בעבודה זרה (עה ע''ב) לומדת מכך מטהור את הכלים במים להעברתם באש, שיש חובה לטבול כלים שנקנו מגוי, ''לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל'' (ירושלמי עבודה זרה ה, טו).

ובלשון הגמרא:

''הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל - יטביל, להגעיל - יגעיל, ללבן באור - ילבן באור. תנא: וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי (= מניין)? אמר רבא, דאמר קרא: 'כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר', הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת (= התורה הוסיפה טהרה נוספת, שהיא טבילת כלי חדש בארבעים סאה).''

האם מותר לאכול מכלי שלא טבלו אותו? המהר''ח אור זרוע (סי' סא) סבר, שכיוון שאין איסור בלוע בכלי הצריך טבילה, מותר לאכול מכלי לא טבול. הרמב''ם (מאכלות אסורות יז, ג) והשאילתות (מטות קלז) חלקו וסברו, שיש בכך איסור: כיוון שהקב''ה ציווה לטובלו, אסור לאכול בכלי עד שתתבצע המצווה, וכך פסקו גם השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד קכ, ח).

כיוון שהכל מודים שאין הכלי פולט איסור, בדיעבד מי שבישל בכלי לא טבול - האוכל מותר באכילה, וכן כתבו התוספות (ד''ה וכולן) והרא''ש (ה, לו).

אלו כלים צריכים טבילה
א. כאשר התורה (במדבר לא, כב) מתייחסת לכלים הצריכים טבילה, היא מציינת רק מתכות כמו זהב, כסף, נחשת, ברזל, בדיל ועופרת. מכאן עולה שמדאורייתא רק כלים אלו חייבים בטבילה. הגמרא בעבודה זרה (עה ע''ב) מרחיבה את הדין וכותבת, שגם כלי זכוכית זקוקים לטבילה מדרבנן, כיוון שהרכבם דומה לכלי מתכת - אפשר להתיך אותם וליצור כלי מחדש.

ובלשון הגמרא:

''רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מעובד כוכבים (= רב יצחק קנה מגוי כלי העשוי מאדמה), סבר להטבילה, אמר לו ההוא רבנן ורבי יעקב שמו, לדידי מפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן (= פירש לי רבי יוחנן): כלי מתכות אמורין בפרשה (מטבילים רק כלי ממתכת). אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו.''

ב. לכאורה היה מקום גם להטביל כלי פלסטיק, שהרי אפשר להתיך אותו וליצור כלי מחדש (בחלק מהסוגים), ויש שנקטו כך להלכה (מנחת יצחק ג, עו. כתב להטביל בלי ברכה). רוב הפוסקים פסקו, שאין חובה להטביל כלי פלסטיק, או משום שהוא נחשב ככלי אבן שלא צריכים טבילה (ציץ אליעזר ז, לז), או משום שחז''ל גזרו רק על כלי זכוכית, (מלמד להועיל יו''ד ב, מט).

ג. מה דינם של כלי חרס המצופים בזכוכית או אמייל מכל צדדיהם (מצוי בכוסות)? יש אמורא שכתב שהם פטורים מטבילה, כיוון שאחרי הכל הם התחילו ככלי חרס הפטור מטבילה, והזכוכית בטילה לחרס. יש אמורא שכיוון שאחרי הכל מצפים אותם בדבר החייב טבילה, הוא חייב טבילה, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (קכ, א, ואם מצופים רק מצד אחד, יש לטבול בלי ברכה).

כלים חד פעמיים
ד. דיון נוסף שהתעורר בפוסקים הוא דין כלים חד פעמיים (לא מפלסטיק, הפטור מטבילה, אלא ממתכת כמו תבניות חד''פ):

המשנה במסכת כלים (טז, ה) כותבת שכלים חד פעמיים אינם נטמאים, כיוון שאינם נחשבים כלים, וכן פסק הרמב''ם (כלים ז, ה). משום כך הבין החלקת יעקב (ג, קטו), שכלים אלה גם פטורים מטבילה, שהרי רק כלי ממש יש לטבול. כך כתב גם הרב משה פיינשטיין (אג''מ יו''ד ג, כג) שהוסיף, שגם אם ישתמשו בהם מספר פעמים פטורים, כי אחרי הכל הם מיועדים לשימוש חד פעמי.

המשנה הלכות (ז, קיא) חלק וכתב, שגם כלים אלו חייבים בטבילה. בטעם הדבר נימק, שזה שבפועל משתמשים עם הכלי פעם אחת, לא מפקיע ממנו את העובדה שאחרי הכל הוא כלי, וחייב טבילה כבכל כלי, וכן כתב הרב עובדיה (חזו''ע שבת ב, עמ' נד) שכמו שאפשר לעשות קידוש על כוס חד פעמית, כך יש לטבול תבנית חד פעמית (אך בלי ברכה).

בלשונו של המשנה הלכות:

''לפי עניות דעתי החילוק פשוט, כל שהוא כלי בעצם אין נפקא מינה על השתמשות אם הוא מעט או רב ואחד המרבה ואחד הממעיט הרי הוא כלי וחייב בטבילה, ולכן כלי אלומיניום שהם בעצם כלי וראוי לתשמיש ולהתקיים שנים רבות רק שאין משתמשין בו אלא ארעי, פשוט שחייב בטבילה.''

השלכות לרמת החיוב
יש כלים שחובה להטבילם מדאורייתא, וכלים שחיובם מדרבנן. ההבדל ביניהם מתבטא בעניינים אלה:

א. לשלוח ילד קטן לטבול כלים: אם הכלי חייב טבילה מדאורייתא, פסק השולחן ערוך (יו''ד קכ, יד) על פי דברי תרומת הדשן, שאין לשלוח קטן להטביל את הכלי, כיוון שלא סומכים על ילד קטן בדינים מדאורייתא. אך כלי שחיובו מדרבנן, מותר לשלוח קטן להטבילו.

ב. כאשר יש ספק אם הטבילו את הכלי: כלי ברזל יהיה חייב בטבילה, כי ספק דאורייתא לחומרא. כלי זכוכית לא יצטרכו להטביל מספק, כי ספק דרבנן לקולא, וכך פסקו להלכה הרב אויערבך (מנחת שלמה ח''ב סו, טו) והמנחת יצחק (ח''א סי' מד).

הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו''ד ג, ד) הוסיף, כי לא כל מקרה בו לא יודעים אם הטבילו את הכלי, נחשב ספק שאפשר להקל בו. אם אפשר בקלות לברר את הדבר, אין זה ספק והכלי צריך טבילה (ועיין החזו''א יו''ד סי' לז).

2. כלי סעודה
טבילת כלים היא בגלל המעבר של הכלי מרשות גוי לרשות ישראל. לפי הסבר זה, הקונה מכונית מגוי צריך להטביל אותה!

הגמרא עמדה על שאלה זו, וכתבה, שרק כלים שמשתמשים בהם לסעודה והם נוגעים במאכל עצמו חייבים בטבילה.

וכך נפסק בשולחן ערוך (יו''ד קכ, ד):

''טריפיד"ש (ברזלים מעל האש) ששופתים עליהם קדירות, אינם טעונות טבילה. אבל פדיליא"ש (קדרות), טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו.''

כלי סעודה הנוגעים במאכל המוכן לאכילה, כמו סכו''ם, קולפן, סירים וכדומה, ברור שהם חייבים בטבילה. נחלקו הראשונים מה דינו של סכין של שחיטה או מערוך, הנוגעים באוכל לפני שהוא מוכן לאכילה:

א. באיסור והיתר (נח, פד - פה) כתב שסכין זו פטורה מטבילה, וכן פסק השולחן ערוך (קכ, ה). ב. הרמ''א (שם) חלק וסבר שכלים אלו חייבים בטבילה, ונחלקו האחרונים בביאור שיטתו. הט''ז (שם, יא) כתב, שלשיטתו גם כלי שאינו נוגע במאכל מוכן, ואילו הש''ך (שם) ביאר, שמכיוון שאפשר להשתמש בכלי זה גם לאכילה (למרות שעיקר שימושו לא נועד לכך), יש לטובלו.

כלי העומדים לסחורה
נחלקו הפוסקים בעקבות הבית יוסף בשאלה מה דינם של כלים המשמשים לצרכים מסחריים, כמו כלים במסעדות ובתי מלון. הבית יוסף (קכ, ח) כתב בשם רבו המהר''י בי רב, שסוחר יהודי שקנה כלים מגוי בשביל למכור אותם, לא צריך להטביל אותם.

א. מתוך כך חלק מהאחרונים הבינו, שכלים הנמצאים במסעדה אין צורך להטבילם, משום שבעל המסעדה משתמש בהם לצרכי מסחר ולא לשימוש אישי. כך פסקו ר' שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת, הכשר כלים, כב), הרב עובדיה (יחוה דעת ד, מד) ועוד. וכך כתב הדרכי תשובה (יו''ד קכ, ע), שהסביר את מנהגם של סוחרי מקומו, לא להטביל את הכלים שלהם:

''ייתכן גם כן מה שאנו רואין בגלילותינו, שיש כמה אנשים שמסחרם במי מינראל, דהיינו שיש להם באר שנובע מים חמוצים וטובים והם ממלאים בכל יום כמה אלפים צלוחיות מים, ומוכרים לעיירות הקרובות והרחוקות, ומעולם לא עלה כל דעת שום רב בגלילותינו לצוות לאותן הסוחרים שיטבלו הצלוחיות כדין כלי שתיה...''

ב. אמנם יש לתמוה על היתר זה, שהרי הבית יוסף דיבר ביהודי שקונה כלים מגוי על מנת למכור אותם לאחר, ולא שהוא משתמש בהם להאכיל אנשים. ואכן יש שאסרו להשתמש במסעדה או בחתונות בכלי לא טבול, וביניהם הט''ז (שם, שכתב לטבול בלא ברכה), הבן איש חי (מטות, טז) החזון איש (ספר הכשרות ד, ז), הלבושי מרדכי (יד, פג), הרב וואזנר (בית לוי עמ' מח), ועוד.

ג. גישה שלישית בפוסקים, היא גישתו של הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא, סי' סח), שכלים במסעדה לא מוגדרים ככלי סעודה, אבל בכל זאת התיר להשתמש בהם ללא טבילה, מה טעם הדבר?

הוא טען, שאדם שאוכל בכלי לא טבול אינו עובר על 'לאו', אלא 'מבטל עשה'. משום כך, רק מי שהכלי ברשותו ויכול לטובלו, אסור לו להשתמש בהם ללא טבילה, כיוון שהחובה לטבול מוטלת עליו, והוא מבטל מצווה אם יאכל בלי טבילה, שאר בני אדם שלא יכולים לטבול (וזה המצב בדרך כלל במסעדה או בבית מלון) - מותר להם לאכול בכלי לא טבול (ועיין בבית יוסף או''ח סי' יג).

אכילה בכלי פרטי לא טבול
מה יהיה הדין, כאשר אדם בא לבית חברו, והכלים שם לא טבולים, האם גם במצב כזה יהיה מותר לו לאכול בכלי? ברור שכל הפוסקים שהבאנו לעיל שאוסרים לאכול במסעדה בכלי לא טבול, יאסרו גם לאכול בבית פרטי של אדם שלא טבל את כליו. אמנם, אפילו חלק מהפוסקים שהתירו לאכול במסעדה בכלי לא טבול, לא התירו לאכול בכלי לא טבול בבית פרטי.

מה טעם הדבר? ראינו לעיל שהסיבה שהתירו חלק מהפוסקים לאכול במסעדה היא, משום שהכלים שם מוגדרים ככלי סחורה, בבית פרטי לעומת זאת, אין הכלים כלי סחורה, שהרי הם שייכים לאדם פרטי. כך למשל כותב הרב עובדיה יוסף שאסר (יחווה דעת ד, מד):

''בסיכום: מותר לאכול ולשתות בקיוסק או במסעדה ובבתי הארחה כשרים אפילו כשיודעים בבירור שכלי הסעודה שמשתמשים בהם לא הוטבלו כהלכה. אולם המתארח בביתו של חבירו ויודע שלא הטביל את הכלים הטעונים טבילה, אסור לו לאכול ולשתות בכליו עד שיטבילם, הואיל ועיקר לקיחתם להשתמש בהם לאכילה ולשתייה.''

יש מעט פוסקים שמתירים בכל זאת. לעיל הבאנו את סברתו של הגרש''ז אויערבך, שכאשר אדם אוכל במקום ואין לו אפשרות לטבול את הכלי, מותר לו לאכול בכלי לא טבול. סברא זו נכונה גם באכילה בבית פרטי של אדם בכלי לא טבול, ומשום כך הוא פוסק להקל (אם כי לכתחילה צריך להיזהר ולא להגיע למצב כזה).

גם הרב יעקב אריאל (אהלה של תורה ח''א, יט) פסק להקל בשעת הדחק, ולסמוך על השיטות הסוברות שאורח לא חייב להטביל את הכלים שהוא אוכל בהם, והחובה מוטלת על בעל הכלי, ובמיוחד כלי זכוכית, שהחובה לטבול אותם מדרבנן.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן