לדף ראשי




פתיחה
האם מותר לגוי ללמוד תורה? אם כן, אלו חלקים מהתורה מותר לו ללמוד. מה דינו של גוי הבא להתגייר?

האם מותר לגוי ללמוד תורה?
הגמרא במסכת סנהדרין (נט ע''א) כותבת, שגוי שלומד תורה, כאילו גוזל את עם ישראל, מכיוון שהתורה היא מורשה לעם ישראל. מקשה הגמרא, אם יש בכך איסור, מדוע יש ברייתא האומרת, שגוי הלומד תורה נחשב ככהן גדול? מתרצת הגמרא, שהברייתא מדברת על גוי שלומד שבע מצוות בני נח, שהותרו לו בלימוד.

ובלשון הגמרא:

''אמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה - לנו מורשה ולא להם. מיתיבי (= קושיה), היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, התם (= שם מדובר) בשבע מצוות דידהו.''

חלק שני של האיסור, שנגזר מהאיסור מהגמרא במסכת סנהדרין, מופיע בגמרא במסכת חגיגה (יג ע''א). הגמרא כותבת, שאסור לישראל ללמד תורה לגוי. טעם הדבר, מנמקת הגמרא, הפסוק 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי'. החוקים והמשפטים הם התורה והמצוות, והם מיועדים לישראל בלבד ולא לשאר הגויים, לכן אסור ללמדם תורה.

דאורייתא או דרבנן
לכאורה נראה מן העובדה שהגמרא הביאה פסוקים שאסור לגוי ללמוד תורה, שמדובר באיסור דאורייתא. למעשה נחלקו בכך הפוסקים.
מה החשיבות של דיון בשאלה זו? הגוי לא מקיים מצוות, אז מה זה משנה לו אם הוא עובר על איסור דאורייתא או דרבנן?! יכולות להיות שתי משמעויות לשאלה:

א. מה דינו של אדם שהוא ספק יהודי ספק גוי. אם האיסור דאורייתא, יש להחמיר בו ככל ספק דאורייתא. אם האיסור דרבנן, בספק דרבנן אפשר להקל (עבודה זרה ז ע''א).

ב. איזה איסור עובר יהודי המלמדו תורה. יש שיטות בראשונים שסוברות, שהמכשיל אדם באיסור דרבנן, עובר רק על איסור דרבנן של לפני עיוור, והעובר על איסור דרבנן לא נפסל לעדות. מכאן שיהודי המלמד גוי תורה, לא ייפסל לעדות אם האיסור הוא רק מדרבנן

א. התוספות (ב''ק לח ע''א ד''ה קראו) כתבו בפירוש, שיש איסור דאורייתא ללמד גוי תורה. משמע שהבינו, שהפסוקים שהגמרא מביאה כמקור האיסור, אינם אסמכתא, אלא מקור ממנו למדים שאסור לגוי ללמוד תורה. בשיטתם הלכו גם רוב האחרונים, וביניהם הכנסת הגדולה (יו''ד רמו), השדי חמד (פאת השדה מערכת ג), והרב וואזנר (שבט הלוי ב, נט).

ב. שיטה חולקת מובאת ברמב''ם (מלכים י, ט), על פי פירושם של הכסף משנה והלחם משנה. הגמרא כותבת (סנהדרין שם), שגוי שלומד תורה חייב מיתה. הרמב''ם בהלכות מלכים פסק, שגוי שלומד תורה מלקים אותו, מענישים אותו, מודיעים לו שהוא חייב באופן עקרוני מיתה על כך שלמד תורה, אבל בפועל לא הורגים אותו.

מדוע לא הורגים אותו? הכסף משנה והלחם משנה ביארו, שזה בגלל שהאיסור הוא רק מדרבנן. לשיטתם הפסוקים מהם לומדים את האיסור לגוי ללמוד תורה, הינם 'אסמכתא', דהיינו פסוק שחכמים הסמיכו עליו את דבריהם.

טעם האיסור
מדוע אסור לגוי ללמוד תורה? נחלקו בכך הפוסקים, ויש לדיון זה השלכה לשאלה מה מותר לגוי ללמוד.

א. המאירי (סנהדרין נט ע''א) נקט, שהחשש הוא שמא הגוי ילמד תורה, וכאשר יהודים יראו אדם היודע כל כך הרבה תורה, ולמרות זאת לא מקיים מצוות, יפסיקו לקיים מצוות בעקבותיו (כי הם לא ידעו שהוא גוי). דין מיוחד יש לשבע המצוות ולפרטיהן, שמותר לגוי ללמוד אותן אפילו שלא על מנת לקיים, מכיוון שאם הוא יודע רק אותן לא יטעו ללכת אחריו.

ובלשונו:

''וכן אם עסק בתורה שלא לכוונת קיום עיקרי מצוותיה, אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו, ראוי להיענש, מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו, מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו. ומכל מקום, כל שהוא עוסק בשבע מצוות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם, אף על פי שרוב גופי תורה נכללים בהם, מכבדין אותו ככהן גדול שאין חשש לטעות אחריו.''

עולה משיטת המאירי, שאין איסור עקרוני על הגוי ללמוד תורה, וכל החשש הוא שמא יטעו אחריו. אם הוא ילמד את מצוות שילוח הקן על מנת לקיימה, אין בכך בעיה, כי לא יבואו לטעות שאפשר להיות למדן בלא לקיים את המצוות.

ב. גישה הפוכה מופיעה בזוהר (אחרי מות). בזוהר כתוב, שאסור לגוי (ובעצם לכל מי שלא נימול) ללמוד כלל תורה, אפילו לא אות אחת. בטעם הדבר שאסור לגוי ללמוד תורה מנמק הזוהר, שמכיוון וברית המילה היא אות קודש, והתורה היא קודש קודשים (כי שמו של הקב''ה עליה, 'קודשא בריך הוא ואורייתא חד הם'), רק מי שמושלם באות הקודש, יכול ללמוד את התורה שהיא קודש קודשים - ולא הערלים. מכאן עולה כי האיסור כולל גם יהודי שלא נימול כי אחיו מתו מחמת מילה.

מדברי הזוהר נראה שיש איסור מהותי לגוי ללמוד תורה. בפשטות לפי שיטתו יהיה אסור לגוי לעסוק אפילו בשבע מצוות בני נח, שלא כדברי הגמרא במסכת סנהדרין. נראה שרוב הראשונים הלכו בדרך הזוהר, וכתבו שיש בעיה מהותית ללמד לגוי תורה (תוספות רי''ד ב''ק לח ועוד), אם כי הם חלקו עליו בפסיקה, שאסור לו ללמוד אפילו שבע מצוות בני נח.

יש לציין את דעת השרידי אש (ב, נה) שכתב, שאם הגוי לומד תורה כמו שהוא לומד כל חכמה, אין בכך איסור. הזוהר בוודאי חולק על דבריו, אך גם מדברי שאר הראשונים נראה שלא כך. האגרות משה (יו''ד ב, קלב) והמשנה הלכות (ה, קעב) כתבו, שהמלמדים יהודים תורה, ובקהל יש גם גויים (באוניברסיטה או בשידור רדיו), אין בכך איסור, מכיוון שהמלמד מכוון ליהודים שבקהל.

ג. גישה שלישית, עולה מהמהר''י אסאד (יהודה יעלה א, ד) והנצי''ב (משיב דבר ב, עז). הם טענו, שהאיסור הוא ללמוד תורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב - מותר. אפשר להסביר את דבריהם על פי המדרש, שהתורה שבעל פה מסמלת יותר מהתורה שבכתב את הקשור של עם ישראל לתורה, מכיוון שהם שותפים לה, בונים אותה ומעצבים אותה, לכן דווקא אותה אסור ללמד לנכרי.

ראיה לדבריהם, הביאו מהגמרא במסכת סוטה (לב ע''א) שכותבת, שלפני שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל, כתבו את התורה בשבעים לשון, כדי שכל גוי יוכל לקרוא את התורה, ולא יוכל לטעון אחר כך שלא למד תורה, בגלל שלא הייתה לו את האפשרות. מכאן שגם גוי יכול ללמוד את התורה שבכתב.

גוי שבא להתגייר
האם מותר לגוי שבא להתגייר ללמוד תורה? נחלקו בכך המהרש''א ורבי עקיבא איגר, ומחלוקתם תלויה בביאור הסיפור על הלל, המופיע בגמרא במסכת שבת (לא ע''א). הגמרא במסכת שבת מספרת, על גוי שבא להתגייר, כדי שיוכל ללבוש את בגדי הכהן הגדול. כאשר שמע שמאי מדוע הוא מבקש להתגייר - דחה אותו. הלל קיבל אותו, וכך מספרת הגמרא:

''מעשה בנכרי שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר 'ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד'. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול, אמר אותו נכרי, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול (ואלבש את הבגדים). בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל - גיירו.''

כיצד הסתיים הסיפור? הגמרא מוסרת, שלאחר שקיבל הלל את הגר והוא החל ללמוד חומש, גילה ש'הזר הקרב יומת' - אדם שאינו כהן אסור לו לקחת חלק בעבודת הכהונה ואסור לו ללבוש בגדי הכהונה. בעקבות הפסוק חזר בו הגר מרצונו ללבוש בגדי הכהן הגדול, ונהיה גר צדק.

המתגייר על מנת
כפי שמקשה המהרש''א במקום, מעשיו של הלל צריכים עיון. הרי הגמרא במסכת יבמות (כד ע''ב) פוסקת, שגר שמתגייר בשביל מטרה מסוימת, כדי להתחתן עם מישהי, או בשביל פרנסה - אסור לגיירו. רק אם הוא מתגייר לשם שמים מקבלים אותו. כיצד הסכים הלל לגייר את הגר על מנת שילבש בגדי הכהן הגדול!

א. תירוץ ראשון מופיע במהרש''א (שם). לדבריו, שלא כפי שעולה מפשט הגמרא, הלל לא גייר את הגוי ואחר כך לימדו חומש, אלא להפך: קרא אתו בחומש שהזר הקרב יומת, ולאחר מכן, כאשר הגוי הביע נכונות להתגייר שלא מתוך אינטרסים, קיבל אותו הלל.

ועדיין קשה, כיצד לימד הלל את הגר תורה טרם התגיירו? הרי אסור לגוי ללמוד תורה! מתרץ המהרש''א, שהאיסור לגוי ללמוד תורה חל כאשר הוא לומד לשם חכמה, אבל אם בא להתגייר, מותר לו ללמוד למרות שהוא עדיין גוי.

חיזוק לדבריו יש מדברי המאירי והרמב''ם. המאירי (סנהדרין נט ע''א) כתב, שמותר לגוי ללמוד תורה כדי: ''לדעת לבוא עד תכלית שלמות תורתנו עד שאם ימצאנה שלמה יחזור ויתגייר''. הרמב''ם בתשובה (סי' קמט) הרחיק לכת עוד יותר וכתב, שמותר ללמוד עם נוצרי תורה, כדי למשוך אותו לתורתנו. ומשמע שההיתר הוא אפילו אם הנוצרי לא בא להתגייר (ועיין פסקי ריא''ז סנהדרין פרק ז).

ב. רבי עקיבא איגר (פסקים מא) חלק על שיטת המהרש''א, ודחה את דבריו בעקבות דבריהם של רש''י (שבת שם) ותוספות (יבמות שם ד''ה לא). גם הם עמדו על קושיית המהרש''א כיצד הלל גייר את הגר, ותירצו, שכאן היה מקרה מיוחד - הלל היה בטוח שהגר יחזור בסוף בתשובה שלמה, ולכן למרות שהתגייר בשביל אינטרס כלשהו, אין בכך איסור.

הרב אשר וייס (מנחת אשר פרשת נח) כתב שנהוג היום כדעת המהרש''א, שאפשר ללמוד תורה לפני הגיור. בטעם הדבר נימק, שמאז ימי הראשונים התורה שבעל פה וממילא גם ההלכה התרחבו מאוד, כך שאם הגוי יתחיל ללמוד תורה רק אחרי שיתגייר, כבר ביום הראשון ליהדותו יעבור על עשרות הלכות, כמו תפילה, ברכות, קריאת שמע וכדומה, ויש חולקים על דבריו.



מתי יש לומר תפילת הדרך
המקור לתפילת הדרך מופיע בדברי הגמרא במסכת ברכות (כט ע''ב). הגמרא מביאה בשם אליהו הנביא, שלפני שאדם מתכוון לצאת לדרך עליו להימלך בקונו, דהיינו להתפלל תפילת הדרך, ורק אז לצאת. עוד ממשיכה הגמרא ושואלת, עד מתי יש להתפלל תפילת הדרך, ומשיבה: 'עד פרסה'. נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא:

א. רש''י (ד''ה עד) הבין, שכוונת הגמרא לומר שרק בפרסה הראשונה לנסיעה (4 ק''מ) יש לברך תפילת הדרך, אבל לאחר מכן אין לברך גם אם נותרה עוד דרך ארוכה. הרא''ש (ד, יח) תמה על שיטתו, שהרי אם יש לאדם עוד נסיעה של עשרות קילומטרים, ומדוע שלא יאמר תפילת הדרך אם הוא לא אמר בתחילת נסיעתו?!

כיצד יש ליישב את הקושיה? הפני יהושע (ד''ה בגמרא) יישב על פי דברי הגמרא בעירובין (סה ע''א), הכותבת, שאחרי נסיעה ארוכה אין להתפלל, מכיוון שאין דעתו של אדם מיושבת עליו. אומר הפני יהושע, שהוא הדין בתפילת הדרך לדעת רש''י. רק בתחילת הנסיעה אפשר להתפלל, מכיוון שרק אז דעתו של הנוסע מיושבת עליו.

ובלשונו:

''וכבר הקשו כל המפרשים על רש"י, דמה סברא יש דלאחר שהלך פרסה לא יתפלל עוד תפילת הדרך אף שבדעתו לילך עוד כמה פרסאות. ונראה ליישב, דהא אמרינן להדיא (עירובין סה) דהבא מן הדרך אל יתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו, אם כן כל שכן הכא כיוון שכבר הוחזק בדרך ורוצה להפליג עוד בדרך, שאין דעתו מיושבת עליו ומשום כך אין לו להתפלל.''

אפשרות נוספת ליישב את שיטת רש''י מופיעה במאירי (ד''ה כל היוצא). לדעתו מטרת תפילת הדרך כפי שכותבת הגמרא, היא 'להימלך בקונו', דהיינו לבקש רשות מהקב''ה לפני היציאה. כאשר אדם כבר יצא מבלי להתפלל ולבקש רשות, אין טעם לבקש רשות באמצע הדרך.

ב. למרות ההסברים השונים, רוב הפוסקים חלקו על רש''י, ופירשו אחרת. לשיטתם כאשר הגמרא אומרת שתפילת הדרך היא עד פרסה, כוונתה לומר, שרק הנוסע לפחות פרק זמן של פרסה, עליו לומר תפילת הדרך. בפחות מכך הדרך לא נחשבת מסוכנת, ואין להתפלל. כך פירשו בעל הלכות גדולות (ברש''י שם), הרא''ש (שם), רבינו יונה (כ ע''ב בדה''ר) ועוד.

[בניגוד לשאר הפוסקים הרמב''ם השמיט את דיני תפילת הדרך מהלכותיו, ונאמרו מספר אפשרויות מדוע (עיין בבית יוסף סי' קי). פירוש מסתבר הביא הרב אשר וייס (תפילת הדרך תשע''ח), שייתכן ולדעת הרמב''ם תפילת הדרך אינה חובה גמורה, אלא מידת חסידות, שהרי בעל המימרא בגמרא הוא אליהו הנביא, לכן הרמב''ם לא הביא מימרא זו כמו גם עוד מימרות של מנהגי חסידות שהרמב''ם השמיט. ]

להלכה
להלכה פסק השולחן ערוך (או''ח קי, ז) כדעת רוב הראשונים, שרק על נסיעה של פרסה ויותר, יש לומר תפילת הדרך, ואפשר לומר את התפילה במהלך כל הנסיעה, ולאו דווקא בפרסה הראשונה (ובלבד שתשאר לו עוד פרסה לנסוע). הרמ''א (שם) הוסיף, שלכתחילה טוב לומר את תפילת הדרך דווקא בפרסה הראשונה, כדי לצאת ידי חובה גם לשיטת רש''י.

ובלשונם:

''אומר אותה אחר שהחזיק בדרך; ואין לאומרה, אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך.
(הג''ה (= רמ''א): ולכתחילה יאמר אותה בפרסה ראשונה) (רש"י),.
ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.''

המשנה ברורה (ס''ק כט) הביא בשם האחרונים, שדייקו מכך שהשולחן ערוך כתב ''אומר אותה אחר שהחזיק בדרך'', שאין לומר את תפילת הדרך בתוך העיר ממש, אלא רק כאשר יצאו מתחומה. אמנם הט''ז (ס''ק ז) חלק וסבר שאפשר לומר בתוך העיר, ובדיעבד מי שאמר תפילת הדרך בתוך העיר יסמוך על דבריו ולא יאמר שוב, אבל לכתחילה יש לומר תפילה זו מחוץ לתחום.

חריג בעניין זה, הוא אדם הנמצא באמצע מסע ועצר לישון בעיר. במקרה זה, מכיוון שהוא נמצא באמצע הדרך, מותר לו לכתחילה לומר תפילת הדרך בתוך העיר.

שיעור פרסה
כפי שראינו, על מנת להתפלל תפילת הדרך יש לנסוע לפחות שיעור פרסה. נחלקו הפוסקים, האם הכוונה למרחק פרסה (4 ק''מ), או לזמן הליכת פרסה (שבעים ושתיים דקות). אם מדובר במרחק פרסה, אזי בימינו כמעט על כל נסיעה יש לברך תפילת הדרך, אך אם מדובר בשיעור נסיעה, רק על נסיעה של שבעים ושתיים דקות יש לברך:

א. קבוצה ראשונה הכוללת גם את האליה רבה (קי, טו), המשנה ברורה (שם, ס''ק ל) והגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה ב, ס) סוברת שגם כיום מתחייבים בתפילת הדרך בנסיעה של ארבעה קילומטרים. סברתם היא שהתפילה היא משום סכנה, וכאשר מתרחקים מהעיר פרסה קיימת סכנה גם בזמן הזה.

ובלשון המשנה ברורה:

''שבפרסה בקרוב לעיר הינו מקום סכנה. ואין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה, ולפי זה גם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תפילת הדרך אפילו אם נוסע רק פרסה.''

ראייה לדבריהם הביאו חלק מהפוסקים מהגמרא בפסחים (צד ע''א) הכותבת, שבמידה ואדם יכול להגיע לבית המקדש בזמן החג רק באמצעות סוס, הוא נחשב בדרך רחוקה ופטור מלהקריב קרבן פסח. לפי אותם פוסקים, הוא הדין לגבי תפילת הדרך. למרות שבזמן הזה התחדשו אמצעים המזרזים את הנסיעה, עדיין אומרים תפילת הדרך על נסיעה של ארבעה קילומטרים.

ב. קבוצה שניה, שכוללת בעיקר פוסקים ספרדים כמו הרב עובדיה (יביא אומר א, טו) הרב אליהו (מאמר מרדכי יו''ד ב, כה) ועוד, סברו שמכיוון שיש ספק בדבר, יש לומר תפילת הדרך בשם ומלכות רק לאחר זמן נסיעה של פרסה (72 דקות). יש לציין, שגם הנוסע בשתי נסיעות שיעור זמן של פרסה חייב לברך, אם הנסיעות הן באותו היום.

תפילת הדרך בזמן הזה
האם יש לומר תפילת הדרך בזמן הזה? הספק מתעורר בעקבות מצב הדרכים בזמנינו. בעבר, הדרך הייתה מסוכנת ומרוחקת ממקום יישוב, והיה סכנה של שודדים, תיקנו לומר תפילת הדרך. בזמן הזה, יש יישובים לאורך הדרך, ומכוניות נוסעות, והשאלה אם בכל זאת יש לומר תפילת הדרך.

נחלקו בכך האחרונים:

א. הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות א, קצט) פסק, שגם בזמן הזה יש לומר תפילת הדרך. בטעם הדבר נימק, שאמנם אין סכנה של שודדים, אבל יש סכנה של תאונות דרכים, וכאשר חז''ל תיקנו לומר תפילת הדרך, הם תיקנו אותה על כל סכנה שתהיה בדרכים, וכן פסקו גם הרב וואזנר (שבט הלוי י, כא) והילקוט יוסף (או''ח קי).

עוד הוסיף הרב שטרנבוך בשם החזון איש, שהיה מקום גם לומר בתוך העיר תפילת הדרך, אלא שנהגו בעקבות חז''ל לברך רק מחוץ לעיר, ולכן אין לשנות.

ובלשונו:

''ראוי ליזהר בתפלת הדרך ובפרט בזמנינו שמצוי מכוניות עם נהגים שאינם זהירים, ואפילו אם הוא זהיר הלוא אם השני לא זהיר עלול להיות מעורב בהתנגשות עד פציעה או הריגה, ולכן שמעתי בשם רבינו החזו"א שראוי היה היום לברך תפלת הדרך אפילו נוסע בעיר, אלא שלא נוכל לשנות מאבותינו שלא התפללו אלא כמו שתיקנו חז"ל כשיוצא מהעיר.''

ב. דעה חולקת, מופיעה באור לציון (ח''ב, ז, כז) שפסק, שהנוסעים בכבישים שיש בהם רכבים נוספים, יש לומר תפילת הדרך ללא ברכה, מכיוון שהכביש נחשב כסוג של מקום יישוב. רק במקרים מיוחדים, כמו כבישים שיש בהם סכנה של מחבלים, או שאין בהם מכוניות והם נחשבים כדרך המרוחקת מיישוב, יש להתפלל בברכה (ועיין במנחת שלמה ב, ס).

כנגד טענת הרב שטרנבוך והרב עובדיה יוסף שיש כיום תאונות דרכים, טען שכאשר חז''ל תקנו לומר תפילת הדרך, הם קבעו שהקריטריון הוא מקום יישוב ושודדים. לכן תאונות דרכים לא מהוות מדד לחיוב הברכה.

ברכה סמוכה
ברכה רגילה פותחת במילים 'ברוך אתה'. תפילת הדרך לעומת זאת מתחילה במילים 'יהי רצון', מדוע? בפשטות יש לומר, שתפילת הדרך אינה ברכה אלא תפילה, כפי שקרויה 'תפילת הדרך'. וכך תירצו התוספות (פסחים קד ד''ה כל), וכך עולה מפסק השולחן ערוך (קי) שמיקם את תפילת הדרך בהלכות תפילה ולא בהלכות ברכות.

א. המהר''ם מרוטנבורג (הל' ברכות אות סב) נקט, שמשום כך יש להסמיך את תפילת הדרך לאחת מברכות השחר (וכפי שנוהגים חלק מהספרדים לאומרה 'בשומע תפילה'), ומכיוון שהיא ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך. השולחן ערוך הביא גם דברים אלו ומשמע שלכתחילה יש לנהוג כך, וכך הבין הילקוט יוסף (שם, ח):

''מנהגו של רבינו מאיר מרוטנבורג כשהיה יוצא לדרך בבוקר היה אומר תפלת הדרך אחר יהי רצון, כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים טובים, ותהיה ברכה זו ברכה הסמוכה לחבירתה. ועל פי זה יש נוהגים להסמיך את תפלת הדרך לאיזו ברכה, כגון ברכת אשר יצר, או ברכה על דבר מאכל, אולם אין זה מעיקר ההלכה, אלא ממידת חסידות וזהירות בלבד.''

ב. אפשרות שונה מופיעה ברשב''א ובריטב''א (פסחים שם). הם כתבו שישנן ברכות שתוקנו ע"י חז"ל ללא פתיחה של 'ברוך'. דוגמא לברכה כזו, היא א-להי נשמה, שגם מוגדרת כברכה ובכל זאת אינה פותחת בברוך.
יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן