לדף ראשי




מתי מותר לרדת מהארץ
מדברי הגמרא בבבא בתרא (צא ע''א) עולה, שמותר לרדת לחוץ לארץ רק כאשר יש רעב, ומחיר התבואה הוא סאתיים בסלע, כלומר כפול מהמחיר המקורי (רש''ש). האם יש דברים נוספים שבשבילם מותר לעזוב את הארץ?

מדברי הגמרא במועד קטן (יד ע''א) משמע, שישנם דברים נוספים שמותר בשבילם לצאת לחו''ל. הגמרא דנה בשאלה למי הותר להתגלח בחול המועד, ומביאה מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים.

כאשר אדם יצא לצורך פרנסה וחזר בחול המועד, כולם מודים שמותר לו להתגלח, משום שיצא לצורך מצווה. כמו כן כולם מודים, שאם יצא לשוט בעולם סתם, אסור לו להתגלח כי יצא שלא ברשות. נחלקו חכמים ור' יהודה מה הדין כאשר הוא יצא להרוויח כסף שלא היה זקוק לו באופן מידי: לדעת חכמים מותר לו להתגלח, ואילו לדעת ר' יהודה אסור.

לכאורה מדברי הגמרא עולה, שכולם מסכימים שאסור לצאת לטייל בחוץ לארץ, ורק לצרכי פרנסה וכדומה מותר, אך מרש''י נראה אחרת. הוא פירש, שיש מקרים שבהם מותר לצאת לחוץ לארץ, ורק כאן בגלל שיצא בלי סיבה, אפילו קטנה, יש איסור. אבל אם יש אפילו סיבה קטנה - מותר לצאת גם לטיול.

הראב''ד (מובא ברא''ש ג, א) פירש אחרת, ולשיטתו אסור לצאת בכל עניין לטיול בחוץ לארץ, וכן פסק בעקבותיו בבית יוסף (או''ח תקלא).

לקיום אילו מצוות מותר לצאת מן הארץ?
לכהן יש בעיה נוספת לצאת לחו''ל, כל אזור חו''ל נחשב כטמא מדרבנן בעקבות גזירה של חז''ל ('טומאת ארץ העמים'). הסיבה שחז''ל גזרו על הטומאה היא, שהגויים היו קוברים את מתיהם בלי לסמן היכן, ויש חשש שהכהן ידרוך על קבר ויטמא, לכן גזרו חכמים שכל אזור חו''ל נחשב טמא, ואסור לכהנים להיכנס לשם.

רוב האחרונים וביניהם המהרש''ל (פת''ש יו''ד שסה, ה), הש''ך (שם, ב), הט''ז (שם, ד), הב''ח (שם, ג) והפרישה (שם, ג) נקטו, שבזמן הזה כהן לא צריך לחשוש מטומאת ארץ העמים, ורק כאשר היו טהורים ואכלו טהרות יש לכך משמעות, והיום בכל מקרה אנחנו טמאים. לעומת זאת לדעת המהרי''ט והשבות יעקב (ב, צח), גם בזמן הזה נוהג דין טומאת ארץ העמים, דבר שיכול להקשות על הכהן לצאת לחוץ לארץ.

למרות האיסור לכהנים לצאת לחו"ל, מביאה הגמרא במסכת עבודה זרה (יג ע''א) שלוש חריגות, בהן מותר לכהן לצאת לחוץ לארץ: להציל כסף מהגויים (= פרנסה), להתחתן וללמוד תורה. הגמרא דנה אמנם בשאלה מתי מותר לכהן לצאת מהארץ, אבל הפוסקים הבינו שהוא הדין לישראל, כי מה שמותר לכהן מותר לישראל.

האם רק בשלוש מצוות אלו הותרה היציאה מארץ ישראל, או שאלו דוגמאות בלבד?

א. התוספות (שם, ד''ה ללמוד) סברו, שהגמרא ציינה את שלושת המצוות הללו דווקא, ולצורך שאר מצוות אסור לכהן לצאת לחוץ לארץ ולהיטמא מדרבנן. הסיבה שדווקא לצורך מצוות אלו אפשר לרדת מהארץ היא, שמדובר במצוות גדולות וחשובות, שהאיסור לצאת מהארץ נדחה מפניהן.

ובלשון התוספות:

''ודוקא בהנך מצוות שהן חשובות: ללמוד תורה, שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ונשיאת אשה נמי (= גם) דכתיב (ישעיה מה) 'לא תהו בראה לשבת יצרה', אבל לשאר מצוות – לא''.

ראיה לדבריהם, הביאו התוספות מהגמרא במסכת מגילה (כז ע''א) שם נאמר שאסור למכור ספר תורה לשום צורך שהוא, כיוון שיש בכך ביזיון לספר. בכל זאת, בשביל שתי מצוות הותר למכור ספר תורה: נשיאת אשה ותלמוד תורה. מכאן שאלו מצוות חשובות מאוד, ולכן גם התירו לכהן לצאת לחוץ לארץ ולהיטמא בשביל לקיים מצוות חשובות אלו.

ב. רב אחאי בשאילתות (מובא בתוספות) חלוק על דברי התוספות ופסק, שכאשר הגמרא מציינת את המצוות הללו, אין הכוונה שדווקא בשבילן מותר להיטמא, אלא בשביל כל מצווה מותר. אם כן, מדוע הגמרא ציינה דווקא את המצוות האלו? כותב בעל השאילתות שאם במצוות קלות כמו נשיאת אשה ולימוד תורה מותר לצאת לחוץ לארץ, כל שכן בשאר המצוות.

לכאורה דבריו תמוהים, שהרי בגמרא במגילה נאמר, שרק לצורך מצוות אלו התירו למכור ספר תורה, מכאן שהן המצוות החשובות ביותר! נראה שכוונתו לומר, שמצוות כמו נשיאת אשה ולימוד תורה קל לקיים בארץ ישראל, לכן היה מקום לומר שלא יתירו לצאת בשבילם לחוץ לארץ. כיוון שאפילו בשביל המצוות הללו מתירים לצאת לחוץ לארץ, קל וחומר בשאר מצוות שקשה לקיים אותן בארץ, יהיה מותר לצאת בשביל לקיימן.

חזרה ארצה
מדברי הגמרא בעבודה זרה עולה, שלצורך נשיאת אשה מותר לצאת לחוץ לארץ. על כך קשה מגמרא במסכת כתובות (קיא ע''א), המספרת על אדם שאחיו בחו''ל נפטר ללא ילדים, והוא צריך לייבם את אשתו. שאל האיש את ר' חנינא, אם הוא יכול לרדת לחוץ לארץ כדי לייבם אותה. ר' חנינא ענה לו בתקיפות, שאסור לו לצאת מהארץ לייבם את אשת אחיו.

הרמב''ם (שם) והתוספות (שם) תירצו, שגם כאשר התירו לצאת לחו''ל בשביל לשאת אשה, ללמוד תורה וצרכי פרנסה, זה רק בתנאי שחוזרים אחר כך לארץ ישראל. אותו אח שהלך לייבם את אשת אחיו, לא התכוון לחזור לארץ ישראל עם אשת אחיו, משום כך אסר עליו ר' חנינא לצאת לחו''ל בשבילה.

יציאה לטיול
א. לפי מה שראינו מהגמרא במועד קטן ועבודה זרה, אין היתר לצאת לטייל בחוץ לארץ, כיוון שאין זה צורך מצווה, פרנסה או נשיאת אשה, וכך פסקו הרב החיים הלוי (עשה לך רב ח, מט) והמשנה הלכות (יא, תלא).

ובלשונו של הרב עובדיה (יחווה דעת ה, נז):

''בסיכום: מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לצורך פרנסה ולסחורה, ובלבד שיהיה על מנת לחזור לארץ בהקדם, אבל להשתקע בחוץ לארץ אסור. ואסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל אפילו על מנת לחזור לארץ ישראל. ומותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ולישא אשה על מנת לחזור לארץ ישראל.''

היתרים לנסוע לחו"ל
רבים מהפוסקים נקטו להלכה, שמותר לצאת לטיול בחו''ל. כיצד הם מיישבים את הגמרות שראינו לעיל?

מצינו לפחות שתי דרכים:
אפשרות ראשונה: מופיעה בשלטי גיבורים (שבועות ז ע''א בדה''ר). הוא דן בשאלה, אם יש מצווה לעלות לארץ ישראל, כאשר העולה מתכוון לחזור לחוץ לארץ. למעשה נקט, שכמו שאין איסור לצאת לחוץ לארץ אם חוזרים לארץ, כך אין מצווה לעלות לארץ ישראל אם מתכוונים לחזור לחוץ לארץ.

משיטתו עולה, שהאיסור הוא רק להשתקע בחו''ל, אבל אם שוהים בחו''ל זמן קצר, אין בכך איסור, וכך נקט להלכה גם המהרי''ט (קידושין לא ע''א ד''ה לקראת). כאשר הגמרא בעבודה זרה התירה לצאת לחוץ לארץ למספר מצוות, ההיתר הוא רק כאשר משתקעים בחוץ לארץ לזמן מה, אבל כאשר אין כוונה לשהות בחו''ל לאורך זמן – מותר.

ובלשונו של השלטי גיבורים:

''ומצווה ללכת לארץ ישראל, היינו דווקא על מנת לדור, אבל ההליכה על מנת לצאת, אין בה מצווה, דכי היכי (= כמו) דהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה, וכן יש בספר התשב''ץ, ומילתא דמתסברא הוא (= ודבר הגיוני זה), דמה מצווה יש בהולך לארץ ישראל על מנת לשוב, ומי ביקש זאת מידו רמוס חצרי.''

אמנם, אפשרות זו קשה, בגלל גמרא נוספת במסכת גיטין (עו ע''ב). שם מסופר, שכאשר היו חכמי ארץ ישראל מלווים את חבריהם מבבל החוזרים לביתם, היו מלווים אותם עד עכו, כיוון שאסור לצאת מהארץ. מכאן שאפילו לצורך יציאה זמנית אסור לצאת, שהרי היו ממשיכים ללוות את חבריהם לזמן קצר, ומיד אחר כך היו חוזרים.

המהרי''ט עמד על קושיה זו, וכתב שהגמרא מדברת רק ממידת חסידות: ממידת חסידות אין לצאת אפילו לרגע, אבל מעיקר הדין מותר. אך התירוץ קשה, שהרי הגמרא מנמקת את הסיבה לכך שלא ליוו את חבריהם: ''משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ''.

אפשרות שנייה: הגמרא במסכת מועד קטן אוסרת על אדם שיצא לטייל בחוץ לארץ להתגלח אם חזר בחול המועד, כיוון שיצא שלא ברשות. וכך פסק להלכה שולחן ערוך (או''ח תקלא, ד). מגן אברהם (ס''ק ז) דייק מדברי השולחן ערוך, שדווקא מי שהלך לטייל אסור לו להתגלח, אבל מי שהלך לצורך מצווה, כמו לראות את פני חברו, מותר לו להתגלח אם חזר בחול המועד.

עולה מדבריו, שכאשר אדם יוצא לצורך מצווה, אפילו מצווה קטנה של ראיית פני חברו - אין בכך איסור. אמנם שולחן ערוך כתב בפירוש שיציאה לטיול אינה מצווה, אך בכל זאת העלו האחרונים מספר טעמים להחשיב יציאה לטיול כצורך מצווה. שולחן ערוך דיבר על טיול שכל מטרתו הנאה, אבל טיול למטרות שונות עשוי להיחשב כצורך מצווה שבגינו מותר לצאת.

א. הרב וואזנר בשבט הלוי (ה, קעג) כתב, שכאשר הולכים לראות את פלאי הטבע שעשה הקב''ה, יש בכך צורך מצווה, ויהיה מותר לשם כך לטוס לחו''ל. הוא מסייג את דבריו וכותב, שההיתר הוא רק אם הוא נוסע לזמן קצר, אבל אי אפשר לטייל חצי שנה כדי לראות את פלאי הקב''ה.

ובלשונו:

''אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול בסברא זה לא נקרא מקום צורך, ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפוך הכל לדרך מצוה.''

ב. הרב אשר וייס (פרשת תולדות) חלק על הרב וואזנר וטען, שקשה לומר שכאשר אנשים טסים לחו''ל הם טסים בשביל לשבח את ה' על מעשיו, והרי יש הרבה מקומות יפים בארץ בהם עוד לא היו. משום כך נקט, שהסיבה שמותר לטוס לחו''ל היא, שאדם רוצה לנוח מהטרדות שיש לו בארץ, וכמובן שיש בכך מצווה 'שמבריא גופו ונפשו לעבודת ה' יתברך'.




יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן