לדף ראשי




פתיחה
הספר בשמים ראש התגלה בשנת התקנ''ג (1973), ויש ספק באמינותו. יש שטענו שכתב אותו אחד מגדולי הראשונים רבינו אשר (= הרא''ש), ויש שכתבו שכתב אותו שאול ברלין, שהיה רב בקהילה בגרמניה ובשלב מסוים נטה לכפירה.

מי הוא שאול ברלין?
שאול ברלין נולד בשנת הת''ק (1740) בפולין, לאביו שהיה רב העיר ברלין. הוא היה תלמיד חכם וקיבל סמיכה לרבנות בגיל עשרים, והתמנה לרב קהילה בגיל עשרים ושמונה. לאחר מינויו לרב החל להתקרב לאנשי ההשכלה, תנועה שהתאפיינה גם ברצון לשחרור מהמוסדות הדתיים. כתב (אם כי לא פרסם) בעילום שם את החוברת 'כתב יושר', המבקרת בצורה צינית את הרבנים, הקבלה ואת מנהגי ישראל.

כך כתב:

''האם בעט חלילה במנהגים הטובים והישרים כסיבוב כפרות בערב יום הכיפורים, בהכאת המן בפורים או באכילת ראש כבש וכרוב בראש השנה?! או התיר לאכול אגוזים לפני יום הושענא, או כפר (הס מלהזכיר) בסוד הנענועים בלולב?! לגלג על הדינים שהם פחותים במעללם ותלויים ברומו של עולם, כמו לנעול מנעל של ימין תחילה?!''

בשנת התקנ''ג (1793), הוציא לאור את שו''ת בשמים ראש. לטענתו הספר הוא אוסף שאלות ותשובות של הרא''ש (רבינו אשר), מכתב יד שהתגלגל לידיו. הוא הוסיף פירוש משל עצמו, שנקרא "כסא דהרסנא" (בארמית 'מאכל דגים'). על הספר נתנו הסכמה הנודע ביהודה והרב קלישר, מגדולי הדור.

שו"ת זה כלל גם תשובות מוזרות, שנראה ששאול ברלין כתב אותן ולא הרא''ש, לכן קמו על הספר מערערים רבים שטענו שהתשובות מזויפות. הפוסקים נחלקו כיצד להתייחס לספר, יש שקיבלו אותו להלכה בגלל הסברות שבו, ויש שדחו אותו לחלוטין.

נעסוק במספר תשובות שעוררו את חשד הפוסקים:

1. איסור קטניות בפסח
הגמרא במסכת פסחים (לה ע''א) פוסקת, שרק מאכלים מחמשת מיני דגן מחמיצים, ואילו אורז וקטניות לא מגיעים לידי חימוץ. בעקבות כך פסקו להלכה הרמב''ם (חמץ ומצה ו, א) והרא''ש (ב, יב), שמותר לאכול אורז וקטניות בפסח, וכך הכריע להלכה בעקבותיהם השולחן ערוך (או''ח תנג, א).

מנהג האשכנזים, כפי שנפסק ברמ''א (שם), שלא לאכול קטניות בפסח. מדוע? נאמרו בכך מספר טעמים:
א. תרומת הדשן כתב (סי' קיג), שבגלל שהקטניות דומות לחיטה, שעורה וכדומה, יש חשש שיתערבו בתוך הקטניות מינים שכן מחמיצים, ויעברו על איסור אכילת חמץ בפסח.
ב. טעם דומה כתב המהרי''ל (מאכלות אסורות בפסח), שבגלל שתבשילי הקטניות דומים לתבשילי החיטה, יש חשש שאנשים יטעו ויחשבו שמותר להכין גם תבשיל מחיטה.

כיצד התייחס מחבר השו''ת בשמים ראש לאיסור קטניות בפסח? הרא''ש פסק שמותר לאכול קטניות בפסח. בשו''ת נכתב (סי' שמח), שמדובר במנהג של קראים, והמחמירים עתידים לתת את הדין על כך שהם מחמירים על הציבור ללא צורך, דבר שפוגע בעניים שאין להם מה לאכול בפסח.

וכך הוא כותב:

''ומה ששאלת בדבר הקטניות והאורז בפסח, שמקצת רבני אשכנז אוסרים. תשובה: זרות הוא זה, שהדבר מפורש בגמרא להיתר, ואין לנו לחפש טעות וזכות למה שעשו מקצת אנשים, וקרוב הדבר שמהגירושים והבלבולים נשתקע עניין זה, שהגירוש הראשון למונסיין היה גם כן בתוכם עדה של קראים והם לא ידעו שום חילוק בין לחם ללחם... אבל אנו חלילה לאסור דברים המותרים חינם, והמחמירים עתידים לתת את הדין.''

הסיבה שהתשובה עוררה את החשד הפוסקים היא, שמדובר במנהג שאין לו מקור בגמרא (ואדרבה הגמרא מתירה בפירוש), לכן מסתבר שאדם שמתנגד לרבנים יתקוף אותו. הבית מאיר (או''ח תנג, א) למשל כתב על התשובה הזאת, ''שלא מפי הרא''ש יצאו דברים אלו''. אמנם יש לומר, שתשובה זו לא מאוד מוזרה, כי גם היעב''ץ ביקר מנהג זה של הקטניות שפגע לעיתים בעניים.

2. מאבד עצמו לדעת
תשובה תמוהה הרבה יותר, היא התשובה על מאבד עצמו לדעת. הגמרא במסכת בבא קמא (צא ע''ב) לומדת מהפסוק 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש', שאסור לאדם להתאבד. כפי שכתבו הפוסקים במהלך הדורות איסור זה חמור מאוד, בגלל: ''שאין נפשו של אדם קניינו, אלא קנין הקדוש ברוך הוא (רדב''ז סנהדרין יח, ו)'', לכן אין לאדם זכות לפגוע בעצמו.

בשל החומרה הגדולה של ההתאבדות נכתב בברייתא (אבל רבתי, ב), שלא מתאבלים על אדם שהתאבד, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו''ד שמה). במקרה ויש אפשרות לומר שאותו האיש לא איבד את עצמו לדעת, מותר לבני המשפחה להתאבל עליו. למשל, אם מוצאים אדם תלוי על חבל, אין מניחים שהוא התאבד מתוך מחשבה, אלא שהוא שהיה חולה נפש באופן זמני, ולכן התאבד.

מה דינו של אדם המאבד עצמו לדעת מחמת קשיי פרנסה? בשו''ת בשמים ראש (סי' שמה) דן בשאלה זו. לא זו בלבד שהוא כתב שמותר להתאבל על אדם כזה, אלא שמי שמתאבד בגלל קשיי פרנסה כלל לא עובר על איסור (!). מתי לשיטתו אדם עובר על איסור מאבד עצמו לדעת? רק כאשר אדם מזלזל בעולם שהקב''ה ברא וחושב שאין בו ממש.

ובלשונו:

''אשר שאלת באחד חסר לחם שהלך בפני שניים ואמר מאסתי בחיי ואבד עצמו, אם רשאים קרוביו להתאבל. תשובה: עניין המאבד עצמו לדעת הוא המבעט בטובה ושונא את העולם כמקצת הפילוסופים שעושים כן להמרות פי עליון... אבל מי שבצרת נפשו לא יוכל לסבול - אין ספק שאין בזה שום איסור.''

תשובה זו עוררה רבים כנגד השו''ת בשמים ראש, שטענו בעקבות כך שהוא מזויף, שהרי לא מסתבר כלל לומר שאדם שקשה לו בחיים רשאי להתאבד. תשובה זו עוררה כל כך התנגדות, עד כדי כך שבחלק מכתבי היד של השו''ת התשובה שעוסקת במאבד עצמו לדעת הושמטה מהספר על ידי העורכים.

ראיה כנגדו הביא החתם סופר (יו''ד ב, שכו), מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (יח ע''א). הגמרא מספרת, שכאשר לקחו הרומאים את ר' חנינא בן תרדיון ושרפו אותו באש, שמו על לבו ספוגים של מים, כדי שלא ימות מיד ויסבול.
תלמידיו שנכחו במקום השריפה הציעו לו, שיעשה פעולות שיזרזו את מותו ויביאו קץ לייסוריו. השיב להם ר' חנינא בן תרדיון: ''מוטב שיטלנה מי שנתנה (= הקב''ה) ואל יחבל הוא בעצמו''. אמר החתם סופר, הרי ר' חנינא בוודאי סבל ייסורים גדולים כאשר הוא נשרף, ולמרות זאת סירב לזרז את מותו, מוכח שגם כאשר אדם סובל ייסורים גדולים, אסור לו להתאבד, וכן פסקו להלכה גם בן איש חי (רב פעלים ג, כט), הרב עובדיה (יבי''א יו''ד ב, כד) ועוד רבים.

יש להוסיף, שאמנם תשובת הבשמים ראש קשה מסברא, אבל נראה שמהגמרא בעבודה זרה אין ראיה לחתם סופר, ולהפך: הראיה כנגדו. ר' חנינא בן תרדיון לא אמר שהקב''ה צריך לקחת את נשמתו של אדם, אלא שמוטב שהקב''ה ייקח את הנשמה, משמע שאין בכך איסור ממש, אלא מידת חסידות בלבד. מה עוד, שקשה לומר שתלמידיו של ר' חנינא בן תרדיון היו כל כך בורים וחשבו שאין בכך איסור. מוכח שאין זה איסור, ולכן ניסו לשכנע אותו לנהוג כך (וכך פירש הרב אלישיב (מובא בחישוקי חמד שם)).

3. תפילת מוסף לנשים
יש לא מעט פוסקים שטענו, שגם אם זהותו של מחבר הספר מוטלת בספק, יש להתייחס לתוכן התשובה, ואם יש בתשובה הגיון, ניתן לפסוק אותה להלכה. אחד מהפוסקים המרכזיים והגדולים שנקטו בגישה זו במספר מקומות, הוא רבי עקיבא איגר.

הגמרא במסכת ברכות (כ ע''ב) פוסקת, שנשים חייבות להתפלל בכל יום, למרות שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות. מטרת התפילה היא לעורר רחמי שמיים, וגם נשים צריכות לעורר רחמי שמים. כאשר הגמרא דנה אם נשים חייבות בתפילה, היא דנה בתפילת שחרית ומנחה, (ובערבית יש מחלוקת). מה דינה של תפילת מוסף?

התוספות כתבו (כו ע''א ד''ה איבעיא), שתפילת מוסף אינה משום רחמים, אלא משום 'ונשלמה פרים שפתינו', כלומר מכיוון שבזמן הזה אין בית מקדש ואין קורבנות, התפילה מהווה תחליף לקרבן מוסף. המשנה במסכת שקלים (א, ג) כותבת, שאת הקורבנות היו קונים באמצעות כספי מחצית השקל שהגברים בעם ישראל היו מתנדבים כל שנה לפני חודש ניסן.

בעקבות כך טען בשו''ת בשמים ראש (סי' פט), שבעיקרון נשים פטורות מלהתפלל תפילת מוסף, שהרי אם תפילת מוסף היא תחליף לקרבנות, נשים שלא נותנות מחצית השקל לקנות את קרבן המוסף, והן אינן חלק מהקרבן, אין טעם שיתפללו תפילת מוסף שנתקנה במקום הקרבן.

רבי עקיבא איגר (מהדו''ק סי' ט) הסכים עם בשמים ראש, וכתב:

''לכאורה נראה דנשים פטורות מתפילת מוסף, כיוון דנשים לא היו שוקלות (= לא היו נותנות מחצית השקל) אין להם חלק בקרבנות ציבור, וכן משמע בתשובת בשמים ראש סי' פט, עיין שם.''

גם על דברים אלו הקשו האחרונים. הרב ספקטור (באר יצחק סי' כ) תמה על דבריו, שהרי לפי שיטתו לכאורה גם כהנים, לווים וגברים מתחת לגיל עשרים פטורים מתפילת מוסף, כי הם פטורים מלתת מחצית השקל, והגמרא במסכת סוכה (נג ע''א) כותבת, שר' יהושע בן חנניה שהיה לוי הלך להתפלל תפילת מוסף! אם כן, מדוע בכל זאת הן חייבות בתפילת מוסף?

בשו''ת עמודי אור (סי' ז) תירץ, שגם אם הן לא משלמות על הקרבן, עדיין הם שייכות בו כי הן חלק מעם ישראל, ולכן הן צריכות להתפלל מוסף. ראיה לשיטה זו הביא הרב אשר וייס ('חיוב תפילה בנשים'), מכך שנשים חייבות להגיד את פרשת קרבן התמיד כל בוקר (או''ח מז), למרות שהן לא נותנות כסף לקרבן התמיד.

אפשרות נוספת לתרץ הביא הרב אשר וייס (שם), שמכיוון שנשים חייבות בשאר תפילות, פסקו חכמים שהן חייבות גם בתפילת מוסף ולא חילקו בין התפילות.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן