לדף ראשי



פתיחה
בפרשת כי תצא מופיעה מצוות שילוח הקן. מפשט לשון התורה משמע ('כי יקרא'), שאין חובה על האדם ללכת לחפש קן ציפור בשביל לשלח אותו ולקיים את מצוות שילוח הקן, ואכן כך נוקטת הגמרא בחולין (קלט), שמתחייבים במצווה זו רק כאשר נפגשים במקרה בקן. ובלשון הגמרא:

''תנו רבנן כי יקרא קן צפור לפניך מה תלמוד לומר (= למה נאמר כי יקרא?) לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? תלמוד לומר 'כי יקרא' - במאורע לפניך (= שתיפגש עם הקן במקרה).''

אדם שאינו צריך את הביצים, צריך לשלח את האם? בחוות יאיר (סי' סז) נקט שגם במקרה כזה יש לשלח את האם. אך רוב האחרונים, וביניהם החזון איש (יו''ד קעה) והגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא, סי' ה) פסקו שאין עניין בכהאי גוונא לשלח את האם. לא זו בלבד, אלא שהחתם סופר כתב (או''ח סי' ק) שמי שמגרש את האם ואין לו מה לעשות עם הביצים הוא אכזרי, ועובר על איסור צער בעלי חיים מדאורייתא.

בניגוד לדברי הגמרא, בספר הזוהר (זוהר רות) נכתב שיש לחפש בהרים ובגבעות קן של ציפור, בשביל לקיים את מצוות שילוח הקן. הטעם לכך הוא, שכאשר משלחים את האם מקינה ולוקחים לה את הביצים, היא צווחת מצער, ומתוך כך מתעוררים עלינו רחמי הקב''ה, ''ששומע'' את הציפור המתגעגעת לבניה, ונזכר שגם אנחנו רחוקים ממנו, והוא כביכול מתגעגע אלינו.

עולה, שלמרות שבגמרא מפורש שאין צורך לחפש אחרי קן ציפור, הזוהר חולק, וסובר שיש מצווה לחפש קן ציפור בשביל לשלח אותו (ועיין בישכיל עבדי אבה''ע ו, קכג). למעשה כאשר יש סתירה בין הקבלה לבין הגמרא, פוסקים כדברי הגמרא (בית יוסף סי' קמא, חת''ס ד, פח, משנ''ב כה, מב).
יש מקומות בהם ההלכה כן הוכרעה או הושפעה מהקבלה:

1. הנחת תפילין בחול המועד – הכרעת מחלוקת בין הפוסקים
להלכה נפסק שבשבת ויום טוב אין להניח תפילין, אך הגמרא לא אומרת אם יש להניח תפילין בחול המועד, ונחלקו הראשונים בכך. כאשר ייסוד המחלוקת תלוי בשאלה, מדוע לא מניחים תפילין בשבת:

אפשרות ראשונה: לא מניחים תפילין בשבת בגלל קדושת השבת - השבת היא 'אות' בין ישראל לקב''ה, ולכן לא צריך אות נוסף. לפי סברא זו, מכיוון שגם חול המועד פסח וסוכות נחשבים אות בין ישראל לקב''ה, לא יניחו תפילין בהם תפילין.

אפשרות שניה, לא מניחים תפילין בשבת בגלל שאסור לעשות בה מלאכה, לכן בחול המועד שמותר לעשות מלאכה, צריך להניח תפילין.

למעשה מצינו שלוש דעות: 1. הרשב''א והראב''ד (שו''ת הרשב''א א, תרצ) פסקו, שאין להניח תפילין בחול המועד וכמו האפשרות הראשונה. 2. הרא''ש (הלכות תפילין סי' סז) והמהר''ם פסקו, שיש להניח תפילין בחול המועד בברכה וכמו האפשרות השנייה. 3. הסמ''ק (סימן קנד) והתרומה פסקו, שיש להניח תפילין בחול המועד, אך מחמת המחלוקת בלא ברכה.

כיצד למעשה נפסק?
א. הבית יוסף (או''ח סי' לא) כתב, שלמרות שבהתחלה נהגו להניח תפילין בחול המועד עם ברכה כפסיקת הרא''ש, נוהגים כיום שלא להניח כלל, כיוון שהזוהר כתב בתוקף שלא להניח תפילין בחול המועד, ובלשונו:

''ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד. ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש, ואחר כך מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחי במאמר אחד, שאסור להניחם בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד וכן כתב דודי ר' יצחק קארו ז"ל בתשובה. והמאמר ההוא מובא במדרש הנעלם לשיר השירים (זוהר חדש שיר השירים ח).''

מדוע פסק הבית יוסף כדברי הזוהר, כנגד דברי הפוסקים? צריך לומר, שבמקרה הזה הזוהר לא חולק במפורש על דברי הגמרא, אלא הזוהר רק מכריע במחלוקת הפוסקים, וכך כתב גם משנה ברורה (כה, מב). הרב פיינשטיין טען (אג''מ או''ח ד, ג), שרק הזוהר מכריע בין הפוסקים, אבל קבלת האר''י – לא (לכן למשל מותר להסתפר כבר בל''ג בעומר, ולא מחכים לשבועות כדעת האר''י).

ב. הרמ''א (לא, א) חלק ופסק שיש להניח תפילין בחול המועד וכפסק הרא''ש, אך אין לומר בהכרח שהוא לא מסכים עם הבית יוסף שהזוהר יכול להכריע בין הפוסקים, אלא שנהגו במדינות אשכנז להניח תפילין כפסק הרא''ש, ולכן אין לשנות את המנהג בעקבות הזוהר, וכך משמע מדבריו (למעשה כיום בארץ ישראל גם האשכנזים לא מניחים תפילין בחול המועד וכדעת הגר''א).

2. שניים קוראים בתורה – מחלוקת בין הפוסקים לזוהר
א. הטור (או''ח קמא) הביא את דבריו של אביו הרא''ש שנקט, שכאשר עולה אדם לתורה, עליו לקרוא ביחד בשקט עם בעל הקורא, וכן כתבו התוספות (ב''ב טו ע''א). בטעם הדבר הסביר הרא''ש, שמכיוון שהעולה מברך את ברכות התורה, עליו לומר מיד דברי תורה, כדי שברכתו לא תהא לבטלה.

בבית יוסף (שם), לאחר שהביא את דברי הרא''ש, ציטט את דברי הזוהר שכתב, שקריאת התורה בבית כנסת דומה למעמד הר סיני, ולכן כמו שבהר סיני רק קול אחד נשמע, כך גם בקריאת התורה צריך שרק אחד ידבר וכולם ישתקו - כולל העולה לתורה.

אמנם, למסקנה בכל זאת התיר הבית יוסף לעולה לקרוא בלחש, משום שאפשר שהזוהר אסר רק כאשר הקורא משמיע לאזנו, אבל כאשר העולה קורא בשקט לגמרי, מותר. כך אפשר לצאת מצד אחד ידי חובת הזוהר שרק אדם אחד יקרא, ומצד שני כדעת הרא''ש שלא תהא ברכת העולה לבטלה.

ב. הרמ''א בדרכי משה (ס''ק ב) חלק על הבית יוסף. ראשית, הוא טען שאפשר להסביר אחרת את דברי הזוהר, ושגם העולה יכול להשמיע לאזניו. הוא ביאר שהזוהר אסר רק כאשר העולה קורא בקול רם ממש, שגם האנשים בקהל שומעים את קריאתו, אבל כאשר הוא משמיע רק לאזניו –גם לדעת הזוהר אין בכך בעיה.

עוד הוסיף הרמ"א, שגם אם נאמר שאכן הזוהר חולק על דברי הפוסקים, בכל מקרה אין לזוז מדברי הפוסקים, ושלא כדברי הבית יוסף. למעשה כמו מחלוקתם בבית יוסף ודרכי משה, נחלקו בשולחן ערוך והרמ''א (או''ח קמא, ב), ובלשונם:

''לא יקראו שנים, אלא העולה קורא ושליח ציבור שותק, או שליח ציבור קורא והעולה לא יקרא בקול רם; ומכל מקום צריך הוא לקרות עם השליח ציבור, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו. הג''ה (=רמ''א): ואפילו משמיע לאזניו ליכא למיחש (= אין בכך בעיה), דלא עדיף מתפלה, כדלעיל סימן ק"א.''

3. ברכות השחר – מחלוקת בין הקבלה לשולחן ערוך
מקום נוסף בו רואים את התערבותה של תורת הסוד, הוא בעניין ברכת השחר. הגמרא במסכת ברכות (ס ע''ב) מפרטת את ברכות השחר, שמוטל על כל אדם לומר בבוקר:

כי מתער, אומר: א-להי, נשמה שנתת בי טהורה, כי שמע קול תרנגולא, לימא: ברוך אשר נתן לשכוי בינה כי פתח עיניה, לימא: ברוך פוקח עורים וכו'.

א. מפשט דברי הגמרא משמע, שרק אדם שנהנה צריך לברך: אדם שלובש חגורה, מברך 'אוזר ישראל בגבורה'. אדם שפורס סודר על ראשו, מברך 'עוטר ישראל בתפארה' וכן על זה הדרך, ואכן כך פסקו להלכה הרמב''ם (תפילה ז, ז) והתוספות (ד''ה כי), ובעקבותיהם השולחן ערוך (או''ח מו, ח).

ב. הרמ''א (שם) חלק על דברי השולחן ערוך, ופסק בעקבות הרמב''ן והר''ן (פסחים ז ע''ב), שיש לברך בכל יום ברכות השחר, משום שלשיטתם ברכות השחר הן ברכות השבח על כך שהעולם כל יום נברא מחדש, ובכל יום יש לשבח את הקב''ה על התחדשות העולם, גם אם האדם לא נהנה מהדבר שעליו הוא מברך.

לכאורה, הספרדים היו אמורים לברך את ברכות השחר רק כאשר הם נהנים מן הדבר, כפסק השולחן ערוך. למרות זאת הספרדים מברכים בכל יום את כל ברכות השחר, מדוע? הסיבה לכך היא, שהאר''י בשער הכוונות (א, ע''ג) כתב, שיש להגיד את הברכות הללו כל בוקר גם אם האדם לא נהנה, משום שהם רומזים לאורות עליונים, ובלשונו:

''כל השמונה עשרה ברכות חייב האדם לסדרם ולברכם בכל יום, אף על פי שלא מתחייב הוא בהם, לפי שכולם הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים, ואין לבטלם אפילו אם האדם לא יישן בלילה או אם לא הסיר מצנפתו או סודרו.''

כדברי האר''י שיש לברך כל בוקר, נקטו להלכה הפוסקים הספרדים, ובניהם הפרי חדש (ס''ק ח), הבן איש חי (רב פעלים ב, ח), הברכי יוסף (ס''ק יב) ועוד. עולה מסוגיה זו, שלמרות שהשולחן ערוך פסק כדעת הרמב''ם, שרק כאשר נהנים יש לברך ברכות השחר, להלכה לא נוהגים כמותו אלא כדעת הקבלה, שיש לברך בכל מקרה ברכות השחר.

ד. נטילת ידי הכהנים על ידי הלווים – חידוש הלכה מהזוהר
הלכה נוספת שנפסקה בעקבות הזוהר, היא נטילת ידי הכהנים. הגמרא במסכת סוטה (לט ע''א) פוסקת, שלפני שהכהן עולה לדוכן, הוא צריך ליטול את ידיו: ''אמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו''.

נחלקו רש''י (ד''ה שלא) והרמב''ם (ביאת המקדש ה, ג. תפילה טו, ה), מה הדין כאשר הכהן נטל את ידיו בבוקר, ולא נגע במקומות המכוסים: א. הרמב''ם נקט, שבכהאי גוונא הכהן לא צריך ליטול שוב את ידיו (משום שצריך ליטול ידיים משום נקיות, והוא נקי). ב. לדעת רש''י לעומת זאת, גם במקרה כזה הכהן צריך ליטול שוב את ידיו (כי צריך ליטול כמו בבית המקדש שתמיד נטלו).

להלכה פסק השולחן ערוך (קכח, ו) כדעת רש''י, שבכל עניין צריך ליטול ידיים שוב לפני הברכה. המשנה ברורה (ס''ק כ) הביא בשם האחרונים, שבמידה ואין לו מים, אפשר לסמוך על שיטת הרמב''ם, שמספיק שהידיים נקיות מהנטילה בבוקר.

כידוע נהוג במקומותינו, שהלווים נוטלים את ידי הכהנים, והבית יוסף (או''ח קכח) תמה מהיכן מקורו של מנהג זה, שהרי בגמרא לא כתוב שדווקא הלווים הם אלו שצריכים ליטול את ידי הכהנים. לבסוף כתב, שהמקור למנהג זה הוא מדברי הזוהר (נשא קמו ע''ב) שכתב, שמכיוון שהלווים הם קדושים, צריך שדווקא הם יוסיפו קדושה על ידי הכהנים הקדושים:

''תנא כהן דבעי לפרסא ידוי בעי ליתוסף קדושה על קדושה דיליה (= כהן שרוצה ליטול ידיו צריך להתקדש), דיבעי לקדשא ידוי על ידי דקדישא מאי קדישא דא ליואה דיבעי כהנא ליטול קדושה דמיא מן ידוי.''

שיטת הגר''א
לסיום יש לציין את דעת הגר''א. הגר''א טען, שכל הדינים יוצאים ממקום אחד. דהיינו, כל מה שבהלכה, יסודו בגמרא, וכל מה שבגמרא, יסודו במשנה וכן הלאה. משום כך טרח מאוד לעשות את מפעלו על השולחן ערוך הגהות הגר''א, כדי להראות איך כל דין יוצא מהגמרא (ולכן גם התנגד למנהגים ללא מקור קדום).

משום כך כתב את פירושו 'לספרא דצניעותא', להראות: ''איך כל סדרי מעשי בראשית ומעשי מרכבה המסודרים בזוהר הקדוש, ואידרות, והתקונים וכתבי האריז"ל, כלליהם ופרטיהם נכללים ומסודרים כסדרן וכהלכתן במקור המקורות בהאי ספרא עלאה קדישא ספרא דצניעותא'' בלשונו של ר' חיים מוולז'ין בהקדמה.

אם כל הדברים שורשם ממקום אחד, ברור מדוע גם טען הגר''א שאין מחלוקת בין הפשט לקבלה, ואם מוצאים מחלוקת, יסודה בהבנה מוטעת או של הפשט או הקבלה.





יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן