לדף ראשי



פתיחה
התנועות האקולוגיות, במיוחד הזרועות המיליטנטיות שלהן, כגון תנועת Greenpeace, זוכות לאהדה ציבורית רחבה ולהוקרה על פעילותן הברוכה לטובת האנושות. במדינות אחדות, ה"ירוקים" אף הגיעו להישגים פוליטיים לא מבוטלים. מה פִּשרה של תופעה זו? לכאורה, אנו עדים להתפקחות מיומרנותן של התנועות המהפכניות הגדולות ששאפו לשנות את האדם, והפניית המאמץ אל משימה יומרנית פחות: שימור הסביבה באופן המאפשר לאדם להמשיך ולהתקיים בה.

השאלה העומדת במוקד השׂיח האקולוגי היא: מהו היחס בין האדם לטבע?

השאלה הפילוסופית
שלושה מודלים יש בעניין היחס בין האדם לבין סביבתו: האדם הוא חלק מעולם החי; האדם הוא חלק מן הטבע (כולל הדוממים(; האדם הוא יצור העומד מעל הטבע.

נקדים ונאמר ששני המודלים הראשונים עומדים ביסוד גישותיהן של התנועות האקולוגיות בימינו, מתוך מאיסה במודרניות והסתייגות חריפה ממנה. האחת מכירה בערכו העצמי של עולם החי, ושוללת את עליונותו של האדם עליו; והשנייה תובעת להכיר בערכיות הטבע כולו, על כל מרכיביו, כשהאדם הוא רק אחד מן המרכיבים האלה (ואולי המזיק ביותר, משום יוהרתו, וראייתו את עצמו כול-יכול ובעל הזכויות הבלעדי בעולם). המודל השלישי הוא נחלת המוסרת היהודית, ולאחריה של החברה המודרנית הליברלית-הומניסטית בכללה (מן הפילוסוף הצרפתי בן המאה הי"ז, Rene Descartes, עד ימינו). במובן זה, המודרניות, שנגדירה להלן, יונקת משורשים יהודיים.

נציג תחילה את שתי הגישות הראשונות, המייצגות את האידיאולוגיות האקולוגיות החדשות , ולאחר מכן את הגישה האחרונה, ונדון במקומה של איכות הסביבה בה.

האדם חלק מעולם החי
גישה זו - גישת בנטהם, סלט, סינגר - שמבחינה פילוסופית היא תועלתנית ביסודה, שוללת את האפשרות שהאדם עליון על עולם החי. אמנם האדם הוא יצור תבוני, אולם תבונה זו אינה הבסיס לערכו המוסרי, שהרי יש בני אדם שאין בהם תבונה, כגון תינוקות או מפגרים. הנוקטים גישה זו, טוענים שהאקט המוסרי הוא האקט שמסב את מרב האושר וההנאה למרבית היצורים היודעים הנאה וסבל. מאחר שגם החיות הן יצורים היודעים הנאה וסבל, הן חייבות לזכות ליחס של כבוד מצד האדם. ברוח התפישה הזאת, התפרסמה בצרפת בשנת 1987 ההצהרה האוניברסלית של "זכויות החיה", המלמדת בין השאר שכל החיות נולדות שוות, ומאשימה את האדם שהוא עוסק בהשמדת חיות.

האדם חלק מן הטבע (Deep-Ecology)
ויש גישה רדיקלית עוד יותר. גישה זו מגדירה את עצמה כאקולוגיה עמוקה, ולפיה אין לדבר על איכות הסביבה, שכן כבר מן המונח הזה, בוקעת ועולה הגישה האנתרופוצנטרית, השוללת מן הטבע ערך עצמי, ודואגת לטבע רק אם הוא משרת את האדם. לדעתם, האדם נוטל לעצמו את הזכות לעשות בעולם כאילו הוא ריבון עריץ וכול-יכול, ובזה טמונה הסכנה לביוספֵרה. הדרך היחידה למנוע את ההשתוללות הזאת של האדם היא להכיר בערכה העצמי של הביוספֵרה. מכלל "עיקרי האמונה" של אידיאולוגיה זו, אפשר למנות את העקרונות הבאים: לבני אנוש אין זכות לפגוע בטבע אלא לצורך סיפוק צרכיהם החיוניים; שימורם של החיים הלא-אנושיים - החיות, היערות, הנהרות וכיו"ב - דורש מן האדם לצמצם את הילודה של המין האנושי (Arne Naess). אחרים מרחיקים לכת עוד יותר, וטוענים שחובה מוסרית מוטלת על האנושות לצמצם את אוכלוסיית בני האדם בתשעים אחוז (William Aiken); בה במידה שהטבע מעניק מן השפע שלו לאדם, חייב האדם לגמול לו טובה; יש להכיר בטבע כנושא זכויות (Michel Serres).

ברור שיש לפנינו תנועה אנטי מודרנית קיצונית. המודרניות, בהשראת היהדות, העלתה את התבונה והחוק מעל הטבע, והעמידה את האדם במרכז היצירה. הצהרת זכויות האדם הצרפתית בשנת 1789 מבטאה בעיני אקולוגים אלה את התפישה האנתרופוצנטרית הזאת יותר מכול, כיוון שאינה מכירה רק בזכויות המשפטיות של האדם. האקולוגיה העמוקה פוסלת את הגישה ההומניסטית הזאת, והיא מבקשת להציע לה חלופה, כדי שלא להשאיר את הטבע טרף לבני האדם. העולם חייב להפוך מאובייקט לסובייקט.

כך לדוגמה, העניק U.S. Forest Service בשנת 1970 לחברת Walt Disney רשיון לפתח עמק פראי באזור סיירה-נבדה. הארגון האקולוגי Sierra Club הגיש עתירה למניעת פגיעה בנוף הטבעי שתיגרם עקב הפיכתו לפַּרק שעשועים. התביעה נדחתה בערכאה הראשונה בנימוק שאין לארגון זכות עמידה, כיוון שלא נפגע שום אינטרס מוחשי שלו. לקראת הערעור, פִּרסם פרופסור Stone מאמר מקיף ומלומד, והניח בו את התשתית להכרה בזכויות המשפטיות של ערכי הטבע: יערות, אגמים, ימים וכיוצא בזה.

במקום ה"אמנה החברתית" של Rousseau, מציעים חסידי האקולוגיה העמוקה "אמנה טבעית". על פי השקפה זו, אין האדם אלא ביטוי אחד מני רבים של חיי הטבע. הטבע הוא המכלול והאדם אינו אלא פרט ממנו, והרי השלם עולה בערכו על הפרט, כדברי אקולוג גרמני: "עץ שמת או אדם שמת, בשני המקרים יצור חי מת וחוזר אל האדמה" (Meyer Aybish). גישה זו גרמה לעתים אף למתן ערך "אלוהי" ליקום והתייחסות אליו בקדושה. נעיר בדרך אגב, ששפינוזה, שהעלה את הטבע כולו למדרגת אלוהים, אהוד מאוד על מצדדי האקולוגיה העמוקה.

Ferry מציין שהחקיקה השיטתית והמקיפה הראשונה בעניין השמירה על החי והטבע היא פרי השלטון הנאצי תחת עינו הפקוחה של היטלר יש"ו. ברי שאין בדבר זה כדי לפסול אה הדרישה לדאגה לאיכות הסביבה, אלא שמתברר שאהבת הטבע אינה סותרת בהכרח את שנאת האדם. מה טיבה של שנאה זו? לפי מה שראינו עד כה, אפשר להציע את ההסבר הבא: הנאצי הפשיסטי חולם לחזור אל הטבע ולהתמזג עמו. הוא לועג לתרבות ולרציונליזם, והוא מעדיף עליהם את הטבעיות והפראות ה-Wilderness. אין סתירה אפוא בין אהבת הטבע מצד אחד ושנאת האדם מצד אחר, בייחוד כשהאדם נתפש כמי שמתגרה בטבע.

האדם יצור שמעל הטבע (ההיבט היהודי והמודרני)
כנגד הגישות שהוצגו עד כה, עומדת המסורת היהודית, המכירה באדם כיצור ייחודי לא רק משום שהוא יצור שכלי, אלא בעיקר בשל היותו יצור בעל חופש בחירה, שאינו כפוף לאינסטינקטים הטבעיים שלו, אלא מסוגל להתעלות מעליהם. יכולת זו היא המעניקה לאדם את כבודו ואת מעמדו.

ביטוי חריף ומפתיע לכוחו של האדם להיעקר מן הדטרמיניזם הטבעי עולה מסיפור אגדי מופלא על משה רבנו . האגדה מספרת שמלך ערבי ביקש לעמוד על תכונותיו ואופיו של המנהיג הנעלה שהצליח לשחרר את בני ישראל משעבוד מצרים. הוא פנה בעניין זה אל חכמי חצרו שהתמחו בחכמת הפרצוף (פיזיונומיה), וזו תשובתם:

אם נשפוט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב ובכל חסרונות שבעלום שיגנו נפש אדם המעלה.

המלך, שנדהם מן התשובה, הטריח את עצמו לאוהלו של משה כדי לעמוד על אמיתת הדברים. וכה אמר לו משה:

דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת [תחילה] ממדותי [הטובות], לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחסכו כל חסרונות האדם. ואם כן, הֲכִי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלקים ואדם? אם כן, ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך. ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם עד אשר קניתי לי הפוכם לטבע שני. ולכן, ובעבור זה, יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת.

כעין זה הסביר הפילוסוף הצרפתי Jean-Jacques Rousseau את ההבדל המהותי בין האדם לחיה: החיה אינה מסוגלת לחטוא, כי כל פעולותיה הן תוצאה של דטרמיניזם קבוע מראש. לעומת זאת, האדם יכול לחטוא, ומכאן כבודו - החופש. וכבר הקדים הרמב"ם בפירושו לאִמרת חז"ל: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ע"ב), שאמנם האדם כפוף בפעילותו לחוקי הטבע, אולם יראת שמים, כלומר ההחלטות הערכיות של האדם, אינה קבועה מראש, והקב"ה אינו שולט בה. זהו ייחודו וכבודו של האדם. על כן נאמר: "אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים" (ברכות לג ע"ב). כלומר, חופש הבחירה של האדם הוא האוצר של הקב"ה, אף על פי - או אולי דווקא משום - שבזה הוא גזר על עצמו שלא לשלוט.

מן התיאוריה למעשה
פילוסופים מתקופת הנאורות, תקופת ההשכלה, אימצו הלך מחשבה דומה לזה, אלא שהם הקצינו אותו, עד שהסיקו ממנו מסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם התפישה היהודית. כך, לדוגמה, Descartes, הראשון בהם, לא ראה בחיה אלא מכונה, שהצרחות שהיא משמיעה כשמכים אותה אינן שונות במאומה מן הקול שמשמיע פעמון שמכים עליו. תפישה זו עומדת כנגד התפישה היהודית, כעולה מאיסור "צער בעלי חיים" , המודגם יפה בסיפור התלמודי הבא:

יסורים... של רבי [=רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה], על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו - מאי היא [=כיצד]? מעשה בעגל שהיו מוליכים אותו לשחיטה, הלך תלה ראשו בכנף [מעילו של] רבי והיה בוכה. אמר לו: לֵך! לכך נוצרת. אמרו [בבית דין של מעלה]: הואיל ואינו מרחם - יבואו עליו ייסורים. ועל ידי מעשה הלכו. [כיצד?]. יום אחד היתה עומדת שפחתו של רבי ומכבדת [=מטאטאה] את הבית. היו מושלכים בני חולד [=חולדות] והיא מטאטאה אותם. אמר לה [רבי]: הניחי להם. "ורחמיו על כל מעשיו" נאמר [בתהלים קמה]. אמרו: הואיל ומרחם - נרחם עליו .

עליונות האדם על הטבע באה לידי ביטוי בראשית המקרא בציווי: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו בדגת הים" (בראשית א, כח). ה' מזמין את האדם לחקור את עולמו ולגלות את סודותיו מתוך תבונתו ולכבוש אותו. ואולם במסע הכיבושים, האדם עלול לשכוח את הטבע ואת הסביבה. כך היה עם פריחת עידן ההשכלה והטכנולוגיה: האדם כיער את הנופים, זיהם את האוויר, הכחיד מינים, ופגע בעולם שהוא חי בו. כנגד תוצאות בלתי רצויות אלה, הנובעות ממרכזיותו של האדם בטבע, החכמה היהודית עתיקת היומין מציעה כבר בתחילת המקרא פרוגרמה שעניינה איזון בין הקצוות: אמנם האדם צריך להשתלט על עולמו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה" (בראשית א, כח), אך בד בבד מוטלת עליו אחריות לשלמות העולם: "ויקח ה' א-להים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (שם ב, טו). מחד-גיסא, ה' מעודד את האדם לפתח את כשרונותיו, ומזמין אותו לכבוש את העולם, אך מאידך גיסא, הוא מזהיר אותו מפני הסכנות של שלטון בלא מְצָרִים. יש לשמור על העולם. על כן, האדם חייב לרסן את עצמו, כדברי המדרש למאמר החכם מכל האדם:

"ראה את מעשה הא-לוהים כי מי יוכל לתקן את אשר עִותוֹ" (קהלת ז, יג) - בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך (קהלת רבתי, ז, כח).

תקצר היריעה להציע במסגרת זו את הלכות איכות הסביבה במשפט העברי, המגשימות את האיזון הדק והשברירי בין חופש האדם ועליונותו על הטבע ובין חובתו לשמר את הטבע הלכה למעשה . לכן, נסתפק בשתי דוגמאות קצרות, שעולה מהן שכבר מימים ימימה, המקרא וחכמי ישראל נתנו את דעתם לנושא איכות הסביבה.

ההלכה הראשונה יסודה במקרא בדיני המלחמה:

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצהּ לנדֹח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואֹתו לא תכרֹת כי האדם עץ השדה לבֹא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אֹתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הִוא עֹשה עמך מלחמה עד רדתה (דברים כ, יט-כ)

ופסק הרמב"ם הלכה:

אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה, ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר: "לא תשחית את עצהּ". וכל הקוצץ, לוקה. ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה, לוקה. אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים. לא אסרה תורה אלא דרך השחתה (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה ח).

הלכה זו הובאה על ידי השופט י' שילה , בעניין עתירה נגד סלילת כביש תוך כדי עקירת עצי פרי, והוא קבע על פיה ש"גוברים שיקולים צבאיים כבדי משקל על צרכים אזרחיים. וההכרח לא יגונה".

ההלכה השנייה לקוחה מן המשנה, ועניינה מניעת ריחות רעים על פי תנאי החיים לפני אלפיים שנה:

מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר" (משנה, בבא בתרא ב, ט).

אף שאין במקורות המשפט העברי קודקס מסודר של הלכות איכות הסביבה, הלכות מעין אלה מצויות לרוב ברחבי הספרות התלמודית וההלכתית, ומתוכן ניתן ללמוד כיצד השכילה החכמה היהודית לדורותיה להתמודד עם בעיות היסוד בתחום איכות הסביבה.

לאחרונה הונחה על שולחן הכנסת הצעה לחוקק את "חוק יסוד: איכות הסביבה". העלאתו של ערך איכות הסביבה לדרגת ערך חוקתי בצד ערכי כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק מעלה את השאלה הנכבדה: מה יעשה בית המשפט בהתנגשות בין הערכים השונים? האם ניתן להגביל את חופש העיסוק בשם השמירה על איכות הסביבה? יש לקוות שכשייזקקו בתי המשפט לשאלות נכבדות אלה, יפרשו את חוקי היסוד ברוח המסורת היהדות כיאה למדינה יהודית ודמוקרטית.





הערות לערך:
שם המעיר: תוספת למאמר, ניתן לשבץ את הקטעים שכתבתי
הערה: הדת היהודית מצווה בכמה מקומות על שמירה על איכות הסביבה (זיהום, שפכים, מיחזור, שמירת ניקיון, ציד ודיג, כריתת יערות וכדו'.. ). ידועים דברי רש"י בפרשת בראשית שלאחר שברא את האדם, הראה לו את הבריאה המושלמת שברא ואמר לו: "ראה בריאה שבראתי כמה שהיא שלמה, הישמר לך שלא תהרוס אותה". בעצם עניין זה הוא חובה על כל בן אנוש, עפ"י איסור "בל תשחית" כמו שכתוב למשל בספר דברים פר כ, פ"ס י"ט-כ': כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּניךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". התורה אמנם מתארת מקרה של איסור כריתת עצים, אך חז"ל פירש שמדובר בהשחתת כל דבר שיש בו תועלת (דין זה נלמד מהגמרא בבבלי, שבת, קכט ,א - שם נאמר ששבירת והבערת כיסא יקר, מוצדקות רק בגלל סיבות בריאותיות) ואף שלא בזמן מצור(על פי הבבלי, בבא קמא, צא, ב). לתוך ההגדרה של "השחתה", נכנסת כל פעולה המונעת מבני אדם להפיק הנאה מהחפץ, כגון הריגת בהמות (בבלי, חולין ז,ב),הכנסת חפצים מרובים לקבר המת (חפצים אלו נאסרים בהנאה) (מסכת שמחות ט' ) ואפילו בעירה בלתי יעילה של נר (בבלי, שבת, זז, ב). הראשונים נחלקו האם השחתת חפצים מלבד עצים היא מדאורייתא או מדרבנן.
מצווה זו היא מצווה תקכ"ט בספר החינוך וטעם המצווה היא מכיוון שהשחתה היא קלקול העולם והפיכתו למקום פחות טוב, וכך כתוב בספא החינוך: שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחתה בכל כחם".
וידוע הסיפור על הראי"ה קוק שפגש את ר' אריה לוין כשהגיע לארץ, וכשר' אריה קטף עלה בדרך לפי תומו, הראי"ה הזדעזע כיצד הוא פוגע בלי סיבה ביצירי כפיו של הקב"ה.
אם ההשחתה נעשית לשם סיבה חשובה, אזי אין זו השחתה והדבר מותר. למשל, ידוע המנהג שהחתן שובר כוס מתחת לחופה, כדי שגם בעת השמחה לא יישכח הצער על חורבן בית המקדש. כיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חשובה של הזכרת בית המקדש, אין הדבר נחשב להשחתה אסורה (עיין ברכות לא, א; שו"ע או"ח תקס, ב ברמ"א). כן אבלים מצווים לקרוע על המת, ואין בזה איסור השחתה, אלא חובה עליהם להזדהות עם השבר והאבדה הגדולה, ולהביע את צערם בקריעת הבגד. ואף-על-פי-כן, אסור לאבל לקרוע על המת יותר מדיי בגדים, שכן יש בזה איסור "בל תשחית" (ב"ק צא, ב). אבל על תלמידי חכמים גדולים ביותר, מותר לקרוע אפילו כמה וכמה בגדים. וכן מסופר על רבי יוחנן שקרע על רבי חנינא שלושה עשר בגדי משי. היינו שבכל פעם, לאחר שהחליף את הבגד הקרוע בבגד שלם, חזר ונזכר במיתתו של רבי חנינא ושוב נצטער וחזר וקרע את בגדו. (מו"ק כד, א; תוס' ב"ק צא, ב, 'עובר').

כן מסופר בתלמוד (שבת קה, ב), על אחד מגדולי האמוראים שבשעה שבני ביתו עשו דבר שאינו הגון, הראה את עצמו ככועס ושבר לפניהם כלי בחמתו, כדי לחנכם ולייסרם ולהראות להם עד כמה המעשה שעשו חמור. בזה רצה לומר להם, כביכול, "הכל אינו שווה אם אתם עושים דבר שלילי שכזה". אלא שבכל זאת, כיוון שבאמת לא כעס ולא איבד את השליטה על עצמו, דקדק להיזהר שלא לשבור כלי שיש ממנו תועלת, ולכן לקח כלי שממילא עמד להישבר ואותו השליך לארץ, ואף שגם בזה יש השחתה מסוימת, מכל מקום כיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חינוכית, אין זה נחשב כהשחתה אלא כפעולה חינוכית מתקנת, ולכן אין בזה איסור.

אבל לכעוס ממש ולשבור כלים מרוב חימה, זהו דבר חמור. שכן לא רק על איסור 'בל תשחית' הוא עובר, אלא הוא אף נכשל באחת מן המידות הרעות ביותר. שכן אמרו חכמים (שבת קה, ב): "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". עבודה זרה היא התמקדות והשתעבדות לאחד מן הכוחות שבעולם, תוך התעלמות משאר הכוחות, וממילא הזנחת כל שאר האידיאלים שבעולם. גם הכועס שוכח הכל, ורק דבר אחד מעסיק אותו, הכעס. ולכן הוא נחשב לעובד עבודה זרה - כי הוא עובד את כעסו של יצרו הרע.
העניין הוא, שלכל דבר שנברא בעולם יש משמעות עמוקה, שעל ידה ניתן להבין יותר את מגמתו של העולם ואת כוחו של הבורא. אמנם עדיין לא זכינו להכיר את כל החכמה הגנוזה בבריאה, ואין אנו יכולים לעמוד על סוד בריאתם, איך שהם מקלסים תמיד את הקב"ה - מכל מקום באופן כללי הננו יכולים להתרשם מהיופי שבבריאה.
הסיבה לחוסר המודעות בעניין
1. המודעות הדתית אינה חופפת בהכרח לחשיבותו של נושא, נוצר הרושם שאין זה איסור אלא מעין עניין צדדי שכמעט הפך להיתר. המודעות לשמירת הסביבה נמוכה, גם מפני שאיש לא תירגם את הרעיון לשורת הלכות מעשיות, וגם מפני שיש נושאים אחרים שתופסים את המודעות לפניו בשטף החיים.
2. בעבר, בתקופת הנביאים, המשנה והגמרא, עדיין היו רחוקים מהיצירות הטכנולוגיות המזהמות את הסביבה, וממילא לא היה איך לזהם את הסביבה ולא היה צורך באיסור לשמירה על איכות הסביבה.

למרות בעיות אלה, האוכלוסייה החרדית משדלת לשמור על איכות הסביבה. וכך נכתב במצע של המפלגה יהדות התורה: "... מתוך הכרה בחיוניותה של איכות הסביבה, ומתוך דאגה והקפדה על שמירת בריאותו של ציבור האזרחים, תפעל יהדות התורה המאוחדת למניעת מפגעים סביבתיים, נזקים אקולוגיים, בריאותיים וחזותיים, ביבשה, בים ולאורך חופי הארץ, הנהרות ובמקווי חמים, בתעלות ובאוויר, ונדאג לטיפוח היופי הטבעי הנהדר של ארצנו הקדושה. נדאג לשיפור איכות החיים, לשטחי-ירק, לגנים, למתקני משחקים ולמקומות מנוחה ומרגוע.. ".

כמו שבעבר עניין דיבור לשון הרע לא היה מספיק מודע אצל הציבור הדתי, עד שהחפץ חיים הקים את מפעלו האדיר, כך גם בעניין השמירה על איכות הסביבה: שיהיה הלכות ברורות בנושא הציבור הדתי יהיה בעל מודעות גבוהה יותר לשמירה על איכות הסביבה.


מקור ההערה: ידע אישי

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן