לדף ראשי




אמוראים
האמוראים ופועלם
"אמוראים" הוא כינויים של חכמי ישראל שפעלו בארץ ישראל ובבבל מחתימת המשנה (200 לספירה) ועד לחתימת התלמודים: התלמוד הירושלמי בסוף המאה הרביעית והתלמוד הבבלי בסוף המאה החמישית.

דעות שונות קיימות בדבר מספרם של האמוראים: יש המפליגים במספרם ומונים כ-3400 אמוראים, ויש הממעטים עד כדי 773 אמוראים. אמוראי ארץ ישראל נקראים בתואר "רבי", ואמוראי בבל בתואר "רב". נוהגים למנות חמישה דורות של אמוראים בא"י ושבעה דורות בבבל.

עיקר פועלם של האמוראים היה לפרש את תורתם של התנאים: משנה וברייתות. המשנה נחשבה לספר הלכה מוסמך, ונמנעו מלחלוק עליה. האמוראים פירשו את המשניות, תירצו סתירות בין מקורות תנאיים, הסיקו מתוך המשניות הלכות ועקרונות חדשים, התקינו תקנות, הנהיגו מנהגים וקבעו כללי פסיקה. תמצית הדיונים בעניינים אלו רוכזו בתלמוד.

תחום נוסף שבו עסקו האמוראים בהרחבה הוא האגדה. בין האמורים היו חכמים רבים שנתפרסמו בגלל עיסוקם באגדה, והם אף נקראו "רבנן דאגדתא". האגדה האמוראית נשתמרה בתלמוד וגם בספרים המיוחדים לאגדה. בין ספרים אלה: מדרש רבה, תנחומא, פסיקתא ועוד.

האמוראים היו המנהיגים הרוחניים של העם. לצד פעילותם הרוחנית, עסקו רובם אף במלאכה (נפחות, סנדלרות וכד'). הם שימשו גם כדיינים אשר פעלו מכוח האוטונומיה שניתנה ליהודים על ידי השלטון הנכרי.

אמוראי ארץ ישראל
הדור הראשון
בדור הראשון אחרי רבי יהודה הנשיא שימש רבן גמליאל נשיא, כפי שצווה רבי בצוואתו, ועמו הנהיגו את העם תלמידי רבי: רבי חייא שעלה מבבל וערך קובץ של ברייתות, רבי אלעזר בר קפרא, רבי חנינא בר חמא שעלה כנראה מבבל ובצוואתו הורה רבי למנותו לראש בית המדרש המרכזי בציפורי. רבי חנינא סרב לקבל את המינוי, כי רב אפס, חכם מן הדרום, היה גדול ממנו בשתי שנים ומחצה. רק לאחר מותו הסכים רבי חנינא לקבל את המינוי. גם רבי אושעיה רבה היה מן הדרום, והיה תלמידם של בר קפרא ור' חייא. כשני רבותיו סידר גם הוא קובץ ברייתות שנלמד בדורו ובדורות הבאים. ברייתות מקובץ זה נזכרות כשישים פעם בתלמוד הירושלמי.

באגדה עסק רבי יהושע בן לוי, גם הוא תלמידו של בר קפרא. בן העיר לוד היה, עמד בראש הצבור, והופיע כנציג העם בפני הרומאים.

הדור השני
בדור השני של האמוראים שימש רבי יהודה נשיאה כנשיא הסנהדרין. ישב בטבריה, ועמו כמה מחכמי הדור. קרוב היה לר' אושעיה רבה. ר' יהודה הנהיג תקנות שנתקבלו בכל ישראל. אחת מהן: התיר שמן של נכרים, שהיה אסור דורות רבים. השלטון הרומאי הכביד את עול המסים, ורבי יהודה נשיאה כנציג היישוב היהודי כלפי הרומאים, נאלץ להטיל מסים גם על החכמים, דבר שעורר את התנגדות החכמים, מחשש שתפגע הפצת התורה בעם.

גדול אמוראי ארץ ישראל היה רבי יוחנן, ראש ישיבת טבריה, שפעל בדור השני לאמוראים. רבי יוחנן הניח את היסודות לעריכת התלמוד הירושלמי. רבי יוחנן הנהיג את העם בתקופה קשה: רעב ואינפלציה היו בארץ, הנכרים השתלטו על אדמות, וירידה של יהודים לבבל החלה בממדים מדאיגים. כנגד כל אלה עמד רבי יוחנן. יחד אתו פעל רבי שמעון בן לקיש, תלמידו, חברו ולאחר מכן גיסו.



מבבל עלה ר' אלעזר בן פדת. עני מרוד היה, ולמד תורה בהתלהבות. מהרה הפך להיות חברו של ר' יוחנן, נתמנה לדיין, ובדור הבא ירש את מקומו של ר' יוחנן והיה לראש ישיבת טבריה. מאמריו בתלמוד ובמדרשים מגיעים לאלפים.

הדור השלישי
גדול תלמידיו של רבי יוחנן היה ר' אבהו. איש יפה תואר, חזק בגופו ועשיר. היה ראש ישיבה ודיין בקיסריה, שהייתה בירת השלטון הרומי, וייצג את עם ישראל בפני הרומאים. היה חברם של ר' חייא בר אבא ושל ר' אמי ור' אסי, ראשי ישיבת טבריה.

מבבל עלה ר' זירא. הופעתו החיצונית לא הייתה נאה, והדיוטות התקלסו בו. קשים היו חבלי קליטתו בארץ. הוא הספיק לפגוש את ר' יוחנן וריש לקיש ואת ר' אלעזר בן פדת. שקדן היה, ועד מהרה היה לתלמיד חבר לר' אבהו. כל כך הזדהה עם תורת ארץ ישראל, עד שהתענה מאה תעניות כדי שישכח את תורת בבל.

גם ר' שמעון בר אבא עלה מבבל. בעל הלכה היה, וירא חטא. עני מרוד היה כל ימיו, וכל מאמצי חבריו לסייע לו לא הצליחו.

באגדה עסק ר' שמואל בר נחמן, תושב העיר לוד. חכמים הפנו אליו שאלות באגדה.

הדור הרביעי
בדור הרביעי אנו מוצאים את ר' יונה ור' יוסי, ראשי ישיבת טבריה. שני חברים השוהים תמיד זה במחיצתו של זה, עוסקים יחד בתורה ושותפים במסחר ביין. בדור זה נקבע הלוח על פי החשבון הנהוג עד היום. בשנת 325 הוכרזה הנצרות כדת רשמית ברומא, והדבר לא היטיב עם יושבי הארץ. בשנת 351 היו גזרות של אורסיקינוס שר צבאו של גלוס, ור' יונה ור' יוסי התירו ליהודי הגליל לאפות לצבא הרומי לחם ביום השבת.

את הקשר עם ישיבות בבל קיימו ר' דימי ורבין. שניהם נודדים בין בבל לארץ ישראל, ומעבירים את תורת חכמי ארץ ישראל לישיבות בבל.

מבבל עלה ר' הונא. בבבל היה תלמידו של ר' יוסף, ובארץ למדו הוא ור' חזקיה חברו אצל ר' ירמיה בטבריה. מהרה היה לאחד מראשי הדור, וכאשר אסר השלטון הרומאי על היהודים לעבר את השנה, יש סברא כי הוא זה ששלח לבבל מכתב בסגנון של חידה, כדי להודיע להם על עיבור השנה. (סנהדרין יב.).

הדור החמישי
בנו ותלמידו של ר' יונה היה ר' מנא, מחכמי הדור החמישי. היה חברו של ר' חנניה מציפורי. תחילה היה ר' חנניה ראש ישיבת ציפורי, אך כאשר הבחין כי ר' מנא עולה עליו - מסר לו מרצונו את ראשות הישיבה.

באגדה עסק ר' תנחומא, גדול הדרשנים בעולם האגדה. מדרש תנחומא הוא אוסף דרשותיו.

התקופה
האמוראים פעלו בא"י במרכזים שונים בתקופות השונות, בהם ציפורי, טבריה וקיסריה. חכמים רבים נסעו מבבל לא"י ומא"י לבבל. חכמים אלה נקראו "נחותאי" (=יורדים), והם העבירו את תורתם של אמוראי א"י לחכמי בבל ולהפך.

ארץ ישראל הייתה בתחילת תקופת האמוראים תחת שלטון רומי שבראשו עמדו הקיסרים. בשנת 395 לספירה התפצלה האימפריה הרומית לשנים: רומא במערב וביזנץ במזרח. לאחר פיצול האימפריה נשלטה א"י על ידי הקיסרים הביזנטים. השלטון הביזנטי בא"י נמשך עד לכיבוש המוסלמי, במחצית הראשונה של המאה השביעית.

המצב הכלכלי בארץ ישראל היה קשה. הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית (325), והשלטון הרומי והביזנטי לא היה נוח ליהודים. הדבר הביא לכך שרבים עזבו את הארץ. ההנהגה המדינית והרוחנית הייתה בידי הנשיא, אך במשך הזמן ירד כבודה של הנשיאות בעיני העם, וכוחה הלך ופחת, עד שמוסד הנשיאות התבטל לחלוטין סמוך לשנת 425.

לאחר תקופת האמוראים איבדה א"י את כוחה כמרכז רוחני ליהודי העולם כולו.

אמוראי בבל
הדור הראשון
גדול אמוראי בבל היה רב, שירד לבבל בשנת 219 והביא עמו את המשנה. רב יסד את ישיבת סורא, שנתקיימה כשמונה מאות שנה, עד סוף תקופת הגאונים. הוא נקרא "רב" על שהיה רבן של כל בני הגולה. שמו המלא: ר' אבא בר אייבו. לרב היה מעמד של תנא, ועליו נאמר "רב תנא הוא ופליג [על תנאים]" (עירובין נ:).

חברו של רב היה שמואל, ראש ישיבת נהרדעא. עיקר התמחותו של שמואל הייתה בדיני ממונות, ובכל מחלוקת בין רב ושמואל, ההלכה היא כשמואל בדיני ממונות, וכרב באיסורים. שמואל עסק גם ברפואה ובאסטרונומיה, ואמר "נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעא" (ברכות נח:).

רב ושמואל עיצבו את דרך הלימוד של התורה לדורות הבאים. בשתי הישיבות עסקו במשנה, תוך הבאת מקורות מקבילים מן המשניות החיצוניות, בניסיון להגיע להבנת המשנה לעומקה.

ישיבת נהרדעא נתקיימה דור אחד. לאחר מות שמואל נתמנה רב נחמן בר יעקב לראש הישיבה. בשנות פעולתו הראשונות חרבה נהרדעא: עודנת מושל תדמור, המכונה בתלמוד פפא בר נצר, הרס את נהרדעא עד היסוד בשנת 261. הקהילה גלתה למחוזא.

הדור השני
בדור השני לאמוראי בבל פעל רב יהודה בר יחזקאל, תלמידם של רב ושמואל. רב יהודה נולד ביום מותו של רבי יהודה הנשיא. היה תלמידו של רב, ומסר כארבע מאות מאמרים בשמו. אחר כך למד אצל שמואל, ולאחר מותו ייסד את ישיבת פומבדיתא, שנתקיימה קרוב לשמונה מאות שנים.

את מקומו של רב ירש תלמידו המובהק, רב הונא. רב הונא היה גם תלמידו של שמואל וחברם של רב יהודה, רב נחמן ורב חסדא. כמו כן היה רבם של חכמי הדור השלישי: רבה ורב יוסף. לאחר מות רב ושמואל נתמנה לראש ישיבת סורא, ומספר תלמידיו הגיע לשמונה מאות.

בדור השני והשלישי פעלו רב נחמן ורב ששת. רב נחמן היה תלמידו של שמואל. רוב הלכותיו הן בדיני נזיקין. רב ששת חברו ישב בשלחי שעל החידקל, ורב נחמן מעיד עליו ששנה הלכות, ספרא וספרי, תוספתא וכל התלמוד (שבועות מ:ב). הגאונים קבעו כלל בהלכה, כי בכל מחלוקת בין רב ששת לרב נחמן, ההלכה כרב ששת בדיני איסור והתר.

הדור השלישי
בדור השלישי לאמוראים, בתחילת המאה הרביעית, התרכז לימוד התורה בישיבת פומבדיתא. ראש הישיבה היה רבה בר נחמני, ועמו חברו, רב יוסף, שהיה עיוור והיה מפורסם בבקיאותו. רבה היה ראש ישיבת פומבדיתא עשרים ושתים שנה, ולאחר מותו נתמנה רב יוסף לראש הישיבה, ושימש בתפקיד שנתים וחצי. הישיבה גדלה מאוד באותם ימים, ומספר התלמידים ב"ירחי כלה" הגיע לעתים לשנים עשר אלף.

הדור הרביעי
בדור הרביעי היה מרכז התורה בישיבות פומבדיתא ומחוזא. אביי, תלמידו המובהק של רב יוסף, היה ראש ישיבת פומבדיתא, ורבא, תלמידו של רב נחמן, היה ראש ישיבת מחוזא. אביי ורבא היו חברים, והמחלוקות שביניהם וברורי ההלכה שבררו מגיעים למאות. כה גדולה השפעתם על התלמוד הבבלי, עד כי המונח "הוויות דאביי ורבא" הפך להיות שם נרדף ללימוד התלמוד. אחרי מות אביי הלכו תלמידיו ללמוד אצל רבא, במחוזא.

הדור החמישי
בדור החמישי, במחצית השנייה של המאה הרביעית, מתפצלת ישיבת מחוזא. לאחר מות רבא הלכו חלק מתלמידיו עם רב פפא לנרש, עיר ליד סורא. שם יסד ישיבה, ועמו חברו רב הונא בריה דרב יהושע, ששימש כראש כלה. חלק אחר של התלמידים עבר עם רב נחמן בר יצחק לפומבדיתא, שחזרה ועלתה לגדולה.



הדור השישי
בדור השישי, בתחילת המאה החמישית, מופיעה דמות גדולה היוצרת מרכז אחד ללימוד התורה: רב אשי. נולד בשנת מותו של רבא, והיה תלמידו של רב כהנא. רב אשי חזר והקים את ישיבת מתא מחסיא, הסמוכה לעיר סורא - ישיבה שנעזבה מימי רב חסדא, בדור השלישי. רב אשי היה עשיר מופלג, מקורב לשלטון הפרסי, והוכר כגדול החכמים בדורו. רב אשי היה ראש ישיבה קרוב לשישים שנה.

חברו של רב אשי הוא רבינא, שסייע בידו בעריכת התלמוד הבבלי. בנעוריו למד אצל רבא. כשייסד רב אשי את ישיבתו במתא מחסיא נאספו בה חכמים רבים שסידרו בהדרכתו את התלמוד. ביניהם התבלט רבינא, שהיה תלמיד חבר לרב אשי, ובמקומות רבים בתלמוד נמצאות מחלוקות של חכמים אלה.

התקופה
בבל נשלטה בתקופת האמוראים על ידי שלטון פרסי מבית ססאן (222-651). ברוב התקופה הססאנית נהנו היהודים מאוטונומיה רחבה. ליהודים הייתה מערכת שיפוט עצמי והנהגה פנימית על פי חוקי היהודים ועל ידי מנהיגים המקובלים על העם. ההנהגה המדינית הייתה בידי ה"ריש גלותא" (ראש הגולה), שהיה מצאצאי בית דוד. "ראשי הגולה" הכירו לרוב בסמכותם של האמוראים, והיו גם ראשי גולה שלמדו אצל גדולי האמוראים, ואף היו בהם תלמידי חכמים. השלטון הנכרי והמצב הכלכלי בבבל היו נוחים ליהודים יותר מבא"י, עד שלקראת סוף תקופת האמוראים, הפכה בבל למרכז התורני לרוב יהודי העולם.

ההבדל בין מצב היישוב בארץ ישראל למצבו בבבל משתקף גם בהבדל שבין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי נערך עריכה מדוקדקת בתנאים נוחים, ואילו התלמוד הירושלמי עריכתו חטופה והסדר שבו אינו ברור.




הערות לערך:
שם המעיר: משה
הערה: בס"ד
שלום רב
המושג אמוראים כולל בתוכו עוד 2 משמעויות: א. החכמים שהתמחו בהצעת התלמוד, כלומר שגרסו את התלמוד בע"פ [כמו ההסבר הנוסף של המושג תנאים - משנני המשניות בע"פ] - אנצ' העברית ערך תלמוד בבלי עמ' 880. ב. המתורגמנים [אוקים אמורא עליה] - אלו שהציעו לעם/תלמידים את דברי ראש הישיבה.
משה
medayan@gmail.com


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן