 לדף
ראשי
הבדלה
ברכה הנאמרת במוצאי שבת בתפילה, ועל כוס יין לאחר התפילה. לפני הבדלה הבדלה על הכוס בשמים ברכת ההבדלה ברכת האור סימן ברכה פתיחת ההבדלה בתפילת מעריב מוסיפים בברכת אתה חונן, "אתה חוננתנו למדע תורתך... אבינו מלכנו החל עלינו הימים הבאים לקראתנו לשלום... ברוך אתה ה' חונן הדעת" (ברכות ל"ג: פסחים ק"ד). טעם אחר: קבעו את ברכת ההבדלה "אתה חוננתנו" בברכת אתה חונן, שהיא הראשונה מבין ברכות הבקשה, הנאמרות ביום חול ואינן נאמרות בשבת, מפני שאסור לאדם תבוע צרכיו בשבת, והבדלה מסיימת את השבת (ירושלמי ומג"א או"ח סי' רצ"ד א). זו דעת רבנן (שם) שאמרו "מתוך שהוא חול קבעוה בברכות חול". לפני הבדלה אם יושב ושותה צריך להפסיק להבדלה כשהוא חשכה, אבל אם אוכל לא צריך להפסיק אף שהוא חשכה (או"ח סי' רנ"ט). הבדלה על הכוס אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפילות והבדלות וכו', בתחילה קבעוה בתפילה, העשירו קבעוה על הכוס וכו' והם אמרו המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס (ברכות שם). ומברכים על כוס יין או שכר וכל שהוא חמר המדינה [משקה מקובל ונפוץ]. בהגהת עובר אורח סי' רצ"ו כותב בשם רבנים רבים דאם אין לו יין מותר להבדיל על כוס תה מתוק או קפה מתוק, כי כל דבר שהוא לכבוד לאורחים נקרא חמר מדינה (טעמי המנהגים קונטרס אחרון מ"ג ע"א). בשעת מזיגת הכוס ימלאנו מעל כל גדותיה, כדי שישפך ממנה, לסימן ברכה ו"שבוע מלא". כמו שאמרו כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים, אינו בכלל ברכה (ערובין ס"ה). בשמים תניא הנכנס לביתו במוצ"ש מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואח"כ אומר הבדלה (ברכות נ"א:).נוהגים לברך לפי סדר זה: יין בשמים נר הבדלה, והסימן יבנ"ה. ברכת ההבדלה: המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בא"י המבדיל בין קודש לחול. מונה סדר הבדלות האמורות בתורה: להבדיל בין הקודש ובין החול (ויקרא ו' ו), מנהגנו לאחוז הכוס בימין כל זמן ההבדלה, וכשמברך על הבשמים ועל האור מניח הכוס מידו. אשכנזים מברכים על הבשמים "בורא מיני בשמים". וספרדים מברכים את הברכה הראויה: בורא עצי בשמים, או בורא עשבי בשמים. טעם הברכה על הבשמים: מפני שהשבת נותנת נשמה יתירה באדם, מתוך שאכל והתענג ונח ושקט, ובמוצאי שבת ניטלה ממנו כי מתחיל לדאוג לפרנסתו. לכן תקנו להריח בבשמים להשיב נפשו ונשמתו היתירה העוזבת אותו, כדי להפיג צערו, ולא יתעצב בזכרו ששת ימי המעשה הבאים (לקוטי הפרדס לרש"י ז"ל). לכן אין מברכים על הבשמים במוצאי יום טוב, דליכא נשמה יתירה ביום טוב (תוס' ביצה ל"ג ע"ב ד"ה כ"י). ברכת האור א"ר יהודה אמר שמואל: אין מברכים על האור אלא במוצאי שבת (ולא במוצאי יום טוב) הואיל ותחילת ברייתו הוא (פסחים נ"ג:), כתב מר רב האי גאון: נהגו הראשונים להביט בשרטוטי כפים עד שיכיר ביניהם, מפני שהן מצויות בכל עת, ואינן ניכרין בלילה אלא ע"י האור... ושמענו מן הזקנים שאומרים שיש בשרטוטי פיסת היד סימן להתברך בו. ועוד מנהג אצלנו להביט בצפרנים, ואומרים מפני שהן פרות ורבות לעולם (מאה שערים עמ’ ט"ז). בשם רב נטרונאי גאון: המנהג בתחילה כופף אדם ראשי אצבעותיו לתוך כפיו ומחשיך תחתיהן, ואח"כ פושטן והנה אור במקום חושך, ומברך (לקוטי הפרדס לרש"י עניין מוצאי שבת, וסדור רש"י סי' תקכ"ה). עיקר הסתכלות באור הוא כדי ליהנות מן האור לאחר הברכה: אין מברכים על הנר עד שיאותו לאורו, וכמה? עולא אמר כדי שיכיר בין איסר לפונדיון וכו' (ברכות נ"ג), סימן ברכה ר' אליעזר אומר: לאחר ששותה אדם כוס של הבדלה מצווה להטיל מעט מים בכוס (ששוטף שיורי טפות יין שבכוס במים) ושותה כדי לחבב את המצווה, ומה שנשאר בכוס מן המים האלו מעבירו על גבי עיניו, למה? משום שאמרו חכמים שיורי מצוות מעכבין את הפרעניות (פרקי דר"א פרק כ, מרדכי ריש יומא, עי' סוכה ל"ח). העברה על העין הוא לרפואת העין, עפ"י מה שאמרו חז"ל: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות (חלקים) ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקדושא דבי שמשי והבדלתא (ברכות מ"ג:).שופך מעט מן היין על השולחן ומכבה בו הנר, כדי להראות שלא הודלק נר זה אלא למצוות נר של הבדלה לברך עליו (לבוש סי' רצ"ו א). נשים נוהגות שלא לטעום מיין של הבדלה, שהאשה גרמה בחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת וגפן היה, שסחטה ענבים ונתנה לו (של"ה הלכות שבת), ובאמת גם יתר בני הבית אינם טועמין. פתיחת ההבדלה הפסוקים הנה אל ישועתי וגו' אומרים לפני הבדלה במוצ"ש בבית, ולא ביום טוב, והחזן בבית הכנסת אינו אומרם גם במוצ"ש. הפסוקים הם:פסוקים אלה אינם נזכרים בסדורים קדמונים ולא בסדורי הספרדים, והם רק לסימן טוב (הרמ"א לאו"ח סי' רצ"ו). במחזור רומא ח"א הנוסחא היא: ליהודים הייתה ותהיה אורה ושמחה וששון ויקר, בשמחה נועדנו בבית הזה, ובכל מקום שנהיה שם יהי אדיר בעזרנו. סימן טוב בביתנו, מזל טוב בגורלנו, יברכנו יוצרנו יוצר כל בפריה ורביה בעושר ובנכסים וברוב כל, בכל ישמחנו אדון מעוזנו, ובטובו הגדול ידריכנו. כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, נשא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישענו. אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, אנא ה' עננו ביום קראנו. הוא ישלח ברכה רוחה והצלחה בכל מעשה ידינו ונאמר אמן. סברי מורי (ברכה על הכוס) וכו'. מנהגים הקשורים להבדלה, מתוך הספר "אוצר טעמי המנהגים" מאת שמואל פנחס גלברד מדיני הבדלה / מאת יגאל גרוס האם ההבדלה מדאורייתא או מדרבנן? בכל מוצאי שבת יש חובה להבדיל, האם החובה להבדיל היא מדאורייתא או מדרבנן? א. הגמרא במסכת שבועות (יח ע''ב) אומרת, שכל המבדיל על היין במוצאי שבתות זוכה לבנים זכרים, ולומדת דין זה מהפסוק 'להבדיל בין הטמא ובין הטהור'. בפשטות משמע שמדובר באסמכתא בעלמא (דין דרבנן שחכמים 'הצמידו' לפסוק, כדי שיזכרו את הלימוד יותר בקלות), אבל המגיד משנה (כט, א) הביא משם מקור לכך, שהבדלה היא מדאורייתא. החינוך (מצווה לא) לעומת זאת למד, שהמקור להבדלה הוא מהפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו', וכך כתב הרמב''ם (שבכט, א): ''מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ, ח) 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.''ב. הרא''ש בתשובה (כלל יא, ג) הביא בשם רבינו תם, שחיוב הבדלה הוא רק מדרבנן, וכך פסקו להלכה גם הריטב''א (פסחים קו ע''א ד''ה זכרהו) הסמ''ק (סי' רפג), שבולי הלקט (סי' קל), וכך הביא הבית יוסף (או''ח רצו) בשם הארחות חיים. הם סוברים, שכאשר שהפסוק שהביאה הגמרא ללמוד את חובת הבדלה, הוא באסמכתא בעלמא, ולא במקור מן התורה להבדיל. נפקא מינה בין השיטות תהיה, במקרה שבו אדם מסופק אם הבדיל. אם חיוב הבדלה מן התורה, ספק דאורייתא לחומרא, וצריך להבדיל שוב מספק. הם החיוב דרבנן, ספק דרבנן לקולא ולא מבדילים שוב מספק. נפקא מינה נוספת. לדעת הפוסקים שסוברים שהבדלה מדאורייתא והוקשה לקידוש, בוודאי שגם נשים יכולות להבדיל, כמו שהם יכולות לקדש. גם רוב הראשונים שנקטו שהבדלה מדרבנן, סוברים שנשים יכולות להבדיל, מכיוון שחכמים תקנו, שהן חייבות בכך. דעה חריגה היא דעת הארחות חיים, שסובר שנשים פטורות מקידוש, כי נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. השולחן ערוך פסק שלא כדעת האורחות חיים, ולפי שיטתו אין בעיה שנשים יבדילו, אבל הרמ''א חשש לדעתו, ולכן כתב שעדיף שגברים יבדילו לנשים. האחרונים תמהו על הרמ''א, שהרי גם אם הבדלה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, לדעת האשכנזים נשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא (עיין בדף לסוכות), ולכן פסקו הב''ח והמגן אברהם, שנשים יכולות להבדיל לעצמן. הזכרת יציאת מצרים בהבדלה המנחת חינוך (מצווה לא) הקשה, מדוע לא מזכירים יציאת מצרים בהבדלה? אם חובת ההבדלה נלמדת מהפסוק 'להבדיל בין הקודש ובין החול', אין קושיה, כי לא כתוב שצריך להזכיר יציאת מצרים במקרה זה. אך אם לומדים כמו הרמב''ם, שחובת הבדלה מהפסוק 'זכור' שממנו לומדים שצריך לקדש, כמו שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש, כך צריך להזכיר בהבדלה! שתי תשובות לשאלה: א. הרב פרנק (הר צבי או''ח קנז) תירץ, שמכיוון שמזכירים יציאת מצרים בערבית של מוצאי שבת, אין צורך להזכיר שוב יציאת מצרים בהבדלה. ב. הגרש''ז אויערבך (שמירת שבת כהלכתה נח, הע' יח) תירץ, שיש חובה פעם אחת בשבת להזכיר יציאת מצרים, ומכיוון שכבר הזכירו יציאת מצרים בקידוש הלילה, אין צורך להזכיר שוב בהבדלה. ההבדלה בחונן הדעת בתפילת ערבית של מוצאי שבת מזכירים בתפילה, את ברכת אתה חוננתנו. הגמרא במסכת ברכות (לג ע''א) אומרת, שבתחילה היו מבדילים רק בתפילה, רק לאחר מכן, כשהעשירו, תקנו שיבדילו על הכוס. וכשחזרו ונהיו עניים, חזרו ותקנו להבדיל בתפילה. איזה הבדלה היא העיקרית, הבדלה בתפילה או על הכוס? נחלקו בכך הראשונים: א. הרשב''א (ד''ה ומה) כתב, שאחרי שתיקנו חזרה להבדיל בתפילה, ההבדלה בתפילה היא ההבדלה העיקרית, וגם אם ישובו ויעשירו, לא יעקרו אותה יותר וישובו להבדיל על הכוס בלבד, וכן הובא בשיטה מקובצת (ד''ה הבדלה) בשם הרס''ג. הריטב''א (ד''ה כוס) גם כתב שההבדלה בתפילה היא העיקרית, ונימק שמכך שבהתחלה תיקנו להגיד את ההבדלה בתפילה, מוכח שהיא העיקרית. ובלשון השיטה מקובצת: ''כוס דלאו עיקר תקנתא לא כל שכן. ואף על גב דכוס חשיב טפי כדמשמע לעיל דעקרוה מן התפלה כשהעשירו וקבעוה על הכוס מכל מקום עיקר תקנתא בתפלה הואי.''ב. המכתם (ד''ה טעם) לעומת זאת טען, שהבדלה על הכוס היא העיקר, וההבדלה בתפילה טפילה לה. הראיה שלו היא מכך שהגמרא אומרת, שברגע שהעשירו תיקנו מיד להגיד את ההבדלה על הכוס ולא בתפילה, מוכח שהיא העיקרית. במידה ואדם ששכח להגיד 'חונן הדעת' בתפילה, ואכל לפני שהוא הבדיל על הכוס, פסק השולחן ערוך (או''ח רצד), שהוא חייב לשוב ולהתפלל. במידה ועשה מלאכה, כתב הרשב''א, שהוא צריך להתפלל שוב, אבל לא נפסקה הלכה כמותו. מקור הערך: מבוסס על אוצר דינים ומנהגים לי"ד אייזענשטיין הדינים: יגאל גרוס הערות לערך: שם המעיר: אורנה הערה: "נשים נוהגות שלא לטעום מיין של הבדלה, שהאשה גרמה בחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת וגפן היה, שסחטה ענבים ונתנה לו (של"ה הלכות שבת), ובאמת גם יתר בני הבית אינם טועמין." אם כך - מדוע בקידוש הן טועמות??? ואיך קשור ענין 'דם נידות' להבדלה?? מקור ההערה: המאמר "הבדלה" באתר שם המעיר: מוטי הערה: פנימיות הדברים מבואר בשלה“ק בשם תולעת יעקב כי בחטא עץ הדעת שנגרם על ידי חוה, נתערב העולם טוב ורע ומזה נמשך ענין דם טומאה וכו‘, לפני החטא היה הטוב בפני עצמו והרע בפני עצמו, ולא היה צורך להבדיל בין הקודש ובין החול, כי היו הדברים נבדלים בפני עצמן. ולכבוד שבת קודש ביטל הקב“ה את פגם עץ הדעת, כל הגזרה נדחתה למוצ“ש, ואדה“ר זכה לאור הגנוז כקודם החטא. רק לאחר מוצ“ש התחיל החושך ונגנז האור לצדיקים לעתיד לבא. נמצא שמתחילת מוצ“ש התחיל ענין תערובת טוב ורע. וכיון שחוה סחטה ענבים ונתנה לו ונתעורר האדם לשוב בתשובה במוצ“ש, לכן יכול האדם לקחת כוס יין ולהבדיל בין הקודש ובין החול לשוב בתשובה על החטא, אבל הנשים, שהן אלו שגרמו לזה החטא, שחוה סחטה ענבים, וכבתה נרו של עולם, בוודאי אין להן לשתות מכוס הבדלה. בספר בגדי ישע על או“ח הביא מדברי המקובלים דמכיון שבמוצ“ש הותרו ל“ט מלאכות שנאסרו בשבת, והרי כל ענין ל“ט מלאכות הוא ממה שנתקלל אדה“ר ל“ט קללות לסיבת החטא, ממילא אין לאשה לקחת מהכוס שמתיר את הל“ט מלאכות שנגרמו על ידה, ובספר לקוטי חבר בן חיים כתוב בשם החת“ס שטעם שאסרו לנשים לשתות יין, הוא עצה פשוטה שינהגו כדברי הרמ“א, שלא יבדילו הנשים בעצמן. שאם היו רק אומרים שאסור להן להבדיל, היו שוכחים זה הדין, לזאת הוסיפו איסור שתיית היין, אחר כך הוסיפו גם פחדא דדיקנא, בכך יצייתו הנשים ולא יבדילו על הכוס. בהסכמת רבי יוסף חיים זוננפלד על הספר משנה שכיר לאב“ד פושטיאן כתב בתוך דבריו טעם נוסף שלא ישתו הנשים מיין הבדלה, אדרבה לזכותן של הנשים. כמ“ש האבודרהם שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה במוצ“ש, ממילא אין להם שייכות עם כוס הבדלה, כי האנשים שעושים מלאכה לאחר הבדלה, לכן הם מבדילין על הכוס, אך הנשים שהמשיכו את השבת קודש גם לאחר מכן, לכן אין לוקחים מכוס ההבדלה יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן |
|
