לדף ראשי




תוכן הערך:
הגדה של פסח
הוראת המשנה במנהגי ההגדה
מצווה לספר ביציאת מצרים
ההגדה היא אוסף טקסטים
פירוש ההגדה
סדר ההגדה
מה נשתנה
ארבעם בנים
פסח מצה ומרור
הלל

הגדה של פסח
הספר הידוע לנו בשם "הגדה של פסח", שייך לסוג מסוים של ספרות שיש לו זכות האנונימיות. נהגו פעם לדבר על "בעל האגדה", כאילו היה לה מחבר אישי, אומנם מבחינה מדעית דבורים כאלה הם מוטעים. היוזמה לעריכת הספר נולדה מצרכי הרבים, כי הפעולות, ההסברות, הקריאות והתפילות המסתדרות בסעודת ליל פסח, יחד עם ההגדה שבמרכז, גרמו למבנה די מסובך בסדר הסעודה, שלא כל אחד, בפרט איש פשוט, יכול לשמור בזיכרונו. הגילויים מתוך הגניזה שבמצרים הראו לנו, שכבר בתקופה קדומה רשמו היהודים את נוסח ההגדה של פסח בכתב, אע"פ שעברו בזה על האיסור העתיק לכתוב תפילות או ברכות. לכן נשמר לנו הספר במספר גדול מאוד של כתבי יד פחות או יותר עתיקים, מהם גם מצויירים, ומתקופת המצאת הדפוס אין ספר בספרות היהודית שזכה למהדורות רבות יותר.

אין לנו ידיעות על חגיגת ליל פסחים בזמן הבית הראשון, ויש רק מקום להנחה שהייתה אכילת קורבן פסח על מצות ומרורים והגדת יציאת מצרים מתאימה למה שכתוב בתורה. בפרט אין לנו שום ידיעות על צורת הסעודות בתקופה התנ"כית, והמקורות העתיקים ביותר על ליל סדר פסח שבידינו, משנה תוספתא והתלמודים, מעבירים אותנו לתקופה אחרת, שבה השפיעו מנהגים יווניים ורומיים על חיי היהודים בא"י. ודווקא הסדר הנשנה במשנתנו הוא שקבע גושפנקא על החגיגה הביתית לדורות הבאים. מאידך גיסא אין לנו תאור ברור ושלם על מה שהתרחש בבית המקדש עצמו בלילי פסח אף בימי הבית השני, מפני שעריכת המשנה הייתה רק כמאה שנה אחר חורבנו, וההלכות שנשנו ע"י התנאים הותיקים שהיו בימי הבית נדירות הן. וגם אין ללמוד הרבה על עניין ה"סדר" מכתבי יוסף בן מתתיהו הכהן, בפרט מקדמוניות היהודים, כי רק במלים ספורות נדע בטכס החג. במשנה ובשאר המקורות התלמודיים מטפלים באריכות בשחיטת קורבן פסח והקרבתו, בהכנות הנחוצות ובמנהגים המיוחדים, הכל מראיית מעבד חומר היסטורי, אולי בתקווה שתשוב ותחודש בקרוב תפארת המקדש וחזור הקורבן במהרה ליושנו.


הוראת המשנה במנהגי ההגדה
לעומת זאת טפלו התנאים, וגם הבאים אחריהם, בטכס הביתי לפי הצורה שנקבעה אחרי חורבן הבית, כבעניין של ממש, ומה שרשמו כמנהג קבוע (אולי היה בו נוהג עתיק שהיה בתוקף מזמן) או מה שקבעו אז, קבעוהו לדורות. לכן יש לומר, שמה שאנו נוהגים היום, אנו נוהגים לפי הוראות המשנה שלפנינו.

כמובן, צורות החיים נשתנו ומה שהיה פעם מובן מאליו, עלול להתמיה היום. בימי הקדמונים היו מוסבים על מיטות מוצעות ואכלו על שולחנות קטנים ששמו לפני כל אחד ואחד מהמסובים. נהגו בפרפראות ובירקות בטיבול בחומץ או כדומה, לפני הארוחה העיקרית ובשתיית יין לפני הסעודה, בתוכה ואחריה. הלא ידוע באיזה אופן ובאיזו מידה ידעו הדורות להתאים את עצמם לדרישות הפשוטות של המשנה, כגון הסיבה, טיבול ראשון, ארבע כוסות, כדי לקיימן לפי רוחן או לכל הפחות באופן פורמלי, לפי הפקודה, ולפעמים הצליחו למצוא בהן משמעות חדשה לפי רוח הזמנים.

כנראה שינו אנשי התקופה התלמודית את מבנה הסדר בנקודה אחת, אף יסודית, והעבירו את אמירת ההגדה ממקומה המקורי, אחרי קיום מצוות היום - שם היה מקומה לפי דעת כמה ראשונים ודעת כמה מלומדים מפורסמים - לתחילת הסדר, וזאת כדי להבטיח את מהלך הטכס, כדי שלא תהא ההגדה טפלה כלפי אכילה ושתייה. ובזה חי הטכס העתיק בתקופת רומא וביזנטיון, בארצות הנצרות והאיסלאם, בתקופת אושר ורדיפות, וקיים למרות האינקוויזיציה הספרדית והאמנציפציה האירופית, וגם מארצנו לא זז כל זמן שהיה בה יישוב יהודי.

מצווה לספר ביציאת מצרים
כמה גדול כוחם של חכמים שהטילו על כל יהודי, על אנשים מלומדים ופשוטים, את התפקיד לספר על יציאת מצרים, על מאורע שלא ידעו אלא ראשי פרקיו הכתובים בתורה! המדרש והמעשה, הסיפור וקיום המצוות התאחדו כדי לשמור לעם ישראל זיכרון חי למה שנעשה לאבותיהם במצרים וביציאתם משם. המדרש - הסיפור על המאורע לפי דרשות חז"ל - הוא במרכז ה"סדר", וראויה לתשומת לבנו, שלפי הוראת המשנה כל אחד צריך "לדרוש", ר"ל לפרש לפי דרכי האגדה העתיקה, את הפסוקים האופייניים ביותר שבתורה, עכ"פ לפי דעת התנאים, המספרים על שיעבוד מצרים על יציאת מצרים, והם הפסוקים דברים כ"ו ה-ט, ארמי אבד אבי וכו'. פסוקים אלה היו ידועים לכל איש בזמן הבית מטכס הבאת הביכורים, ונשמרו על נקלה בזיכרון על סמך שפתם הפשוטה והברורה. המדרש הנדרש ע"י התנאים, אולי הקדומים ביותר, שאמירתו הוטלה על כל יהודי באופן זה, היה רשמי, מוכר וידוע ברבים כמו הפסוקים עצמם, וכנראה גם מובן לכל, בניגוד לתקופות מאוחרות. וכשם שהמדרש נמצא במרכז הסדר כנקודה ראשית, כך הוא גם במרכז הספר הקטן שאנו קוראים דווקא על שמו, "הגדה", שהרי הוסיפו עליו חוץ מחומר מדרשי דומה שדיברו עליו מסתמא בלילי פסח, רק דברים הכרחיים כדי לאפשר למשתתפים את קריאת ההלל, אמירת הברכות ושמירת הסדר הקבוע.

ההגדה היא אוסף טקסטים
יש אפוא בידנו אוסף של טכסים שונים, מתקופות שונות, מטיב שונה, חלקם פרקי תנ"ך, חלקם פרקי מדרש, חלקם טופסי תפילות ובקשות ששימשו למטר אחת. הספר נערך כנראה זמן מה אחרי חתימת התלמוד, והטפסים העתיקים ביותר שהגיעו אלינו - מלבד קטעים שנמצאו בגניזה - הם בחיבורי הגאונים, בסדר ר' עמרם בן ששנא (שחי במאה ט') ובסידור רב סעדיה גאון (שחי במאה י').

זמן מה אחרי תקופת הגאונים טפלו בהגדת רש"י והאסכולה שלו, ודוגמה לנוסח ההגדה שלהם יכול לשמש הנוסח השלם שהכניס ר' שמחה מויטרי, אחד מתלמידי רש"י (שחי במאה י"ב),למחזור המפורסם שלו, ודווקא טופס זה דומה למה שנוהגים באשכנז.

גם הרמב"ם (מאה י"ב) מסר לנו טופס הגדה משלו בתוך חיבורו הגדול משנה תורה.

מן הזמן ההוא לא חלו שינויים בנוסח ההגדה ובהיקפה, והוסיפו רק שירים אחדים בסוף הסדר כדי לעורר את עניין הילדים.

פירוש ההגדה
ברם נוסח הספר גרם קושי ידוע להבנה בכמה מחלקיו, והעם היה זקוק לפירושים. בפרוש המדרש עצמו מעמיד גם את המלומד בפני שאלות חמורות, והוא העסיק את הרבנים, וביניהם הגדולים ביותר, החל מן המאה הי"ב. אפשר לומר שלא היה ספר בספרות היהודית, לרבות את התורה עצמה, שגרם לפירושים ועיבודים כה רבים כמו ההגדה, ולא היה טכסט שהעסיק ועורר גם את השכל, גם את הדמיון היוצר כמוה. שיטת הלימוד היא תלמודית-אגדית, ברובה, ז"א החכמים השתדלו לקבוע את משמעות המשפטים הקשים ולהשתיק את הספקות ואת הסתירות על סמך שיטת האגדה עצמה.

בכל זאת אנו מוצאים בביאור ה"ראשונים", ר"ל בימי הביניים, גם השתדלות מסוימת לברר את פשוטו של נוסח ההגדה. ישנם מהמפרשים, בעל שבילי הלקט (מאה י"ג), אורחות חיים (ר' אהרן הכוהן מלוניל, (מאה י"ד), שהדגישו את הצד ההלכתי של הסדר והתווכחו והרחיבו את הדיבור על דיניו ומנהגיו, ויש מהם, כגון הרשב"ץ) (ר' שמעון בבן צמח דורן, מאה י"ד וט"ו) שרצו לבאר רק את נוסח ההגדה.

מכל מקום הייתה בתקופה זו פרשנות ההגדה משועבדת לנוסח עצמו, והדורות ההם נמנעו מלהכניס לפירושיהם סיפורים משלהם שאין להם קשר ישר לטכסט. דרכי הפירוש נשתנו בתחילת הזמן החדש, ודווקא הראשון בשורת המפרשים האחרונים, דון יצחק אברבנאל (מאה ט"ו ט"ז), מבליט את השינוי בגישה לספר זה. בהסתמכו על נוסח ההגדה כבסיס, נוקט הוא בחופש גמור לספר מה שבלבו ומה שעלול לדעתו לתרום לעניין, בייחוד הוא מנסה להצדיק את הדין בנוגע לשאלה החמורה שהייתה אקטואלית בזמנו לא פחות מאשר בזמנים אחרים: מה הרווחנו ביציאת מצרים, ומפני מה אנו מחויבים לחדש בכל שנה את זכרו, אחרי ששוב אנו בגלות?
החיבורים המוסריים ופילוסופיים שהכניס דון יצחק לפירושו אינם שייכים כלל לפירוש הטכסט, ומתברר שפעולת הביאור הפכה לסיפור עצמאי. נוהג זה נשמר כמעט עד המאה הי"ט. המחברים מושפעים מהשקפות שונות, וחלקם פירשו את ההגדה גם ע"פ הנסתר, כמו ר' משה אלשיך ור' ישעיה הורוויץ, בעל השל"ה (שניהם במאה ט"ז) ואפילו ר' יעקב עמדין (היעב"ץ), למרות פולמוסו נגד המקובלים, אינו יכול להשתחרר מהשקפותיהם.

אחרים שואפים לסתם "מגידות", לפעמים פשוטה, כמו המגיד מדובנא (מאה י"ח), לפעמים יותר מלומדת, כמו המהר"ל מפראג (מאה ט"ז), הגר"א ר' יעקב ליסא, ויש שמתווכחים עם קודמים, בפרט עם האברבבנאל. אופייני מבחינת השיטה הזאת, הוא פירוש ר' אליעזר אשכנזי בעל מעשי ה' (מאה ט"ז). האחרון בשורת הפירושים מסוג זה, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א), שהוא שקוע במגידות ובדרכי הקבלה, מראה בכל זאת סימני ביקורת ידועה.

- רק במאה י"ט, אחרי שנולד מדע היהדות, שבו המלומדים לפשטות התקופה הקדומה והשתדלו לפרש את הטכסט מחינה היסטורית לפי מקורותיו וגלגוליו על פי שיטה מדעית.

סדר ההגדה
המנהג היה שבעל הבית או היושב בראש השלחן היה קורא את ההגדה בפני המסובין.
ההגדה כוללת שלושה עניינים:

סיפור גאולה, הלל וברכות.

המאמר "הא לחמא" נוסף בבבל אחר החורבן, ולכן נכתב ארמית. מה שנאמר "כל דצריך ייתי ויפסח" פירושו לחוג את חג הפסח ולא את קרבן הפסח. וסופו מוכיח עליו: "השתא הכא לשתא דאתיא בארעא דישראל".

אמר מר רב מתתיא גאון:

הא דאמרי "מאן דצריך ייתי ויכול", כך היה מנהג אבותינו, שהיו מגביהין את השלחן, ולא היו סוגרין דלתותיהן, כי היו שכניהם ישראל, ולקבל שכר היו עושין. ועכשיו שנעשו שכנינו גויים, אנו מפרנסין (מכניסין) עניי ישראל לכתחילה, כדי שלא יחזרו על הפתחים, ואח"כ מגביהין אנו את השלחן וכו' (מאה שערים הל' פסחים עמ' ק"א).

מה נשתנה
בשאלה "מה נשתנה" במשניות בבלי יש ארבעה שאלות:
א) הלילה הזה כלו מצה,
ב) הלילה הזה כלו מרור,
ג) שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כלו צלי,
ד) שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים.

במשניות של הירושלמי יש רק שלוש שאלות:

טיבול,
מצה,
וצלי.

נראה כי בתחילה היו רק 3 שאלות, ונשמטה השאלה כלו צלי שהייתה נהוגה בזמן הבית, ותקנו במקומה "כלו מרור". אח"כ הוסיפו שאלה על ההסבה, להשלים למספר ארבעה כמו ארבעה בנים.

הנוסחא שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, היא מפני שהיו רגילים לטבול בירקות לפני הסעודה כל ימות השנה. בזמן הגאונים לא נהגו עוד בטיבול, והנוסחא היא "אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת", כמו שהיא לפנינו.

המאמר "עבדים היינו" הוא תשובה כללית לשאלה "מה נשתנה". על מאמר זה אמרו "מתחיל בגנות" (מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו) "ומסיים בשבח" (ברוך שומר הבטחתו), ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה.

ארבעם בנים
הדרש "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", מיוסד על שאלת הבנים בתורה שלוש פעמים:
אחת "והיה כי יאמרו" של פסח,
שנית "והיה כי ישאלך בנך" בקדושת בכורים,
שלישית "והיה כי ישאלך" של עדות וחוקים,
ורביעית בעבודת הפסח "והגדת לבנך" - בלי שאלה.

ועל זה דרש ר' חייא:

כנגד ד' בנים דברה תורה:
בן חכם
בן רשע
בן טיפש (תם)
בן שאינו יודע לשאול.

בן חכם מהו אומר:

מה העדות והחקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלהינו אותכם (דברים ו' כ), אף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים (שמות י"ג י"ד).

בן רשע מהו אומר:

מה העבודה הזאת לכם? (שם י"ב כ"ו)
מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה!
מכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה אמור לו "בעבור זה עשה ה' לי" (שם י"ג ח) - לי עשה, לאותו האיש לא עשה; אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להגאל משם לעולם.

טיפש מהו אומר:

מה זאת? (שם י"ד)
אף אתה למדו הלכות פסח, שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שלא יהא עומד מחבורה זו ויכנס לחבורה אחרת.

בן שאינו יודע לשאול:

את פתח לו תחילה.
א"ר יוסה מתניתא אומרה כן: אם אין דעת בבן אביו מלמדו (עי' מכילתא בא פי"ז),

והנוסחא הזאת שונה מהנוסחא שלפנינו.

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה / משה ארנד

פסח מצה ומרור

רבן גמליאל היה אומר:
כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן:
פסח
מצה
ומרור,
פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים,
מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים,
מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים (משנה ה),

זה רבן גמליאל הזקן שהיה בזמן הבית. אחר החורבן תקנו דבריו לומר:

פסח שאכלו אבותינו בזמן שבית המקדש קיים על שום מה, והוסיפו פסוקים שנאמר וכו'.
במצה שינו הדברים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וכו'.

שלשה דברים אלו הם עיקר ההגדה, והם תשובות לשלש השאלות העקריות של מה נשתנה בזמן הבית, שהן צלי מרור ומצה, כי שאלת ההסיבה נתוספה אחר כך.

הלל
לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל וכו' הוא הקדמה להלל.

וזה לשון בעלי התוספות:
י"א שבע הודאות כנגד ז' רקיעים, ויש שמוסיפין לומר ולקלס, והשמיני כנגד רקיע של החיות. וכנראה לא היו גורסין "להדר".

ואומרים הלל - תהילים קי"ג וקי"ד עד "חלמיש למעינו מים", כדברי בית הלל, וחותם בברכת אשר גאלנו.

ר"ע אומר: כן ה' אלהינו... בא"י גאל ישראל (משנה ז).

אחר ברכת המזון והכוס הרביעי גומר את ההלל ואומר עליו ברכת השיר (משנה ז),

מאי ברכת השיר?
רב יהודה אומר: יהללוך ה' אלהינו,
ור' יוחנן אמר: נשמת כל חי,
ר' טרפון אמר: גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול וכו',

כתב ר' עמרם גאון שאין מברכים על ההלל בליל פסח, מפני שחולקין אותו באמצע בהגדה ובסעודה.

ונוסחתנו היא כדברי שניהם, כי אומרים "יהללוך" ו"הודו" שהוא הלל הגדול, ומוסיפין "נשמת כל חי" ו"ישתבח" על פי מנהג חכמי התוספות בצרפת.

ובאמת עיקרו של הלל בליל פסח היא על אכילת קרבן הפסח, ופסח שני אינו טעון הלל (פסחים צ"ה.). משחרב בית המקדש קבעו לומר הלל אף בלא פסח (תוספתא סוכה פרק ג).

הוספות אחרות נוספו, ואין הן קיימות בכל הנוסחאות. ובפרט השיר חד גדיא, אינו נמצא גם עתה בהגדות הספרדים.
השיר כי לו נאה כי לו יאה נמצא בדפוסים ראשונים שונה מעט ממה שהוא במנהגנו, כי שם הגירסא "כי לו נאה כי לו נאה" (בנו"ן גם בפעם שניה) לך ולך לך ה' הממלכה (לא לך ולך, לך כי לך, לך אף לך), כי הגירסא הנכונה היא חזרה על מילים זהות. האחרונים החליפו כדי להימנע מחזרה, ויצרו משפט חסר משמעות. כפל עניין במלות שונות נוהג רק בשירי המקרא, וכפל המלות זהות נוהג גם בדיבור הפשוט, כמו "מאוד מאוד", "מעלה מעלה" "מטה מטה", "צדק צדק" וכדומה. ובמיוחד כי הלשון בנוסח שלפנינו: "לך ולך, לך אף לך" הוא לשון שאינו מובן. (שד"ל במבוא למחזור מנהג בני רומא עמ’ כ"א).

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
אומנות הדפוס והציורים בהגדת פרג / יוסף תבורי
ההגדה של פסח / צבי קארל

מקור הערך: ההגדה בתולדות ימינו, ד"ר ד. גולדשמידט, מחניים לב תשי"ז; ואוצר דינים ומנהגים לי"ד אייזענשטיין

הערות לערך:
שם המעיר: ויליאם גאן
הערה: בהתייחס ל"אחד מי יודע" בלדינו.
בליל הסדר האחרון התבררה לי עובדה שלא הייתה ידועה לי כלל: ההגדה בלדינו זהה לחלוטין לנוסח ההגדה המקובל, אבל כשבוחנים את "אחד מי יודע" בהגדה של יהודי הבלקן מגלים כמה הבדלים מפתיעים:
ראשית, בנוסח המקובל אומרים "שני לוחות הברית"
המקבילה בלדינו אומרת "שני משה ואהרון"
שנית, בנוסח המקובל אומרים "שישה סידרי משנה" ואילו בלדינו נאמר "ששת ימי השבוע"
שלישית, בנוסח המקובל אומרים "שנים עשר שבטיא" ואילו בלדינו נאמר "שנים עשר ללא יוסף"
רביעית, בהגדת הלדינו שלא כמו בנוסח המקובל בסיום נאמר "שנים עשר עם יוסף"
מה משמעותם של ההבדלים האלה ומאיזה סיבה נוצרו?
תודה על תשובתכם.
מקור ההערה: ידע אישי

שם המעיר: אילן
הערה: לדעתי אתה מצמצם.לא רק בבלקן. יש הבדלים. שניים משה ואהרון - בקרב צאצאי מגורשי ספרד, גם במרוקו. במקום אחד "שבשמים ובארץ" אומרים "ברוך הוא וברוך שמו" . נדמה לי שבאתר הזמנה לפיוט תוכל למצוא עוד נוסחים.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן