לדף ראשי



יש נוהגים להתיר נדרים בפני שלושה בערב ראש השנה או בין כסה לעשור.
ואומר:

שמעו נא רבותי דיינים מומחים, כל נדר או שבועה או אסר או קונס וכו' והמתירים משיבים לו ג' פעמים:
הכל יהיו מותרים לך
הכל מחולים לך
הכל שרוים לך וכו',
ויש מוסיפים למסור מודעא על הנדרים והשבועות מכאן ולהבא וכו'.

מקור המנהג
נאמר בגמרא הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר 'כל נדרים שאני עתיד לידור יהא בטל'. ובלבד שלא יהא זוכר את תנאו בשעת הנדר. אי זכר - עקר את תנאו וקיים נדרו (נדרים כ"ג).
ע"ז סמכו לומר כל נדרי בליל יום כיפור מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו.

תקנו לומר כל נדרי ביום כיפור ולא בראש השנה, משום שהוא יום שמתאספים בו רבים, והוא סמוך לראש השנה, ועוד שלפעמים יום כיפור נקרא "ראש השנה", כדכתיב ביחזקאל בראש השנה בעשור לחודש וכו' (שבלי הלקט סי' שי"ז, ועי' טור או"ח סי' תרי"ט).

וכנראה שלא ידעו הקדמונים והפוסקים הראשונים על מנהג התרת הנדרים בערב ראש השנה או בעשרת ימי תשובה, חוץ מנוסח כל נדרי שאמרו בליל יום כיפור לפני תפילת מעריב.

הראשון שמביא את מנהג התרת נדרים הוא בעל השל"ה, באמרו שזריזין מקדימים למצווה, וראוי להקדים לפני ר"ה ממש לעשות שני עניינים: עניין אחד שיתקן מה שקלקל, דהיינו התרה על העבר, או אם היה מחויב איזה נדוי ינהוג בעצמו שעה אחת נדוי, ואח"כ יבקש מהחכמים שיתירו לו; עניין שני הוא מסירת מודעה להבא, שכל מה שיתקבל את עצמו מהיום בשבועה או בחרם או בנדוי וכיוצא בזה, שהוא עתה מוסר מודעא ועוקר מעיקרו ומבטל.


נוסח התרת נדרים

שִׁמְעוּ נָא רַבּותַי דַּיָּנִים מֻמְחִים, כָּל נֶדֶר או שְׁבוּעָה או אִסָּר או קונָם או חֵרֶם, שֶׁנָּדַרְתִּי או נִשְׁבַּעְתִּי בְּהָקִיץ או בַחֲלום, או נִשְׁבַּעְתִּי בַּשֵּׁמות הַקְּדושִׁים שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים וּבְשֵׁם הוי"ה בָּרוּךְ הוּא, וְכָל מִינֵי נְזִירוּת שֶׁקִּבַּלְתִּי עָלַי וַאֲפִלּוּ נְזִירוּת שִׁמְשׁון, וְכָל שׁוּם אִסּוּר, וַאֲפִלּוּ אִסּוּר הֲנָאָה שֶׁאָסַרְתִּי עָלַי או עַל אֲחֵרִים, בְּכָל לָשׁון שֶׁל אִסּוּר בֵּין בִּלְשׁון אִסּוּר או חֵרֶם או קונָם וְכָל שׁוּם קַבָּלָה אֲפִלּוּ שֶׁל מִצְוָה שֶׁקִּבַּלְתִּי עָלַי, בֵּין בִּלְשׁון נֶדֶר בֵּין בִּלְשׁון נְדָבָה בֵּין בִּלְשׁון שְׁבוּעָה בֵּין בִּלְשׁון נְזִירוּת בֵּין בְּכָל לָשׁון, וְגַם הַנַּעֲשֶׂה בִּתְקִיעַת כָּף. בֵּין כָּל נֶדֶר וּבֵין כָּל נְדָבָה, וּבֵין שׁוּם מִנְהָג שֶׁל מִצְוָה שֶׁנָּהַגְתִּי אֶת עַצְמִי וְכָל מוצָא שְׂפָתַי שֶׁיָּצָא מִפִּי, או שֶׁנָּדַרְתִּי וְגָמַרְתִּי בְלִבִּי לַעֲשות שׁוּם מִצְוָה מֵהַמִּצְות, או אֵיזו הַנְהָגָה טובָה או אֵיזֶה דָבָר טוב שֶׁנָּהַגְתִּי שָׁלשׁ פְּעָמִים וְלא הִתְנֵיתִי שֶׁיְּהֵא בְּלִי נֶדֶר, הֵן דָּבָר שֶׁעָשִׂיתִי עַל עַצְמִי הֵן עַל אֲחֵרִים, הֵן אותָן הַיְדוּעִים לִי הֵן אותָן שֶׁכְּבָר שָׁכַחְתִּי, בְּכֻלְּהון אִתְחֲרַטְנָא בְהון מֵעִקָּרָא, וְשׁואֵל וּמְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמַּעֲלַתְכֶם הַתָּרָה עֲלֵיהֶם, כִּי יָרֵאתִי פֶּן אֶכָּשֵׁל וְנִלְכַּדְתִּי חַס וְשָׁלום בַּעֲון נְדָרִים, וּשְׁבוּעות וּנְזִירוּת, וַחֲרָמות וְאִסּוּרִין, וְקונָמות וְהַסְכָּמות. וְאֵין אֲנִי תוהֵא חַס וְשָׁלום עַל קִיּוּם הַמַּעֲשִׂים הַטובִים הָהֵם שֶׁעָשִׂיתִי, רַק אֲנִי מִתְחָרֵט עַל קַבָּלַת הָעִנְיָנִים בִּלְשׁון נֶדֶר או שְׁבוּעָה, או נְזִירוּת או אִסּוּר, או חֵרֶם, או קונָם, או הַסְכָּמָה, או קַבָּלָה בְּלֵב. וּמִתְחָרֵט אֲנִי עַל זֶה שֶׁלּא אָמַרְתִּי הִנְנִי עושֶׂה דָבָר זֶה בְּלִי נֶדֶר וּשְׁבוּעָה, וּנְזִירוּת וְחֵרֶם וְאִסּוּר, וְקונָם וְקַבָּלָה בְּלֵב. לָכֵן אֲנִי שׁואֵל הַתָּרָה בְּכֻלְּהון, וַאֲנִי מִתְחָרֵט עַל כָּל הַנִּזְכָּר, בֵּין אִם הָיוּ הַמַּעֲשִׂים מִדְּבָרִים הַנּוגְעִים בְּמָמון, בֵּין מֵהַדְּבָרִים הַנּוגְעִים בְּגוּף, בֵּין מֵהַדְּבָרִים הַנּוגְעִים אֶל הַנְּשָׁמָה, בְּכֻלְּהון אֲנִי מִתְחָרֵט, עַל לְשׁון נֶדֶר וּשְׁבוּעָה וּנְזִירוּת וְאִסּוּר וְחֵרֶם וְקונָם וְקַבָּלָה בְלֵב. וְהִנֵּה מִצַּד הַדִּין, הַמִּתְחָרֵט וְהַמְבַקֵּשׁ הַתָּרָה, צָרִיךְ לִפְרוט הַנֶּדֶר, אַךְ דְּעוּ נָא רַבּותַי, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְפורְטָם, כִּי רַבִּים הֵם. וְאֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ הַתָּרָה עַל אותָם הַנְּדָרִים שֶׁאֵין לְהַתִּיר אותָם, עַל כֵּן יִהְיוּ נָא בְעֵינֵיכֶם כְּאִלּוּ הָיִיתִי פורְטָם:

והמתירים משיבים לו ג"פ בלשון זה:

הַכּל יִהְיוּ מֻתָּרִים לָךְ, הַכּל מְחוּלִים לָךְ, הַכּל שְׁרוּיִם לָךְ, אֵין כַּאן לא נֶדֶר, וְלא שְׁבוּעָה, וְלא נְזִירוּת, וְלא חֵרֶם, וְלא אִסּוּר וְלא קונָם וְלא נִדּוּי, וְלא שַׁמְתָּא, וְלא אָרוּר. אֲבָל יֵשׁ כַּאן מְחִילָה סְלִיחָה וְכַפָּרָה. וּכְשֵׁם שֶׁמַּתִּירִים הַבֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה כַּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִים מִבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה:

ואחר כך מוסר מודעה לפניהם בלשון הזה:

הֲרֵי אֲנִי מוסֵר מודָעָה לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי מְבַטֵּל מִכַּאן וּלְהַבָּא כָּל הַנְּדָרִים וְכָל שְׁבוּעות וּנְזִירוּת וְאִסּוּרִין וְקונָמות וַחֲרָמות וְהַסְכָּמות וְקַבָּלָה בְלֵב שֶׁאֲקַבֵּל עָלַי בְּעַצְמִי. הֵן בְּהָקִיץ הֵן בַּחֲלום חוּץ מִנִּדְרֵי תַעֲנִית בִּשְׁעַת מִנְחָה. וּבְאִם שֶׁאֶשְׁכַּח לִתְנַאי מודָעָה הַזּאת וְאֶדּר מֵהַיּום עוד, מֵעַתָּה אֲנִי מִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין וְלָא יְהון חָלִין כְּלָל וּכְלָל בְּכֻלָּן אִתְחֲרַטְנָא בְהון מֵעַתָּה וְעַד עולָם:

בדמעות שליש ליחד קוב"ה ושכינתיה יאמר:

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהַי אֲבותַי, שֶׁכָּל הַקְּלָלות וְהָאֲרוּרִים וְהַנִּדּוּיִם וְהַנִּזּוּפִים וְהַחֲרָמות וְהַשַּׁמְתּות שֶׁקִּלַּלְתִּי או שֶׁאָרַרְתִּי או שֶׁנִּדִּיתִי או שֶׁהֶחֱרַמְתִּי או שֶׁשַּׁמְּתִּי אֶת עַצְמִי או אֶת אִשְׁתִּי או אֶת בְּנֵי בֵיתִי או אֶת אֲחֵרִים אֲשֶׁר מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. או אֲחֵרִים שֶׁקִּלְּלוּ או שֶׁנִדּוּ או שֶׁהֶחֱרִימוּ או שֶׁשִּׁמְּתּוּ אותִי או אֶת אִשְׁתִּי או אֶת זַרְעִי או אֶת בְּנֵי בֵיתִי. יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁאַל יִשְׁלְטוּ בָנוּ וְאַל יַעֲשוּ רשָׁם, וְכָל הַקְּלָלות יִתְהַפְּכוּ עָלֵינוּ לְטובָה וְלִבְרָכָה כְּדִכְתִיב וַיַּהֲפךְ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלהֶיךָ:

ואחר כך העדה הקדושה יחזרו ויאמרו לו ג"פ בלשון הזה:

כֻּלָּם מֻתָּרִים לָךְ, כֻּלָּם שְׁרוּיִים לָךְ, כֻּלָּם מְחוּלִים לָךְ, כְּשֵׁם שֶׁאֲנַחְנוּ מַתִּירִים לָךְ בְּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה, כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִים מִבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, וְכָל הַקְּלָלות יִתְהַפְּכוּ עָלֵינוּ לְטובָה וְלִבְרָכָה כְּדִכְתִיב וַיַּהֲפךְ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלהֶיךָ:

מנהגי עדות בהתרת נדרים
א. התרת נדרים לפני בית דין של עשרה: חסידי חב"ד (וכן המנהג גם בכמה עדות ספרדיות) מתירים נדרים בערב ראש השנה לפני בית דין של עשרה. ויש שבו ביום כותבים "פדיון נפש" (בקשה לעורר רחמים) ומוסרים אותו ל"רבי", המברך את מגיש ה"פדיון" בכתיבה ובחתימה טובה.

ב. טקס התרת נדרים בעסק גדול ובהשתתפות הנשים התרת נדרים אצל יהודי כורדיסטן נעשית בעסק גדול, בהשתתפות ה"חכם" וחשובי העיר. בעת ההתרה אוסף השמש תרומה מיוחדת, הנקראת "פארת התורה", בשביל בית הכנסת ובשביל החזן והשמש. גם נשים ונערות באות לטקס התרת הנדרים. (מנהג זה של התרת נדרים בהשתתפות נשים ונערות היה רווח גם בג'רבה ובמקומות נוספים בקהילות הספרדים.)

ג. יהודי ג'רבה מתירים נדרים ארבע פעמים בעשרים לחודש אב נוהגים לערוך נדרים, וזה ארבעים יום לפני ראש השנה. פעם שנייה עורכים התרת נדרים בערב ראש חודש אלול, שהוא ארבעים יום לפני יום הכיפורים. פעם שלישית בערב ראש השנה ופעם רביעית בערב יום הכיפורים. (בועז חדאד ב"ספר ג'רבה היהודית")




הערות לערך:
שם המעיר: יצחק
הערה: יהודי עירק נוהגים לעשות התרת נדרים 40 יום לפני ראש השנה וכן 40 יום לפני יום הכיפורים

שם המעיר: מנחם
הערה: המנהג של חסידי חב"ד לכתוב בערב ראש השנה 'פדיון נפש' לרבי, אינה קשורה או שייכת כלל להתרת הנדרים שעושים באותו יום.
פשוט את שניהם עושים כהכנה לראש השנה. אבל לא קשורות כלל זו לזו
בהצלחה

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן