לדף ראשי




פרשה בסדרת כי תשא, "ויחל משה את פני ה' אלהיו" וגו' (שמות ל"ב י"א).

וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלהָיו. וַיּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכחַ גָּדול וּבְיָד חֲזָקָה:
לָמָּה יאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמר בְּרָעָה הוצִיאָם לַהֲרג אתָם בֶּהָרִים וּלְכַלּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. שׁוּב מֵחֲרון אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
זְכר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוכְבֵי הַשָּׁמָיִם. וְכָל הָאָרֶץ הַזּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעלָם:
וַיִּנָּחֶם ה'. עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂות לְעַמּו:

לוי:

וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחת אֲבָנִים כָּרִאשׁנִים. וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחת הָרִאשׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:
וֶהְיֵה נָכון לַבּקֶר. וְעָלִיתָ בַבּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל ראשׁ הָהָר:
וְאִישׁ לא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר. גַּם הַצּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא:

ישראל:

וַיִּפְסל שְׁנֵי לֻחת אֲבָנִים כָּרִאשׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אתו. וַיִּקַּח בְּיָדו שְׁנֵי לֻחת אֲבָנִים:
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּו שָׁם. וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה':
וַיַּעֲבר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן. אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:
נצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נשֵׂא עָון וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה. וְנַקֵּה לא יְנַקֶּה פּקֵד עֲון אָבות עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:
וַיְמַהֵר משֶׁה. וַיִּקּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:
וַיּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדנָי יֵלֶךְ נָא אֲדנָי בְּקִרְבֵּנוּ. כִּי עַם קְשֵׁה ערֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲונֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:
וַיּאמֶר הִנֵּה אָנכִי כּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאת אֲשֶׁר לא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּויִם. וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּו אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נורָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עשֶׂה עִמָּךְ:

תפילת משה לה' לכפר על עון העגל. הפרשה נאמרת בתעניות צבור:

בצום גדליה,
עשרה בטבת,
תענית אסתר,
ותענית שני וחמישי ושני,
ושבעה עשר בתמוז

קוראים ויחל בשחרית ובמנחה.
וקוראים לכהן מן ויחל עד לעשות לעמו, ומדלגין עד ויאמר ה אל משה פסל לך,
וקוראים ללוי מן ויאמר ה' עד אל מול ההר ההוא,
לישראל עד אשר אני עושה עמך.

נהגו לכפול פסוקי דרחמי כדי לעורר הרחמים, והם הפסוקים שקוראים לכהן: "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך", וי"ג מידות שקורין לישראל, והפסוק "וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו". ולא כופלין כשקורין ללוי, לפי שהכהנים והישראלים חטאו בעגל והלוים לא חטאו בו (ס' מטעמים 131).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן