 לדף
ראשי
נישואין - סדר נישואין בהלכה
התהליך בו בני זוג הופכים להיות משפחה בישראל. "נישואין" הם הפעולות הנדרשות להקמת בית חדש בישראל. הנישואין מקשרים בין האיש לאישה, ויוצרים משפחה שאינה ניתנת לפירוק אלא בדרכים מיוחדות הקבועות בהלכה. פעולות הנישואין מתחלקות לשלושה חלקים: (1) שידוכין (2) קידושין (3) נישואין (א) כניסה לחופה (ב) שבע ברכות הנישואין (ג) כתובה. כל שלב מגביר את הזיקה ההדדית בין בני הזוג, אבל רק אחרי הנישואין הופכים השניים להיות משפחה בישראל. שידוכין הקשר בין בני זוג נוצר במעמד בו הם מבטיחים זה לזה להינשא. למעמד זה קוראים בלשון ההלכה "שידוכין". זהו המעמד בו נוצר הקשר הראשון בין בני הזוג. בשפת העם נתייחד כיום המונח "שידוכין" לפעולה הגורמת לבני הזוג להיפגש. זהו פירוש חדש שאין לו קשר עם המושג המקורי. את המונח "שידוכין" של לשון ההלכה החליף היום המונח "אירוסין": בעברית של היום קוראים "מאורסים" לזוג שהחליט להתחתן. בלשון ההלכה ניתן לומר על זוג זה שהם השתדכו. מעמד ה"שידוכין" ("אירוסין" בלשון העם) עבר התפתחות במרוצת הדורות, ומקורו בתקופת האמוראים. על חשיבותם של השידוכין בתקופת התלמוד יש ללמוד מהעובדה שהאמוראים היו מענישים את המקדש אישה בלא שידוכין. כוונתם העיקרית של מתקני השידוכין הייתה למנוע קידושין הנערכים בחופזה ובלא יישוב דעת. לשידוכין נוספה במרוצת הזמן מטרה נוספת: עריכת הנישואין מחייבת הכנות מרובות. כדי לאפשר לכל צד להתכונן כראוי לחתונה, מתוך ודאות שאמנם יתבצעו הנישואין, הצדדים באים לידי הסכם מחייב. בהסכם קובעים כי החתן מתחייב לשאת את הכלה לאישה, וכן את המועד שבו תיערך החתונה. אפשר, כמובן, להוסיף תנאים מחייבים אחרים, כרצון בני הזוג. הסכם זה קרוי "תנאים", כלומר התנאים שבהם ייערכו הנישואין. בהרבה עדות נוהגים לכתוב את התנאים בשטר ולהחתים עליו עדים. הסכם התנאים קושר את בני הזוג זה לזה, ומחייבם להינשא. אך אין התנאים משנים את מעמדם של בני הזוג מבחינה הלכתית, ואף אין לשידוכין כל מקור בתורה. בני הזוג נשארים רווקים כפי שהיו, ולא נוצר ביניהם כל קשר של אישות. קידושין קשר האישות בין בני הזוג מתחיל ב"קידושין", ומגיע לידי גמר ב"נישואין". קשר הקידושין מייחד את בני הזוג זה לזה, ומבדיל בינם לבין כל יתר האנשים. האישה נאסרת על כל העולם מיד עם הקידושין, אבל עדיין לא נעשה מעשה המאחד את בני הזוג, והם עדיין אסורים זה על זה. המעשה המאחד הוא הנישואין, שבעקבותיו בני הזוג הופכים להיות משפחה הנשואה כדין. שני אלה - הקידושין והנישואין - שונים זה מזה, ובמקורם אף נעשו בזמנם שונים. בתקופת התלמוד נערכו הנישואין לנערה (בגיל 12.5) 12 חודש אחר הקידושין, ולבוגרת 30 יום אחריהם. בחודשים אלה הייתה הכלה בבית אביה. כבר בימים קדומים ביטלו את ההפרדה בין הקידושין לנישואין. בימינו נערכים הקידושין והנישואין במעמד אחד, כשבני הזוג עומדים מתחת לחופה. כאשר איחדו את הקידושין והנישואין, הפכו השידוכין להיות ההתקשרות הראשונה בין בני הזוג. השידוכין החליפו את האירוסין. שטר שידוכין משנת ה' נ"א (1291) מדגים זאת: ...ועוד לָקחה בקניין שלם מעכשיו, במקום קידושין, ונתחיבה בשמעון הנזכר כמשודך, ולהינשא לו כדת משה וישראל בשבת נחמו הבא הקרוב, בלי שום ערעור ועיכוב. וגם כן רצה והודה שמעון המשודך בכל התנאים הכתובים למעלה, ולָקח בקניין שלם, במקום קידושין, כמנהג, שיתחתן ויינשא בלאה הנ"ל בזמן הנ"ל, כדת משה וישראל. שו"ת הרשב"א, ח"ג סימן ר"יקטע זה של שטר השידוכין מראה כי בזמן השידוך נערך קניין, המחייב את בני הזוג להתחתן (בשבת נחמו הקרוב), וכי קניין זה הוא במקום קידושין, כפי המנהג שנתקבל, שהקידושין נדחים עד לזמן הנישואין. נישואין הנישואין כוללים שלושה עניינים: (1) כניסה לחופה (2) שבע ברכות הנישואין (3) כתובה. החופה החופה היא המקום שבו בני הזוג נמצאים יחד לשם נישואין, והיא מסמלת את ביתם החדש. התיאור המדויק של החופה לא נמסר על ידי חז"ל, והדבר גרם לגישות שונות בהסבר המושג "חופה". יש שלוש גישות עיקריות: א. "החופה היא שפורסים סודר על האישה בשעת הברכה" (אה"ע נה,א). בעל "ערוך השולחן" מבאר: "הכוונה היא כעין מנהגנו, שמעמידים כלונסאות ויריעה פרושה עליהן, וקרויה בלשון העם 'חופה', ומעמידם במקום מיוחד, ומכניסים תחתיה החתן והכלה. ויש האומרים שפריסת הצעיף על פני הכלה היא החופה." אצל התימנים פורשים טלית על בני הזוג (כל-בו, ע"ה) ב. "החופה היא שהביא החתן את הכלה לביתו לשם נישואין". לפי דעה זו החופה היא כניסה לביתו של החתן, וכאשר החתן הכניס את הכלה לביתו לשם נישואין, נערכה החופה. נוכחות אנשים זרים, לפי דעה זו, אינה מפריעה לנישואין שיחולו (ר"ן). (יודגש: החתן מביא את אשתו לביתו לשם נישואין. ביקור הכלה בבית ארוסה אינו נחשב לנישואין.) ג. "החופה היא שיביא כלתו לתוך ביתו ויתייחד עמה. וייחוד זה הוא הנקרא חופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום" (רמב"ם, אישות י, טו). לפי גישה זו לא די בהבאת הכלה לבית בעלה; צריך גם ייחוד בלא אנשים זרים. החופה - המנהג למעשה ברוב עדות ישראל נוהגים בשלוש השיטות גם יחד. החתן נכנס ראשון תחת החופה, ואחריו באה הכלה, ושם עורכים את הקידושין; לאחר הקידושין אומרים את ברכות הנישואין. בני הזוג נמצאים תחת החופה, והם נשואים לפי הגישה הראשונה. אחר כך הם הולכים לחדר הייחוד, חדר צדדי שאין בו אנשים זרים, ובכך הם נישאים לפי שתי הגישות האחרונות. אצל הספרדים נערכת החופה בתוך הבית, ואצל האשכנזים בחוץ, מתחת לרקיע. הנישואין, בדומה לקידושין, נערכים בפני שני עדים כשרים. הם רואים את הזוג מתחת לחופה בשעת אמירת שבע הברכות, והם רואים אותם נכנסים לחדר הייחוד. ספרדים אינם נוהגים חדר ייחוד, כי הם אינם מפרשים "חופה" = ייחוד. ברכות הנישואין שבע ברכות תיקנו חכמים לומר בשעת הנישואין; וברכות אלה נאמרות גם ב"שבע ברכות", בכל יום משבעת ימי המשתה שלאחר החתונה, לאחר סעודה שמשתתפים בה מניין אנשים ונוכח בה אדם שלא היה ב"שבע ברכות" קודמים. בזמן הקידושין ברכת היין בתחילה, וב"שבע ברכות" ברכת היין בסוף. וזה נוסח הברכות: 1. בא"ה אמ"ה, בורא פרי הגפן.הברכה הראשונה היא על היין, כי אין שמחה אלא ביין. הברכה השנייה היא על בריאת העולם, שהרי בני הזוג הזה, כל העולם כולו מתחדש עליהם עתה, עם נישואיהם. הברכה השלישית היא על יצירת האדם, כאילו הוא נוצר עכשיו. הברכה הרביעית היא על הזיווג שהקב"ה זיווגם יחד. הברכה החמישית היא על ציון וירושלים שעתיד הקב"ה לנחמן ולשמחן, שכן חייב אדם להעלות את ירושלים על ראש שמחתו. הברכה השישית היא על שמחת חתן וכלה, הודיה ותפילה שתהא שמחתם שלמה. הברכה השביעית היא הודיה לה' על אשר המתיק את החיים על פני תבל בשמחתם ובששונם של חתן וכלה ועל שנתן בהם אהבה, אחווה, שלום ורעות. הברכות הן רחבות, וכוללות הרבה. האדם מישראל אינו אדם בודד בשעת נישואיו, אלא חוליה בשרשרת הדורות, והוא מודה לה' שבראו, וזוכר את ציון ואת ירושלים, את העם הנמצא בגלותו ואת ירושלים ואת המקדש. מנהגים הקשורים לנישואין, מתוך הספר "אוצר טעמי המנהגים" מאת שמואל פנחס גלברד מקור הערך: יהודה איזנברג מתוך: אישות ומשפחה
יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן |
|
