לדף ראשי




דיני חבלה נדונים בשלשה דיינים, כמו דיני ממונות (סנהדרין פ"א א).

מקור הדין בתורה:

וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף, ולא ימות ונפל למשכב... שבתו יתן ורפא ירפא (שמות כ"א י"ח).

במשנה נאמר:

החובל בחברו חייב עליו משום חמישה דברים:
בנזק בצער בריפוי בשבת ובושת (ב"ק פ"ג).

ועובר בלאו, שנאמר פן יוסיף להכותו (דברים כ"ה, כתובות ל"ב).

החובל בחברו משלם לפי העניין. אם יש במעשה צער אם לאו, אם הבושה רבה או מועטה. גם האישיות של המכה ושל המוכה משפיעים על גובה הפיצוי: יש אדם שבושתו מרובה, ויש אדם שאינו מתבייש.

בזמן התלמוד פסקו פיצויים קצובים לחבלות, ובהם נכללו חמשת סוגי התשלום עבור הנזק:

הבועט בבחירו ברגליו משלם חמישה סלעים,
הכהו בארכובתו משלם שלושה סלעים,
קבץ אצבעותיו והכהו באגרופו סתום משלם י"ג סלעים,
הכהו על כפו משלם סלע,
סטרו על פניו משלם חמישים סלעים,
סטרו מאחורי ידו משלם מאה סלעים,
וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בו הרוק משלם מאה סלעים וכו' (ב"ק צ': ב"מ כ"ז: ש"ע חו"מ סי' ת"כ מ"א).

יש אומרים שעכשיו קונסים לפי ראות עיני הדיינים ולפי מנהג המקום (הרא"ש כלל ק"א סי' א' והרמ"א שם).

חבלות שונות

שנים שחבלו זה בזה, אם חבל אחד בחברו יותר ממה שחבל בו משלם לו במותר. ודווקא שהתחילו שניהם כאחד, אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש לו רשות לחבול בו כדי להציל עצמו. מיהו אם יוכל להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב (חו"מ סי' תכ"א י"ג).

החובל בחברו חייב, אפילו נכנס הנחבל לרשות החובל שלא ברשות: יש רשות להוציא את הנכנס, אבל אין רשות לחבול בו. אם הנכנס מסרב לצאת, י"א שיש רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו (ב"ק כ"ח: חו"מ סי' תכ"א ו).

הזורק אבן ולאחר שיצתה מתחת ידו הוציא הלה ראשו מהחלון והכהו, פטור, שנאמר "ומצא את רעהו" - פרט לממציא את עצמו (רמב"ם, ויש מחלוקת בזה בב"ק ל').

דין זה מתאים למשפט האזרחי, שעל הנחבל לשמור את עצמו שלא יהיה גורם בנזקין.

החובל בעצמו פטור, אבל אינו רשאי לעשות כן (ב"ק צ').
החובל בבניו ובאשתו חייב כמו החובל בחברו.
חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, כי החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין, שאינם בני דעת (ב"ק פ"ז).
אשה שחבלה משלמת לאחר שנתגרשה או נתאלמנה, כשגובה כתובתה (רמב"ם חובל ומזיק; ש"ע חו"מ סי' ת"כ-תכ"ד).

חבלה בדיני שמים
אם הקפידה התורה בהכאת רשע שלא להכותו יותר על רשעו שנאמר לא יוסיף להכותו. קל וחומר בהכאת צדיק, ואמרו:

המרים יד על חברו להכותו, אע"פ שלא הכהו, נקרא רשע וכו' (כתובות כ"ב).

חרם קדמונים מנדה אדם המכה חברו, וצריכים להתיר לו כדי לצרפו למניין עשרה (ש"ע חו"מ סי' ת"כ א' בהגהה).

החובל בחברו, אע"פ שנתן לו החמשה דברים (נזק צער רפוי שבת בושת), אינו מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו. ואסור לנחבל להיות אכזרי מלמחול לו, שנאמר "ועתה השב אשת האיש... ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלוהים את אבימלך" (משנה ב"ק צ"ב).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן