לדף ראשי



בכה"ק נזכרו עשרה מינים:
ארבה גוב חגב גזם חנמל חסיל חרגל ילק סלעם צלצל.
יש מהם המותרים באכילה, ויש האסורים. מצוות עשה (סי' קנ"ט פ' שמיני) לבדוק בסימני חגבים לידע הטהור מן הטמא, שנאמר "את זה תאכלו מכל העוף ... מכל שרץ..."

סימני חגבים טהורים הם:

ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ,

ובהם הארבה הסלעם החרגול והחגב למיניהם (ויקרא י"א כ"א-כ"ג).

ארבעה סימני כשרות הם:
ארבע רגלים,
ארבע כנפים,
קרסולין (כרעים),
וכנפיו חופין את רובו לנתר בהן.

הכתיב בפסוק הוא אשר "לא" כרעים, והקרי "לו", לדרש שאפילו אין לו עכשיו, ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל – מותר באכילה (חולין ס"ה).

כלבו (סי' ק"א) מונה רק שלושה סימנים:
שיש לו ארבע רגלים,
וארבע כנפים שחופות אורך גופו ורוב הקפו,
ויש לו שני כרעים לנתר בהם.

בלשון חז"ל:
ארבה זה גובאי,
סלעם זה רשין,
חרגל זה ניפול,
חגב זה נדיין.

ונאמר "למינו" ארבע פעמים, לרבות הדומה לו, ולהביא צפורת כרמים ויוחנא ירושלמית והערצוביא והרזבנית (שם).

צפורת כרמים הוא מין ארבה שאין לו גבחת,
יוחנא מין סלעם שיש לו גבחת,
ערצוביא מין חרגול שיש לו זנב,
והרזבנית הוא מין חגב.

חגבים לאכילה
בארצות המזרח אוכלים את החגבים צלי ומבושל. מיבשים את החגבים בחום השמש וטוחנים מהם קמח ומערבים בדבש.
היהודים התימנים אוכלים חגבים טהורים עפ"י סמני התורה, מפני שיש להם מסורת לזיהוי המינים הטהורים ואכילתם. האשכנזים לא יאכלום מפני שאין להם מסורת לזיהוי המינים הטהורים.
כתב רש"י:

כל הסימנים הללו מצויין באותן שבמדינתנו. אבל יש שראשן ארוך, ויש שאין להם זנב, וצריך שיהא שמו "חגב", ובדבר הזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם (רש"י לויקרא י"א כ"א-כ"ג).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן