לדף ראשי





המונח "חלה" קיבל משמעות נוספת, והיא המצוה להפריש מן הבצק תרומה שהיא חלקו של כהן. חובה זו היא בנוסף להפרשת תרומות ומעשרות מכל גידולי השדה, והיא קיימת רק באפיה ממיני דגן.

במדבר פרק טו

יז. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר:
יח. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
בְּבאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה:
יט. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לה':
כ. רֵאשִׁית עֲרִסתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה
כִּתְרוּמַת גּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אתָהּ:
כא. מֵרֵאשִׁית עֲרִסתֵיכֶם תִּתְּנוּ לה' תְּרוּמָה לְדרתֵיכֶם:

המצווה מן התורה ומדרבנן
מצוות עשה להפריש חלה מן העיסה, ולתת אותה לכהן. שנאמר: "ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה" (במדבר טו). מן התורה לא נקבעה כמות לחלה שיפריש, ואפילו הפריש כמות מועטת, פטר את כל העיסה. כמו בתרומה, כך גם בחלה אפשר להגדיל את חלק הכוהן, ובלבד שיישאר משהו לעצמו, כדי שיהיו שיריה ניכרים. חכמים נתנו לחלה שיעור: אחד מעשרים וארבע (כ4%-) לאדם פרטי האופה בביתו. כיוון שאפייה בבית היא בדרך כלל בכמות מועטה, הגדילו את כמות החלה כדי שיקבל הכהן כמות שיוכל לאכול. נחתום, האופה בדרך כלל הרבה, נותן אחד מארבעים ושמונה (כ- 2%).

חלה טמאה
דין חלה כדין תרומה: כשהיא טהורה היא מותרת לאכילה לכהן טהור. היה הכהן טמא והחלה טהורה, או שהיה הכהן טהור והחלה טמאה, אינו רשאי לאוכלה. נטמאה העיסה שלא במתכוון, אינו מפריש אחד מעשרים וארבע אלא אחד מארבעים ושמונה, מפני שהכהן לא יוכל לאוכלה. בזמן הזה, שכולנו טמאי מתים, אינו חייב להפריש יותר מאחד לארבעים ושמונה. והמנהג הוא שלא להקפיד בשיעורו, ומפריש כזית בלבד.

חלה טמאה מצווה לשורפה, ואסור לישראל ליהנות ממנה בשעת שריפתה, אבל כהן יכול להשתמש בה להסקה לבשל עליה. כיום אין נוהגים לתת אותה לכוהנים.

הפרשת חלה בארץ ובחו"ל
חלה נוהגת מן התורה בארץ ישראל, בזמן שכל ישראל יושבים בה; ולכן גם בזמן עזרא, שקידש את הארץ בקדושתה השנייה, נהגה חלה בארץ ישראל רק מדרבנן. חכמים תקנו להפריש חלה גם בחוץ לארץ.

אע"פ שבזמן הזה גם בא"י וגם בחו"ל חיוב חלה רק מדרבנן, החמירו חכמים בחלה שבארץ ישראל בדברים רבים יותר מאשר בחלה שבחוץ לארץ. חלת חוץ לארץ, הכהן מבטל אותה לכתחילה ברוב, ואוכל אותה כשהוא טמא; וחלת א"י אינה בטלה אלא במאה, ואין מבטלים אותה לכתחילה. חלת חו"ל מותרת לטמא מת, אלא שלא נהגו בכך; וחלת ארץ ישראל אסורה לכל טמא, לפיכך אין חלה נאכלת כיום, לפי שכולנו טמאי מתים.

חלת חוצה לארץ אינה עושה את הבצק "טבל". יש בה מצוות הפְרשה בלבד, ואסור לאכול אותה לפני ההפרשה. לפיכך יש דין מיוחד למי ששכח להפריש חלה בחו"ל, ונזכר שלא הפריש בשבת או ביום טוב, ימים שאסור להפריש בהם חלה או מעשרות. בחו"ל אוכל מן הלחם, ומשייר ממנו מעט לאחר שבת, ביום חול מפריש ממנו, ומתכוון לפטור גם את מה שאכל בשבת. בארץ ישראל אי אפשר לעשות כן, כי חלת ארץ ישראל עושה את הבצק "טבל", ואסור לאכול מן הלחם לפני שהפריש חלה.

זמן ההפרשה
המפריש חלתו מן הקמח לא עשה כלום. בין שהפריש קמח על קמח, ובין שהפריש קמח על בצק, או בצק על קמח. נתן מים לתוך הקמח, כיון שנרטב הקמח רשאי להפריש חלה, ומשנתחברה כל העיסה לגוש אחד הריהי טבל, ואסור לאכול ממנה אפילו אכילת עראי. וטוב להפריש כאשר התחברה העיסה לגוש אחד. לא הפריש מן הבצק, מפריש מן הלחם.

כמות הקמח שממנו מפרישים
מן הפסוק "ראשית עריסותיכם", למדו חז"ל, שרק מי שאופה כמות בגודל של עיסת מדבר, שהיא עשירית האיפה, חייב בחלה, אבל מי שאופה קמח פחות משיעור זה, פטור מחלה. עשירית האיפה, שיערו חכמים שהוא נפח של ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה, וכפי המנהג משקלם כ1,600- גרם. מי שאופה כמות קטנה מזו, יפריש ולא יברך, שמא עדיין לא נתחייב. לשיעורו של "חזון איש" לא יברך אלא אם אפה קמח בכמות של 2,250 גרם. מי שאפה פחות מ- 1,200 גרם קמח פטור מלהפריש חלה.

הקמח והמשקים החייבים בחלה
הבצק החייב בחלה הוא בצק העשוי מקמח של חמשת מיני דגן, שהם חטה ושעורה וכוסמת ושיפון ושיבולת שועל. קמח אורז או תירס או תפוחי אדמה, וכל קמח אחר, פטור מחלה. עירב קמח דגן עם קמח אורז, אם יש לעיסה טעם דגן, חייבת בחלה, גם אם אין בקמח הדגן לבדו כשיעור הפרשת חלה.

הלש עיסה באחד משבעה המשקין, שסימנם הוא: י"ד שח"ט ד"ם (יין, דם, שמן, חלב, טל, דבש ומים), מפריש חלה ומברך. הלש עיסה מקמח ושאר משקין, כגון מיץ פירות או ביצים בלבד, מפריש ואינו מברך.

הלש עיסה במשקים שאינם משבעת המשקים, ייזהר להוסיף לקמח לפני הלישה מעט מים. המים גורמים לכך שהעיסה תוכשר לקבל טומאה, וכיוון שכולנו טמאי מתים - תיטמא העיסה בשעת לישת הקמח. אם לא יעשה כן, לא תוכשר העיסה לקבל טומאה, ותהיה החלה שיפריש טהורה, וחלה טהורה אסור לשרפה. הכוהנים עכשיו טמאים הם, ואינם רשאים לאכול חלה, ואין מי שיוכל לאכול את החלה, ייתכן שיבואו בחלה טהורה זו לידי תקלה.

מי שֶלש שני מיני בצק, שאין בכל אחד כשיעור הפרשת חלה, אבל יש שיעור חלה בשניהם יחד, אם יכול לערבב אותם יחד, והם ממין קמח אחד, מדבק את שני הבצקות, ובכך מביא אותם לידי חיוב. אבל אם הוא מקפיד שלא לערב את מיני הבצק, מפני שהם לצורך מיני מאפה שונים, או שהם משני מיני קמח, אינם מצטרפים.
אבל אם יש בכל מין כשיעור, אף על פי שהם לצורך מינים שונים של מאפה, אם הם ממין אחד של קמח, מניח את שניהם לפניו ומפריש מזה על זה.

כשהוא רשאי לצרפם, מצרפם כשהם בצק. לא צירפם לפני האפייה, מניחם אחרי האפייה לתוך סל אחד ומצרפם, או שמניחם על בד, ופורס את הבד עליהם, וכך הוא מפריש.
המפריש חלה מברך "...אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה". או "להפריש תרומה" או "להפריש תרומה חלה"



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן