לדף ראשי



החתן והכלה מתענים ביום חופתם מפני שבאותו יום מוחלים להם על כל עונותיהם (יבמות ס"ו).
מתענים רק עד זמן החופה אפילו נערכה בשעה מוקדמת. בראש חודש אין מתענים (או"ח סי' תקנ"ט י"א). מלבד ראש חודש ניסן שמתענים בו, כי בו מתו בני אהרן (רמ"א סי' תקע"ג).
יש מקומות שרק החתן מתענה.

הכלה פושטה תכשיטיה ולובשת בגדים לבנים לסימן סליחה ומחילה ביום כלולותיה.
הכלה לובשת הינומא על ראשה ועל פניה, כמו שעשתה רבקה: ותקח הצעיף ותתכס.
החתן מכסה את פני הכלה בהינומה. זורקים על החתן והכלה אורז או מיני זרעונים לרמז "יראה זרע יאריך ימים". יש שזורקים חטים לפני החתן והכלה לפי הפסוק "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך", ולסימן שיהיו פרים ורבים כחטים (רוקח אות שנ"ג).
מהרי"ל כתב, שהיו מוליכים את החתן לקראת הכלה, והחתן תופס אותה בידו, ובחבורן יחד זורקים כל העם על גבי ראשם חטים ואומרים פרו ורבו ג' פעמים (מנהגי מהרי"ל הל' נישואין).
גם נוהגים לומר: "אחותינו את היי לאלפי רבבה".
ומברכים את החתן והכלה במזל טוב, שהזיווג יעלה יפה.

מתנות
מנהג שביום החתונה שולחת הכלה להחתן טלית עם ד' ציצית ל"ב חוטים בגימטריא "לב" כי לפני החתונה לא היה החתן מתכסה בטלית. רמז לדבר הקשר בין הפסוקים "גדילים תעשה לך", וסמוך לו "כי יקח איש אשה" (ספר המנהיג).

אחרי החופה סועדים, והחתן מיסב בראש, שנאמר: "כחתן יכהן פאר".
והכלה לימינו כמו שנאמר:" נצבה' שגל' לימינך'" - סופי תיבות כלה, (כנסת הגדולה אהע"ז סי' ס"א ג).
במשנה נקראו "חתן" ו"כלה" מיום חתונתם, ועד לאחר שבעת ימי המשתה.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן