לדף ראשי




היולדת טמאה כנידה. משך הטומאה: לזכר שבעה ימים, ולנקבה 14 יום. שנאמר:

אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו'
ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגו' (ויקרא י"ב).

היולדת צריכה לטבול בסוף ימי טומאתה. אחרי שנטהרה מביאה קרבן, כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. עניה מביאה שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת.

היולדת נחשבת לחולה
יולדת בשלשה ימים הראשונים בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני מחללים עליה את השבת;
משלשה ועד שבעה אמרה צריכה אני מחללים, לא אמרה אין מחללים;
משבעה עד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללים, אבל עושים ע"י גוי כשאר חולה שאין בו סכנה.
המפלת היא בחזקת סכנה (עי' ש"ע או"ח סי' ש"ל. לעניין יום הכיפורים עי' שם סי' תרי"ז, ולעניין ת"ב שם סי' תקנ"ד).

היולדת שיושבת על המשבר מחללים עליה השבת לכל צרכיה, קורין לה חכמה (חיה) ממקום למקום, ומילדים אותה, ומדליקים לה נר אפילו היא סומא, ועושים מדורה ליולדת כל ל' יום אפילו בתקופת תמוז אם צריכה לה (או"ח סי' רע"ו).

מנהגים וסגולות ליולדת
נהגו להיות ערים וללמוד בחדר היולדת בליל קודם המילה. הרבי או הריש דוכנא יבא עם התלמידים הקטנים בכל לילה לפני המילה לקרוא קריאת שמע, ואת הפסוק המלאך הגואל, (מקורי המנהגים סי' ס"ד).

היולדת הולכת לבית הכנסת בשבת אחר זמן הלידה ואחר הטבילה, משום שהיולדת הייתה מסוכנת וצריכה לברך ברכת תודה. בזמן ביהמ"ק הייתה מביאה קרבן, ועכשיו מה שבעלה עולה לתורה הוא במקום ברכת גומל (תורת חיים בס' מטעמים 46).

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
לידה - מתוך אנציקלופדיה הלכתית רפואית / פרופ' אברהם שטינברג



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן