לדף ראשי



יש מחלוקת בגמרא אם מצוות צריכות כוונה או לא.
לעניין קריאת שמע מבדילים בין שלשה סוגים של כוונה: להגיה את הספר, לקרוא את הפרשה כקורא בתורה או לצאת ידי חובת קריאת שמע. (ברכות י"ג).
בתפילין יש מחלוקת אם צריכים כוונה לצאת בהן ידי חובתן (ערובין צ"ה).
באכילת מצה - אם כפאוהו לאכול שלא בכוונה - יצא.

העובר אחורי בית כנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. הכוונה שמדובר בה כאן היא לשמוע שופר, ולא לצאת ידי חובת שופר (ר"ה כ"ח). אבל התוקע לעצמו אינו צריך כוונה.

בתפילה צריך לכוון את דעתו (רמב"ם תפילה פ"ד פ).

מצוות אין צריכות כוונה
רב האי גאון ורבנו יונה פוסקים שמצוות אין צריכות כוונה.
הרי"ף פוסק שצריכות כוונה (גופי הלכות אות צ"ח)..
הסבור שמצוות אינן צריכות כוונה - כוונתו למצוות הקשורות למעשה. כי המעשה עצמו מעיד על המצווה, ואין צורך במחשבה נוספת על המעשה.
אבל מצווה התלויה בלב או באמירה, כמו תפילה, צריך כוונת הלב להבין פירוש המלות.

גם במצוות שיש בהן מעשה, אם המעשה אינו מעיד על המצווה, צריך כוונה.
לדוגמה: במצוות מצה שמורה צריך לומר "לשם מצת מצווה" (מטה משה סי' תקע"ז), כי בלא אמירה זו לא ניכר שהוא עוסק בהכנת מצות.

מצוות מעשיות שהן רק לשם מצווה, כמו הנחת תפילין, וסוכה ולולב, אינן צריכות כוונה.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
הכוונה בעשיית מצווה / ישראל תא-שמע



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן