לדף ראשי

אֶת חֻקּתַי תִּשְׁמרוּ בְּהֶמְתְּךָ לא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָדְךָ לא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לא יַעֲלֶה עָלֶיךָ: ויקרא פרק יט,יט

איסור תערובת שבתורה
דברים רבים אסרה תורה לערב זה עם זה. מקצת מן התערובות קראה התורה בשם "כלאים", ומקצתם לא הזכירה עליהם שם זה. המשותף לכל איסורי התערובת הוא בכך, שכל אחד ואחד מן המינים מותר בנפרד, ורק התערובת נאסרה. יש מהם האסורים רק בארץ, ויש מהם האסורים בארץ ובחוץ לארץ. יש שאסור לערב אותם, אבל אם עירב מותר ליהנות מהתערובת, ויש שמותר לערב אותם, ואסור ליהנות מן התערובת. ויש שפעולת העירוב אסורה וגם התערובת אסורה.

אלה הם התערובות שלא קראה אותם התורה כלאיים: בשר בחלב וחרישה בשור וחמור; ואלה שקראה אותם התורה כלאיים: הרבעת כלאים, כלאי זרעים, הרכבת אילנות כלאים, כלאי הכרם, וכלאי בגדים: שעטנז.

בשר בחלב
עירוב בשר בחלב אסור גם בארץ וגם בחוצה לארץ, שהאיסור אינו תלוי בקרקע. בבשר בחלב אסורה פעולת הערבוב ואסורה התוצאה: אסור לבשל בשר בחלב, והתבשיל שנתבשל בתערובת בשר בחלב, אסור באכילה ובהנאה.

כלאי בהמה
כלאי בהמה אסורים בארץ ובחוצה לארץ, בין בזמן הבית ובין בזמן הזה, ובהרבעת כלאים אסור גם בן נח, אעפ"י שמצוות כלאיים אינה משבע המצוות שבן נח נהרג עליהם (רמב"ם ושו"ע).

אסור לחרוש בכלאי בהמה, שנאמר: "לא תחרש בשור ובחמור יחדיו", ואסור להרביע כלאים, שנאמר: "בהמתך לא תרביע כלאים". האיסור חל על שור וחמור, וכמוהם גם על כל שני מינים: בבהמה ובחיה, עוף ודגים, בבעלי חיים בטהורים וטמאים. לא דיברה תורה בשור ובחמור ובבהמה, אלא מפני שדרך לערבבם.

החרישה בכלאיים אסורה, משום שקושרים בה שני מיני בעלי חיים יחד שימשכו אחריהם את המחרשה. כמו כן הרותם שני מיני בעלי חיים לעגלה, ומנהיג אותם בשוט, או אפילו בקול, או שהוא מושך אותם בחבל שיישאו משא במשותף - עובר בלאו של "לא תחרש בשור ובחמור יחדיו". אסור לשבת בעגלה שמושכים אותה כלאיים, ואסור למשוך בחבל שני מינים שהם כלאים. ויש מחמירים גם כשאין שני המינים קשורים זה לזה. אסור לרתום פרד לעגלה וחמור קשור אחריה כדי שלא יברח, מפני שאף החמור דוחף לפעמים את העגלה.

כלאי בהמה אסור עירובם, אבל תוצאות הפעולה מותרות; לכן מותר להשתמש בפרד, אעפ"י שהוא נולד מהכלאת סוס וחמור. כמו כן מותר ליהנות משדה שחרשו אותו בשור וחמור יחדיו.

שעטנז
איסור כלאי בגדים כתוב בפסוק "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו". איסור שעטנז אינו מצווה התלויה בארץ, ונוהג בכל מקום ובכל זמן. שעטנז נוהג בערבוב צמר רחלים ופשתן בלבד. מותר לערב צמר גמלים עם פשתן, או צמר רחלים עם מין אחר, או פשתן עם מין אחר, וכל שני מינים אחרים זה עם זה. האיסור בצמר ופשתן הוא ללבוש את השעטנז או להעלותו על הגוף. אבל מותר לחבר אותם כדי למכור לנכרי, או לארוג תמונה מצמר ופשתן ולתלות על הקיר, או ליהנות מן המחובר בדרך אחרת.

המחבר צמר ופשתן על ידי אריגה, או תפירה, או קשירה, או סריגה, או כל דרך אחרת, הרי הם כלאים. אין בכלאים דין ביטול ברוב, ולכן אם חיבר חוט אחד של פשתן בבגד של צמר, נאסר כל הבגד בלבישה, גם אם חלק הבגד שבו מחובר חוט הפשתן נגרר על הארץ. חיבר צמר ופשתן באמצעות חוט ממין אחר, אם הצמר והפשתן נוגעים זה בזה - הרי הם כלאים, ואם אינם נוגעים זה בזה, אלא צמר מצד זה ופשתן מצד זה ומין שלישי מחברם באמצע, דבר זה מחלוקת הוא בין הפוסקים, ונהגו להקל (שו"ע).

כשם שאין חוט צמר בטל בבגד גדול של פשתן, כך אין סיבי צמר וסיבי פשתן בטלים זה בזה. אם ערב סיבי צמר ופשתן וטווה מהם חוטים, נאסרו חוטים אלה משום כלאיים. סיבי צמר וסיבי פשתן בטלים בכל מין אחר, ולכן אם עירב סיבי צמר או סיבי פשתן מועטים בסיבים אחרים, והאחרים רוב, בטל המיעוט ברוב, ואין כאן צמר או פשתן.

העושה מזרון מאריג של פשתן והמילוי צמר, הרי זה כלאים, מפני שהתפירה שתופרים את המזרון לאורכו ולרוחבו מחברת את הצמר לפשתן. אבל שק עשוי פשתן המלא בצמר אינו כלאים אם תופרים רק את פי השק.

שעטנז אסור בלבישה ואסור בהעלאה על הגוף. אסור להעלות אריג של כלאים על הגוף כדרך שנושאים משא, מפני שהגוף נהנה בקיץ להגן מפני חום השמש, ובחורף מפני הקור והגשמים; וכן אסור להציע מצע של כלאים ולשכב עליו כשהגוף נהנה ממנו, שגם זאת העלאה, שהאריג כשהוא רך נצמד ועולה על הגוף. אבל מותר להישען על קיר המרופד בכלאים, ולשבת על ספסל קשה המרופד כלאים, הואיל ואי אפשר לאריג שייצמד לגוף כדרך העלאה (שו"ע).

כלאי זרעים: מהות האיסור
הזורע באדמה שני זרעים משני מינים, ולא הרחיק ביניהם הרחקה שלא יהיו נראים זרועים בערבוביה, לוקה משום "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט יט), בכלל האיסור הזורע או השותל שני מינים מפרי האדמה, או המחפה, או עושה מעשה כלשהו כדי לקיים ולטפל בזרוע.

יש אומרים שאינו עובר מן התורה אלא אם הוא זורע שני מינים בבת אחת בידו האחת, או שהוא מכניס את שני המינים לתוך המזרעה, וכשהוא חורש נושרים שני המינים ביחד מתוך הנקבים, או ששני המינים מונחים על הארץ, והוא מכסה אותם בעפר בבת אחת. אבל הזורע שני מינים זה אחר זה, אין בזה אלא איסור דרבנן מפני מראית העין, שהרואה אותם גדלים זה ליד זה חושד שנזרעו במפולת יד, היינו בבת אחת. ויש אומרים שבכלאי זרעים אסורה הזריעה מן התורה גם כשהוא זורע בזה אחר זה.

אין זריעת כלאיים בכלל מצוות האסורות לבן נוח, ומותר להניח לגוי לזרוע לעצמו כלאי זרעים, גם אם ימכור אח"כ את היבול לישראל. וכן אין זריעת כלאים אסורה בחוצה לארץ.
באיסור כלאים, הזריעה אסורה, אך הגידולים אינם נאסרים.

המינים האסורים משום כלאים
אסור זריעת כלאים חל בשני מינים הראויים למאכל אדם, או במין אחד הנאכל לאדם עם מין שני שהוא מאכל בהמה. אבל שני מינים של מאכל בהמה אין בהם כלאים. צמחי תרבות הנזרעים לשימוש האדם אך לא לאכילה, כגון פשתן וקנבוס לתעשיית הבגדים, אסטיס לייצור צבעים, טבק לעישון - כל אלה דינם כמאכל בהמה, שמותר לערב אותם זה בזה, אבל לא עם מאכל אדם. דברים מרים המשמשים רק לרפואה, וכן צמחי נוי וריח, אין בהם כלאים כלל: לא זה עם זה ולא עם צמחי מאכל (לפי הרב גרוסברג).

שיעור כלאים
המערב זרעים בכוונה, ובא לזרוע את התערובת, אין לכלאיים שיעור: אפילו עירב גרגיר אחד של זרע ממין אחד בכמות גדולה ממין אחר, אסור לזרוע את התערובת. אבל עם נתערבו שלא בכוונה, בטל מין אחד בשני אם יש בו פחות מרובע הקב בסאה, היינו פחות מן 1/24. כך שיערו חכמים: אם יש פי 24 במין המרובה, אין המועט ניכר במראית העין.

כשם שאסור לזרוע כלאים, כך אסור לקיים בשדה כלאיים שנזרעו ולטפל בהם. באחד באדר משמיעים על הכלאיים, ובחמשה עשר בו שולחים בית הדין שליחים שיצאו לשדות ולבדוק אם יש בהם זרוע כלאים. בראשונה היו עוקרים להם את הכלאים, לאחר מכן התקינו שיהיו עוקרים ומשליכים את העקור על הדרך ליד השדה כדי לביישם לעיני העוברים ושבים. ולבסוף חזרו והתקינו להפקיר את השדה כולו.

לוח דיני כלאיים של המכון לחקר החקלאות על פי התורה

כלאי הכרם

לא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם
פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: דברים פרק כב ט

הזורע כלאים עם הכרם לוקה, מצווה זו היא מן המצוות התלויות בארץ, ונוהגות בארץ בלבד. אבל הואיל וכלאי הכרם חמורים מכל כלאים אחרים, שבכל מיני כלאים אחרים אין הפרי הגדל אסור, ובכלאי הכרם גם הפרי הגדל אסור בהנאה, אסרו חכמים לזרוע כלאי הכרם גם בחוצה לארץ.

שתי צורות הזריעה האסורות ודיניהם
שתי צורות לאיסור כלאי הכרם. (1) הזורע כלאים במפולת יד, שמחזיק בידו חרצן (=זרע הענב) עם זרעים אחרים, וזורעם בבת אחת. (2) שזורע זרעים על יד הגפן או בין הגפנים שבכרם.

(1) זריעה במפולת יד ודיניה
הזורע יחד עם חרצן שני גרעיני חטה או שני גרעיני שעורה, מיד כשטמן אותם באדמה חייב על הזריעה. אחרי שישרישו באדמה יאסרו הגרעינים, הם וכל מה שיצמח מהם אחרי כן: פירות, עלים ועצים בגפן; גרעינים וקש בדגן.

(2) זריעה ליד גפן ודיניה
הזורע זרעים ליד גפן, או נוטע גפן ליד תבואה, אינו חייב על הזריעה, אבל כל מה שגדל באיסור - אסור. נמצא, שהזורע ליד גפן נאסרו הזרעים מיד כשהשרישו, והגפן נאסרת רק כאשר צמחה וגדלה והוסיפה אחד ממאתיים (0.5%). כל מה שהיה לפני הזריעה מותר היה, והתוספת האסורה מתערבת במותר ואוסרתו. כיוון שהכלאים אסורים בתערובת באחד ממאתיים, ברגע שהתוספת שגדלה באיסור היא אחד ממאתיים ממה שהיה קודם לכן, נאסר כל הצמח. הוסיפו הפירות וגדלו אחד ממאתיים, ולא הוסיפו העצים - נאסרו הפירות ולא נאסרו העצים. הוסיפו גם העצים, נאסרו גם הם.

לא היו בגפן פירות, לא נאסרה הגפן כלל, שאין הגפן נאסרת עד שיהיו בה פירות שגודלם כגודל פול הלבן (מין קטנית הגדלה בתרמילים. ברבים: פולים). היו בגפן, בשעה שזרע בצידה, פירות בשלים כל צרכם, כאילו אין בה פירות ולא נאסרה למפרע, אלא כל מה שיוסיף ויצמח - ייאסר. ואם הוסיף אחד ממאתיים, נאסרה כל התערובת (מאירי ב"ב). יש אומרים שגם התבואה אינה אוסרת, אלא אם יש לה פירות משהביאו שליש ועד שבשלו כל צרכם, ויש אומרים שהתבואה אוסרת לא משתשליש אלא משתשריש (ר"ש כלאים).

המינים האסורים בזריעה בכרם
הזורע חמשה מיני דגן עם הגפן הרי אלו כלאים ודאי, וכן הזורע קנבוס ולוף עם הגפן, מפני שאלה דומים באשכולותיהם לפרי הגפן, והתורה הקפידה על הדומים שלא יתערבו זה עם זה. אבל כל שאר הזרעים: קטניות וירקות, מסופקים חכמים איזה מין הוא כלאים בכרם, ואיזה מין אינו כלאים; איזה מין אסור מן התורה, ואיזה אסור רק מדרבנן. והסכימו רבותינו שכל מין שאין מקיימים כמוהו באותו מקום מותר להשאירו בכרם.

עצים בכרם אין בהם איסור כלאים כלשהו. ובחוצה לארץ, שאיסור כלאי הכרם דרבנן, לא אסרו שום דבר אלא אם הוא זורע שני זרעים עם חרצן במפולת יד. (לפי חוקות שדה - הרב גרוסברג).

הרכבת אילנות

אֶת חֻקּתַי תִּשְׁמרוּ בְּהֶמְתְּךָ לא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם
שָדְךָ לא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לא יַעֲלֶה עָלֶיךָ: ויקרא יט יט

אחת השיטות להשביח צמחים היא להרכיב שני מינים יחד: בדרך כלל לוקחים כבסיס צמח חזק, ועליו מרכיבים צמח חלש הנותן פירות רבים וטובים. הרכבת השניים נותנת צמח שיש לו בסיס חזק, והוא אף נותן פירות טובים.

התורה אסרה להרכיב מינים שונים זה על זה. הרכבת אילנות מין אחד על מין אחר, אף על פי שהיא מצווה התלויה בקרקע, למדו חז"ל שהיא נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, ונוהגת מן התורה גם בבני נוח, כמו כלאי בהמה הנוהגים בחו"ל, ואסורים גם על בני נח.

דין כלאים באילן קיים רק בהרכבה. אבל המערב זרעי אילנות משני מינים וזורעם, אסור המעשה רק ליהודי בארץ ישראל, מפני שאין זה אלא כלאי זרעים. עץ המורכב כלאים, אסור לקיימו ואסור לטפל בו טיפול כלשהו, שהמטפל בו כאילו מרכיבו. פרי עץ שהורכב כלאים מותר, ומותר גם לקחת ייחור מעץ המורכב כלאים, ולנטוע אותו במקום אחר. הפרי והעץ נאסרים רק בכלאי הכרם בלבד.

איסור הרכבה חל על המרכיב ייחור או המרכיב עין, המזריק שרף או אבקה ממין אחד למין שני. בכל אלה הסכימו רבותינו לאסור. מותר להרכיב מינים שונים של אילני סרק, אבל אסור להרכיב אילן מאכל באילן סרק. איסור הרכבה נוהג גם בירק, שאסור להביא ירק בירק וירק בעץ.

הגדרת "מין" האסור זה בזה
בכל דיני כלאים: כלאי בהמה, כלאי זרעים וכלאי אילנות, האיסור הוא בשני מינים, ולא בשני זנים של מין אחד. יש שני מינים שנראים דומים זה לזה עד שנדמה שהם שני זנים של מין אחד, ואעפי"כ קבעו אותם רבותינו לשני מינים לאסור תערובתם. ויש שניים שאינם דומים, ורבותינו התירו לערב אותם, מפני שלדעתם הם שני זנים של מין אחד.
כלל קבעו חז"ל: כל הבדל בין שני מינים שהוא בצבע, כגון תאנה לבנה עם תאנה ירוקה, או צנון לבן וצנון אדום, אינם כלאים זה בזה. אם ההבדל בין המינים הוא בגודל, כגון השום והשומנית או הצנון והצנונית - אינם כלאים זה בזה. וכן אם שניהם מין אחד, אלא שזה זן תרבותי הגדל בגינה וזה צמח בר הגדל בחוץ, כגון עולשין ועולשי שדה; תות גינה עם תות שדה - אינם כלאים.

עוד אמרו חכמים, שגם אם השניים שונים זה מזה תכלית שינוי, אבל ידוע שהשינוי בא בגלל טיפול של גננים שפיתחו באחד אבר אחד ובשני אבר אחר, כגון הכרוב שבו פיתחו את העלים, והכרובית שבה פיתחו את הפרחים, אינם כלאים זה בזה. אבל כל שלא ידוע בבירור שכך הוא, גם אם לפי מראית עין קרובי משפחה הם, ודומים הם מאוד זה לזה במראה העלים ובמראה הפרי וטעמו, אין לסמוך על דמיוננו, והכל אסור לערב, בין בבהמות בין בזרעים ובין באילנות.
בדיני כלאיים אין לסמוך כלל על חלוקת המינים המקובלת בזאולוגיה או בבוטניקה, מפני שבמדעי הטבע ממיינים את המינים לפי עקרונות אחרים מעקרונות ההלכה. חלוקת המינים בהלכה היא לפי כללים שמקורם בהלכה למשה מסיני, שרק בנבואה יודעו אמיתותם.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן