לדף ראשי

ויקרא פרק יט
כג וְכִי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל
וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ
שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לא יֵאָכֵל:
כד וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קדֶשׁ הִלּוּלִים לַה':
כה וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ
אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם:

ספר החינוך - מצווה רמז
מצות נטע רבעי
להיות נטע רבעי כולו קודש. פירוש: כל פירות היוצאין באילן בשנה הרביעית לנטיעתו הם קודש, כלומר שהם נאכלים לבעלים כמו מעשר שני, בירושלים, וזו היא קדושתן. שנאמר [ויקרא יט,כג-כד] "ונטעתם כל עץ מאכל... ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'". ובא הפירוש, שהם לבעלים. ופירוש "הלולים" הוא, שיאכלוהו הבעלים בירושלים, וזהו ההילול, וזה יקראו חכמים בכל מקום "נטע רבעי".

משורשי המצווה
רצה האל להיות האדם מתעורר להלל השם ברוך הוא בתחילת מבחר פירות אילנותיו, כדי שינוח עליו נועם השם וברכתו, ויתברכו פירותיו. כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו. ולכן ציוונו להעלותן ולאכול אותן במקום שבחר מימי קדם לעבודתו ברוך הוא, כי שם ציווה ה' את הברכה. ומבחר פירות האילן הם היוצאים בשנה הרביעית.
ועוד יש תועלת לאדם בהיותו מצווה לאכול במקום ההוא קצת פירותיו, כגון זה, ומעשר שני, וגם מעשר בהמה - כי מתוך כך יקבע מושבו או מושב קצת מבניו באותו המקום ללמוד תורה שם, כי שם מורי התורה ועיקר החכמה.
והרמב"ן זכרונו לברכה כתב בטעם מצווה זו בפירושיו, כדי לכבד השם מראשית כל תבואתנו, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש ראוי להקריבו, לפי שהוא מועט, גם שאין נותן בפריו טעם או ריח טוב. גם כי רוב האילנות לא יוציאו פירות כלל עד שנה רביעית לנטיעתן. ולכך נמתין לכולן. והמצווה הזאת דומה לביכורים.
ועוד כתב, כי אמת הדבר עוד, שהפרי בתחילת נטיעתו עד השנה הרביעית, רב הלחות, דבק מאוד, מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה. כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה, שהם רעים גם לגוף.

סקירה הלכתית
ערלה ונטע רבעי
שלוש השנים הראשונות אחר נטיעתו של עץ מאכל, אסורים פירותיו באכילה ובהנאה. פירות אלו הם הנקראים "ערלה".
בשנה הרביעית לנטיעת העץ פירותיו קדושים כקדושת מעשר שני, והם נאכלים בירושלים, אם האוכל אותם טהור והפירות טהורים. ואם רחוק המקום מירושלים, נפדים הפירות ומעלים את הכסף לירושלים. וכל שאר דיני קדושת מעשר שני עליהם, ללא הבדל כלל.

איסור ערלה בארץ ובחו"ל
אין אסור משום ערלה אלא הפרי, וקליפתו, וכל הנמצא בתוכו. שכך אמרה תורה: "וערלתם ערלתו את פריו" - "את" - הטפל לפריו. אבל עלים וקנוקנות, פרחים וזמורות, אין בהם איסור ערלה כלל. פרי שבשל לפני זמנו, ע"י שידפון, כל שנשר הפרח ונתגלתה צורת הפרי, אסור משום ערלה, שהרי חל עליו איסור ערלה משעת חנטה, שהיא השלב בו נושרים הפרחים ונראה הפרי.

כל צמח שהוגדר בעניין איסור כלאים או בדיני ברכות כעץ מאכל, נוהג בו איסור ערלה. ולכן: בננות, שברכתם בורא פרי האדמה - אין בהם דין ערלה.

פירות ערלה אסורים בארץ מן התורה, וכל האוכל מהם כזית לוקה. ובחוץ לארץ איסורם הלכה למשה מסיני. כל האוכל ערלת חו"ל אינו לוקה, שאין לוקים אלא על דבר שאיסורו מפורש בתורה. ועוד הבדל יש בין ערלה של א"י לזו של חו"ל: ספק ערלה בארץ אסור, כדין כל ספק דאורייתא, וערלה של חו"ל - ספקה מותרת. שכך נאמרה הלכה: ודאה אסור - ספקה מותר. ואסורה ערלה בין בזמן הבית בין בזמן הזה, בין בנטיעות של ישראל ובין בנטיעות של נכרי. נטע רבעי, ספק אם נוהג בחו"ל, ולכן יש לפדות את כל הפירות בלי ברכה.
הזורע גרעין, או הנוטע ייחור, או המבריך - היינו כופף ענף, תוחב אותו באדמה שישריש ויגדל עץ שני - או המרכיב, כולם דין אחד להם, שהעץ הגדל מהם פירותיו ערלה. במה דברים אמורים? בארץ ישראל. אבל בחוצה לארץ אין במבריך ומרכיב דין ערלה. לפי שנחלקו חכמים במבריך ומרכיב, הרי הדבר ספק, וספק ערלה בארץ אסורה, ובחוצה לארץ מותרת.

עץ שניטע שלא לשם אכילת פירות
הנוטע עץ שלא לאכילת פירות, אלא למטרה אחרה, כגון שנטעו לקורות או לשמש גדר, אין בפירות הגדלים בו דין ערלה. נטעו לגדר (כגון צבר), ואח"כ חשב עליו למאכל, הפירות שליקט לפני כן מותרים, ומה שלא ליקט אסורים. את שנות העורלה מונים למפרע מעת הנטיעה. (הרב צ"פ פרנק בהערותיו "הר צבי" על טור יו"ד). אבל הגאון בן איש חי והרה"ג ר' שמעון אגסי מבגדאד כתבו שהפרי חוזר ונאסר גם אם נלקט בהיתר.
עברו שלש שנות הערלה, וחשב על העץ שיהיו פירותיו למאכל, כיון שאין לו דין ערלה אין לו גם נטע רבעי.

תחילת מנין השנים בנוטע, זורע ומבריך
הנוטע והזורע מתחילים למנות שנות ערלה מעת הנטיעה והזריעה. המבריך אינו מונה מעת שהבריך, אלא מעת שגידל הצמח שורשים חזקים כל כך שהענף החדש ניזון מן השורשים החדשים. וכיצד אפשר להכיר שכך הוא? אמרו חכמים: כל זמן שאין לשורשיו כוח לפרנס אותו, אין הענף המוברך מפנה את עליו לעבר עץ האם שלו. משנתפתחו שורשיו, ואינו זקוק למזונות הבאים מן האם שלו, מיד הוא מפנה את עליו לעבר העץ. כי מי שניזון משל אחר, מתבייש להסתכל בפניו.
המרכיב שני עצים, בין שהרכיב על גבי עץ מאכל, ובין שהרכיב על אילן סרק שהיא הרכבה אסורה (שו"ע ומפרשים), ובין שנטע נטיעה לקורות והרכיב עליה (ר"ו ואו"ז וכפתור ופרח), אינו מונה משעת הרכבה אלא משעת נטיעת הכנה (=עץ הבסיס).

אילן שנקצץ או שנעקר
אילן שנקצץ עד פחות מטפח סמוך לאדמה, וחזר וגדל, חייב בערלה ומונים לו משעת קציצה; וכן עץ שעוקרים אותו ונוטעים אותו במקום אחר, מונים לו משעת נטיעתו השניה. עקרו אותו עם גוש אדמה שיכול לחיות ממנו גם אם לא יטעו אותו מחדש, לא נתבטלה הנטיעה הראשונה. אילן שאינו גבוה טפח, חייב בערלה לעולם משום מראית עין, מפני שנראה שהוא בן שנה. במה דברים אמורים? בעצים בודדים, אבל אם כל המטע נמוך מותר, מפני שיש לו פרסום.
מכאן למדת שמי שנוטע כיום עצי פרי בארץ, חייב להיות זהיר מאוד שלא ייכשל באיסור ערלה. שהרי אדם פונה כיום למשתלה ומקבל ממנה ייחורי עצים מגודלים בני שתיים ושלש שנים, והם נעקרו ממקום נטיעתם הראשונה, והוא נוטע אותם מחדש. ומתוך שהם גדולים, הם מניבים פרי בשנה השלישית או השניה לנטיעתם, ופירותיהם ערלה.

חשבון שנות ערלה ורבעי
א' בתשרי הוא ראש השנה לנטיעות שלא מלאו להם שלוש שנים. 30 יום בשנה נחשבים לנטיעה כשנה, ו- 14 יום נמשך זמן קליטת הנטיעות. לכן נטיעה שנסתיימה קליטתה 30 יום לפני ראש השנה, דהיינו שניטעה עד יום ט"ז באב (הרב כהנא לפי חזו"א), משנכנס א' בתשרי מלאה לה שנה, ובא' בתשרי בשנה הבאה מלאו לה שנתיים, ולאחר שנה נוספת, בא' בתשרי מלאו לה שלוש שנים. ואעפ"י שיש לה עכשיו 3 שנים לפי חשבון זה, יֵצאו פירותיה מכלל ערלה בחנטה שאחרי ט"ו בשבט בשנה הרביעית. הטעם לכך הוא, שעד עכשיו הייתה זאת נטיעה, וראש השנה שלה הוא א' בתשרי. עכשיו יצאה מכלל נטיעה והפכה להיות אילן, ור"ה לאילנות הוא ט"ו בשבט. חשבון שנת נטע רבעי יהיה מט"ו בשבט בשנה הרביעית, ועד ט"ו בשבט בשנה החמישית.

נטע את העץ מיום י"ז באב ואילך, ועד א' תשרי, אינו מונה את הימים שעד א' תשרי, וכאילו נטע בא' בתשרי. ומונה מא' תשרי 3 שנים שלמות לערלה מיום ליום.
הנוטע מא' בתשרי עד ט"ו בשבט, מונה 3 שנים מיום ליום, ואינו צריך להחמיר למנות י"ד יום לקליטה ולא לחכות עד ט"ו בשבט. כיון שלא הקלנו עליו בתחילת מנינו, למנות חלק שנה כשנה שלמה.

נמצאו שלשה מנינים לערלה:
(1) הנוטע מט"ז בשבט עד ט"ז באב מסתיים מנינו בט"ו בשבט;
(2) הנוטע מא' בתשרי עד ט"ו בשבט מסתיים מנינו אחרי 3 שנים מיום ליום;
(3) הנוטע מיום י"ז באב עד כ"ט באלול מסתיים מנינו בא' בתשרי אחרי שלש שנים, ונמצא זה מונה מנינו יותר מ- 3 שנים (רמב"ם ורש"י).
יש אומרים שגם שבמקרה שנטע אחרי י"ז אב נמשך איסור ערלה לפירות החונטים עד ט"ו בשבט (ר"ן וטור וכ"נ גם מן הרא"ש), גם אם לא הקלנו עליו בתחילה.
כל חנטה שהזכרנו בדיני ערלה היא בשעה שנושרים עלי הפרח ונראה הפרי בתחילתו (כפתור ופרח).

חישוב משך שנות העורלה לפי זמן הנטיעה

זמן הנטיעה	משך שנות העורלה
א' תשרי עד ט"ו בשבט	שלש שנים מיום ליום
ט"ז בשבט עד ט"ז באב	פחות משלש שנים, עד ט"ו בשבט
י"ז באב עד א' תשרי	יותר משלש שנים, עד א תשרי

הערות לערך:
שם המעיר: אבי קרויזר
הערה: שלום רב...
נטעתי עץ תפוזים שלא לשם מאכל אלא לשם היופי בגינה ... חלים דיני ערלה על הפירות?
מקור ההערה: ידע

שם המעיר: שמואל טליאס
הערה: חזק וברוך מאוד יפה
בטבלה בשורה השניה נראה שצריך לומר הפוך: מט"ו באב ועד לט"ו בשבט
מדין כל שנה שהקלתה עליה בתחילתה החמרתה עליה בסופה


שם המעיר: ש' ידידיה
הערה: הערה 1. בעניין נטיעה בט"ז באב - הכותב הלך לקולא כשיטת החזו"א, שניתן לטעת בט"ז אב, אף שרבים חולקים עליו. ויש להעיר על זה:
א. גם לחזו"א יש לסיים את הנטיעה קודם סוף יום ט"ז אב, כיון שהקולא היא שאומרים מקצת היום ככולו. לכן לא נכון לכתוב מי"ז באב, אלא לפרט.
ב. רבים חולקים וסוברים שהנוטע בט"ז באב מונה עורלה לשנה הבאה. מכיוון שמדובר באיסורי דאורייתא, יש להביא גם את המחמירים ובפרט שהם רבים מאוד, ולכתוב שלדעת רבים רק הנוטע עד ט"ו באב כולל, מונה עורלה לשנה הקודמת.

הערה 2. בעניין סיום מניין שנות עורלה לנוטע בין א' בתשרי לי"ד בשבט, שמונה מיום ליום, אומנם כך פסק הרמב"ם, ומרן השו"ע שהעתיק לשון הרמב"ם בהלכות אלו לא שינה. אך רבים מהראשונים ס"ל שלא לחלק כך, ואף החזו"א עצמו סבר להחמיר בזה. ואף לדעת הרמב"ם, פוסקים רבים כתבו למנות ג' שנים מהקליטה (שבועיים אחרי הנטיעה) ולא משעת הנטיעה. ושוב, כאן שמדובר באיסורי דאורייתא, יש להחמיר, ויש לכתוב גם את הדעה המחמירה שהיא רווחת בפוסקים.

מקורות: ספרי הלכה - חזו"א עורלה ס"ק ה, ילקו"י עורלה ס' ג, התורה והארץ כרך ה, הלכות הארץ - הלכות עורלה פרק ב'.
המעיר: ש' ידידיה.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן