 לדף
ראשי
בגין מנחם
מפקד האצ"ל (1913-1992) בגין מנחם (1913-1992) מנחם בגין נולד בשנת 1913 בבריסק, פולין, ובגיל צעיר הצטרף לבית"ר. לאחר סיימו את לימודיו בבית-הספר התיכון, נסע בגין לוורשה כדי ללמוד משפטים. בוורשה המשיך בגין את פעילותו בבית"ר וכעבור מספר שנים היה לאחד ממנהיגיה הבולטים של התנועה. הוא הבין כי לאור בגידתה של בריטניה במנדט שקיבלה על ארץ-ישראל, הדרך היחידה שנותרה להגשמת הציונות היא הדרך הצבאית. באחד מנאומיו, היה זה בכינוס העולמי השלישי של בית"ר שהתקיים בוורשה בספטמבר 1938, אמר בין היתר: יש לי הרושם שאנו עומדים לפני התקופה השלישית של הציונות. התנועה הלאומית של ישראל החלה מ"ציונות מעשית", אחרי-כן באה "הציונות הפוליטית", ועכשיו אנו עומדים על מיפתן "הציונות הצבאית". המזיגה תבוא אחר-כך בין הציונות הצבאית והציונות המדינית...בהמשך דבריו הציע לשנות את הנדר הבית"רי, ובמקום לומר: "אכין זרועי להגנת עמי, ולא אשא זרועי אלא להגנה", הציע בגין את הנוסח הבא: "אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי". "כל הזמן שאפנו לכוח", אמר והוסיף: "הכוח נוצר. ישנם מיליונים, שאין להם מה להפסיד. תפקידנו הוא לנצל את הכוח החבוי בהם". ויכוח עם ז'בוטינסקי ז'בוטינסקי אומנם לא התנגד לשינוי הנוסח שהציע בגין, אולם תקף בחריפות רבה את נימת הייאוש ממצפון העולם. את נאומו פתח ז'בוטינסקי במשל החריקות. שלוש חריקות הוא שנא. את חריקת העגלות לפנות בוקר, כשאדם עוד ישן, אבל חייבים לסלוח להן. סוף סוף הן מביאות לחם או חלב. גם חריקת מכונות בבתי חרושת או חריקת קרונות רכבת על פסים אינן נעימות לאוזן, אך גם הן סוף סוף לתועלת הציבור. אולם ישנה חריקה אחת אותה הוא שונא בכל לב ואין לה כפרה, כי אין בה כל תועלת: זו חריקת הדלת על ציריה. "ונאומך, אדוני בגין, היה חריקת דלת שכזו". "ואחרון אחרון: אם אתה, אדון בגין, אינך מאמין שיש עוד מצפון בעולם, אין לך ברירה אלא ללכת לנהר הויסלה העמוק". עם פרוץ מלחמת העולם ב- 1 בספטמבר 1939 פלש הצבא הגרמני לפולין ובכך נפתחה מלחמת העולם השנייה. מנחם בגין, נציב בית"ר בפולין, שהה אותה עת בוורשה. הוא ניסה להשרות בנציבות בית"ר אווירה של "עסקים כרגיל" ודאג להמשך הופעתו של היומון הרביזיוניסטי "מאמענט". כאשר וורשה הופצצה קשות על-ידי הגרמנים ובית-הדפוס בו הודפס העיתון "מאמענט" נהרס, הוחלט שהגיע הזמן לעזוב את העיר. בגין נסע עם אשתו עליזה לווילנה, בירת ליטא, אליה התקבצו ובאו רוב חברי הנציבות וכן בית"רים רבים. בגין חידש את עבודת הנציבות ואף הוחל בהוצאת עיתון בשם "המדינה". במקביל חיפשו הבאים דרכים לעזוב את ליטא ולעלות לארץ-ישראל. אותו זמן הגיעו מן הארץ סרטיפיקטים (רשיונות עלייה) ולרביזיוניסטים הוקצו שניים בלבד, ליושב-ראש מרכז הצה"ר ולנציב בית"ר. בגין סירב לנצל את מעמדו כדי להציל את נפשו והחליט להישאר עם הבית"רים שהתקבצו בווילנה. לא חלף זמן רב והצבא הסובייטי נכנס לליטא (היה זה במסגרת ההסכם שנעשה בין ברית-המועצות לבין גרמניה, לפיו תחולק פולין בין שתי המדינות: החלק המערבי לגרמנים והחלק המזרחי לרוסים. כן הוסכם שרוסיה תספח את הארצות הבלטיות: ליטא, לטביה ואסטוניה). בגין נאסר ונאשם ב"פעילות ציונית" (שהיתה אסורה ברחבי ברית-המועצות). הוא נחקר ארוכות בידי הבולשת הסובייטית ולבסוף הודיע לו אחד מקציני הכלא כי: "הוועדה המיוחדת שליד הקומיסריון העממי לענייני פנים (ה-נ.ק.ו.ד.) קבעה כי מנחם בן זאב בגין מסוכן לחברה וגוזרת לו שמונה שנים במחנה-עבודה מתקן". שמונה חודשים עשה בגין במחנה המעצר "פיצ'ורה" שבסיביר, בו החורף נמשך תשעה חודשים והקור מגיע לשישים מעלות מתחת לאפס. שחרור נתיני פולין ששהו ברוסיה ב- 22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית-המועצות ובכך גרמה למפנה חשוב במהלך המלחמה. בעקבות ההתקפה הגרמנית, הפכה ברית-המועצות לחלק בלתי נפרד מבנות הברית שנלחמו בגרמניה. בין היתר נחתם הסכם בין המרשל סטלין, שליט ברית-במועצות, לבין הגנרל שיקורסקי, ראש ממשלת פולין הגולה, לפיו הותר לנתיני פולין השוהים בברית-המועצות להתגייס לצבא פולין החופשית בראשותו של הגנרל אנדרס. בגין שוחרר ממחנה המעצר והצטרף לצבא אנדרס ובאמצעותו הגיע ארצה במאי 1942. בארץ התאחד עם אשתו עליזה שעלתה בינתיים ארצה והשניים התגוררו בירושלים ברחוב אלפסי 25. בגין שימש אותה עת כלבלר של קצין-העיר הפולני והותר ללבוש בגדים אזרחיים ולגור בדירה פרטית. עם בואו של בגין לירושלים, רבו הפונים אליו מן האצ"ל, בית"ר והצה"ר. היעדר מנהיגות מותם של זאב ז'בוטינסקי ודוד רזיאל, הותיר את האצ"ל ללא מנהיג. לזאת יש להוסיף את הפילוג של אברהם שטרן, פילוג שאכל כל חלקה טובה בארגון. אומנם יעקב מרידור, שנבחר לעמוד בראש האצ"ל, עשה כמיטב יכולתו כדי לשמור על הקיים, אולם הוא לא הצליח להוציא את הארגון למרחב. בגין לא היה בבחינת פנים חדשות; היו אלה בשעתו נציגי האצ"ל שהמליצו בפני ז'בוטינסקי למנות את בגין נציב בית"ר בפולין לאחר התפטרותו של הנציב אהרון פרופס. הם עשו זאת בגלל דעותיו של בגין, כפי שבאו לידי ביטוי בנאומיו ובמעשיו: בגין תמך בחינוך צבאי לחברי בית"ר ודאג לשיתוף פעולה עם מפקדי האצ"ל ששהו בפולין. הוא תרם רבות לעלייה הבלתי לגאלית והיה שותף בהכנת כוח-אדם ונשק למלחמה למען ציון. אלא שמלחמת-העולם השנייה קטעה את ההכנות האלה באיבן. בגין נציב ביתר בארץ ישראל בסתיו 1942, בעודו במדי-הצבא הפולני, נתמנה בגין כנציב בית"ר בארץ-ישראל ונשא בתפקיד זה כחצי שנה. אותה תקופה פרסם מאמרים ורשימות בחתימת "בן-זאב", בהם ניתח את המצב המדיני בארץ. הבולשת הבריטית עקבה אחר פעילותו הפוליטית וטרחה לגלות את אוזנם של השלטונות הפולניים לפעילות זו. בעקבות כך נאלץ בגין להתפטר מתפקידו כנציב בית"ר. במסמך הבולשת הבריטית מיום ה- 2 בנובמבר 1942, אנו מוצאים את ההערה הבאה: לאחרונה העיר את תשומת לבי רביזיוניסט אחד, לבואו ארצה של מנחם בגין, טוראי בצבא הפולני, מי שהיה בעבר מנהיג בית"ר בפולין. בגין הוא קיצוני בדעותיו וראוי לפיקוח קפדני. הוא מבלה את רוב זמנו במפקדת בית"ר בתל-אביב וניתן למצוא אותו שם בכל יום בין השעות 8 ואחת לפני הצוהריים. הוא בעל השפעה רבה על פעולות בית"ר, ופועל לשינוי מדיניות הארגון.אותה עת עמד האצ"ל בפני פרשת דרכים: עם התרבות הידיעות על השמדת היהודים באירופה, עמדה תקופת שביתת-הנשק, שהוכרזה עם פרוץ המלחמה, בפני סיומה. ראשי האצ"ל חיפשו אדם שיוכל להנהיג את הארגון בדרכו החדשה, והמועמד היחיד שלגביו היתה הסכמה כמעט כללית היה מנחם בגין. יש לזכור שמלבד יתר תכונותיו התרומיות, הוא לא היה מעורב בפילוג שפקד את הארגון בשנת 1941 ובכל המריבות הפנימיות המרות שבאו בעקבותיו. אלא שבגין היה עדיין במדי הצבא הפולני והוא סירב בתוקף לערוק משורות הצבא ולרדת למחתרת. רק לאחר שקיבל בדצמבר 1943 חופשה ללא תשלום מן השירות הצבאי, התייצב בגין בפני מפקדת האצ"ל ואמר: "אני מתייצב לפניכם בבגדים אזרחיים, שהם מדי חייל הארגון הצבאי הלאומי".כאשר הוצע לבגין לקבל את הפיקוד על הארגון, סירב. בין הבאים לשכנעו היה גם אליהו לנקין. בעדותו מספר לנקין כי תשובתו של בגין היתה: "הרי אינני איש צבא ואין לי כל ניסיון צבאי, על-כן כיצד אוכל לפקד על הארגון שהוא צבאי במהותו." על כך ענה לנקין: "אנו זקוקים למנהיג ומבקשים אותך שתנהיג אותנו. את הבעיות הצבאיות נפתור בעצמנו." בגין מפקד האצ"ל בסופו של דבר נתרצה ובדצמבר 1943 נבחר בגין לעמוד בראש האצ"ל. כצעד ראשון, הקים מפקדה ארצית חדשה, שרוב חבריה לא שרתו במפקדה הקודמת: אריה בן-אליעזר, אליהו לנקין, ושלמה לוי (לב עמי). יעקב מרידור יצא לחופשה וכעבור מספר חודשים הצטרף אף הוא למפקדה. הכרזת המרד בסוף שנת 1943 כבר היה ברור כי ניצחונן של בעלות הברית על גרמניה הוא רק שאלה של זמן. בו בזמן התרבו הידיעות על ממדי השואה שפקדה את יהודי אירופה, אולם ממשלת בריטניה דבקה במדיניות "הספר הלבן", וסגרה את שערי הארץ בפני יהודים. יתרה מזאת, ספינות מעפילים שהצליחו לצאת את אירופה הבוערת, לא זו בלבד שלא הורשו להיכנס לארץ-ישראל, אלא חלקן אף אולצו לחזור לאירופה, כאשר גורל המעפילים היה ברור לכול. מסקנתו של בגין היתה כי מאחר ובריטניה בגדה ביהודים והפרה את התחייבותה להקים בארץ בית לאומי לעם היהודי, אין מנוס ממלחמה בשלטון הבריטי בארץ-ישראל, כדי לאלץ את הבריטים לעזוב את הארץ. ואכן, בישיבה הראשונה של המפקדה הביא לדיון את הצעתו ל"הכרזת המרד" בשלטון הבריטי בארץ. חלק מחברי המפקדה גרס שיש להתחיל בפעולות צבאיות ורק אחר כך לצאת בהכרזות פוליטיות. טענתם היתה: "שבענו הכרזות. ומה אם אחרי ההכרזה לא תבוא המלחמה"? אולם בגין לא ויתר. בסבלנות רבה הסביר כי את המלחמה יש ללוות בהסברה פוליטית, ולכן חשוב שהכרזת המרד תקדם לפעולות הצבאיות. יש להכין את היישוב היהודי ואת דעת הקהל לשינוי שחל בקרב הנוער העברי, שמוכן לצאת למלחמה בשלטון הבריטי כדי להקים בארץ מדינה עברית. הוויכוח נמשך מספר ישיבות, בהן ניסה בגין לשכנע את חבריו. על אופיין של הישיבות מספר לנקין: איני זוכר אף ישיבה אחת בהן הכריע מנחם בגין בתוקף היותו מפקד, בפקודה, למרות דעתם של יתר חברי המפקדה. היו שאלות שבהן היה בודד, או במיעוט, והוא היה מקבל את דעת הרוב ללא כל סייג. האווירה ה"חברית" שהנהיג בגין בישיבות אפשרה לכל אחד להביע את דעתו בחופשיות. חברי המפקדה הרגישו עצמם שותפים שווים באחריות לכל עניין שעמד על הפרק.לבסוף הצליח בגין לשכנע את חבריו; בסוף ינואר שודרה "הכרזת המרד" בתחנת הרדיו החשאית של הארגון, "קול ציון הלוחמת", וב- 1 בפברואר 1944 פורסמה ההכרזה באמצעות כרוזים שהודבקו על קירות הבתים ברחבי הארץ.
הסזון ככל שגברו הפעולות נגד השלטון הבריטי, גברו הגינויים מצד הסוכנות היהודית וראשי "היישוב המאורגן". לוחמי האצ"ל, שכונו "טרוריסטים", נצטוו להפסיק את ההתקפות נגד השלטון הבריטי. לכך נתלווה איום חמור לפיו, באם לא ייענה האצ"ל לדרישה זו, יפעיל נגדו ארגון "ההגנה" כוח, כדי לשתקו. ואכן כעבור מספר חודשים החלה ההגנה במסירת שמות של אנשי האצ"ל לשלטון הבריטי. נוסף להלשנות, נחטפו מפקדים באצ"ל, הובאו למקום מסתור במספר קיבוצים, נחקרו ארוכות ואף עונו קשות. למבצע ניתן שם הקוד "הסזון" (כינוי לעונת הצייד) והוא נמשך עד לסיום מלחמת-העולם השנייה. לפעולות ההגנה נגד האצ"ל קדמו מספר פגישות חשובות, בהן נתגלה בגין המדינאי והאנליטיקאן, המיטיב לנתח את המצב המדיני ולהסיק את המסקנות הנכונות. פגישה עם דיין באחד מימי אוגוסט 1944 פנה משה דיין (מראשי ההגנה) אל מכרו אליהו רביד (מפקד בכיר באצ"ל) וביקש להפגישו עם בגין. בפגישה, שהתקיימה בביתו של רביד ("מצדי"), הסביר בגין את המניעים להכרזת המרד ואת ההשלכות המדיניות של המלחמה בשלטון הבריטי. בגין הוסיף ואמר כי הוא מוכן לקבל את המנהיגות של בן-גוריון כאשר יחליט זה האחרון להצטרף למלחמה (אם "יעבור מבניין הסוכנות להרי הגליל"). דיין מצדו הביע הערכה ללוחמי האצ"ל ועמד בעיקר על הצד החינוכי לפיו מוכיח האצ"ל לנוער העברי כולו, כי אפשר להכות בבריטים. בסיום הפגישה שאל בגין את דיין אם הוא בעד שיתוק פעולות האצ"ל בכוח (כפי שראשי הסוכנות היהודית איימו לעשות). דיין השיב שהוא נגד פעולות כאלה, אבל הוא חייל, ואם יקבל פקודה - יבצע אותה. בגין הרבה לקיים פגישות עם אנשים שונים בביתה של משפחת רביד ולעיתים אף היה נשאר ללון שם. אגב, הדירה היתה קטנה - שני חדרים בסך הכול; בחדר אחד ישנו שני הילדים הקטנים ובחדר השני היתה מיטה זוגית ששמשה את ההורים. באותם מקרים שבגין נשאר ללון בבית משפחת רביד, הוא הצטרף למיטה הזוגית כאשר אליהו רביד ישן באמצע בין מרים אשתו לבין בגין. לעיתים היה בגין נשאר במקום מספר ימים ומפאת הסודיות לא יצא מן הבית במשך היום. מספרת מרים רביד שפעם שאל אותה ידיד: "תגידי לי בבקשה, מה עושה בגין בדירה במשך היום?" ענתה מרים: "בגין קורא את העיתונים, מקשיב הרבה לתוכניות החדשות של הבי.בי.סי ויתר הזמן הוא חושב." בגין הירבה לחשוב ולנתח את המצב המדיני על-פי האינפורמציה שקיבל מן העיתונות ומן הרדיו ולאור ניתוחים אלה החליט את החלטותיו החשובות בדבר דרכו של האצ"ל. פגישה עם סנה וגולומב בגין נפגש גם עם משה סנה ואליהו גולומב (מראשי ההגנה) שהיו שליחיו של בן-גוריון, והדברים שאמרו לבגין היו על דעתו של בן-גוריון. למזלנו נשתמרו הפרוטוקולים מן הפגישות האלה על-ידי שני הצדדים והם עומדים לרשות החוקרים. שאל סנה: היודע אתה את תוכניות האנגלים כלפי עניינינו? כיצד יכול אתה לנהל פעולה צבאית בניתוק מוחלט מהאינפורמציה הפוליטית? ענה בגין: אדרבא, ספרו לי את הדברים שאיני יודע בתחום המדיניות של ממשלת בריטניה לגבי ארץ-ישראל. אולי תצליחו לשכנע אותי שהניתוח שלי אינו נכון. פתח ואמר גולומב (שחזר זה לא מכבר מלונדון): אנו מצפים לסיום מלחמת-העולם. יש לנו ידיעות שעם סיום המלחמה יהיה מצבנו טוב יותר. צ'רצ'יל, שהוא בעינינו אוהד הציונות, הבטיח לוייצמן באחת הפגישות החברתיות שבסיום המלחמה "יקבלו היהודים את השזיף הגדול ביותר של הפודינג". לכן עלינו לחכות עד סיום המלחמה, להמתין ולראות את אשר נקבל. ענה בגין: אני לא שוחחתי עם צ'רצ'יל ולא עם עוזריו, אבל הסיפור שלך תמוה בעיני. אם צ'רצ'יל הוא ידיד הציונות, מדוע יעזור לנו רק לאחר סיום המלחמה? מדוע לא יעשה זאת כבר עכשיו? מדוע לא יאפשר לפליטים יהודים שמצליחים לברוח מאירופה הבוערת להיכנס לארץ-ישראל? הרי דבר זה אינו פוגע במאמץ המלחמתי. הבריטים יוכלו לשחרר את אוניות המלחמה השומרות מפני כניסת מעפילים ארצה ולהעביר אותן אל החזית האמיתית. לכן אני דבק בהערכתי שהמדיניות של ממשלת בריטניה היא אנטי ציונית ואין לנו לצפות לשום שינוי לטובה לאחר סיום המלחמה. הדרך היחידה שנותרה בידינו היא להילחם בבריטים בכוח הנשק ולא לדחות זאת עד לאחר המלחמה. לבסוף עבר גולומב לשפת האיומים. "אנו דורשים מכם להפסיק מיד ... איננו רוצים שתתחיל מלחמת אחים ... אולם נהיה מוכנים גם לכך. נהיה נאלצים לאחוז באמצעים שלנו למען מנוע את מעשיכם. המשטרה, לדעתנו, לא תוכל לחסלכם, אולם אם היישוב יתקומם נגדכם הרי הדבר יבוא לידי כך. ברור שאיננו מדברים על חיסולכם הפיסי, אולם התפתחות הדברים תביא גם לכך, היא תביא להשמדתכם. ואז לא חשוב מי התחיל הראשון - זה עניין של תעמולה והסברה". משה סנה, שדיבר אחריו, היה מתון בהרבה. בראש ובראשונה, הוא הסתייג משפת האיומים הבוטה של גולומב ("אני דוחה בהחלט את הביטוי 'השמדתכם'", אמר) והתרכז בניתוח המצב הפוליטי. הוא חזר והדגיש, כי להערכתו, לא ירחק היום שבו יילחמו כל הארגונים ביחד ועל כן יש לשמור את הכוחות לקראת היום הזה. מכאן עבר סנה לבעיית המרות הלאומית והדגיש שיש צורך בהפסקה זמנית של פעולות האצ"ל, כי הן פועלות בניגוד לאינטרס הלאומי. "אם אתם חושבים שאנו טועים, הרי תיקחו בחשבון שאנו הרוב. אנו נציגי רוב היישוב, והוטלה עלינו שליחות. לא נסיר מעצמנו את האחריות כי היא הוטלה עלינו על-ידי התנועה הציונית ועל-ידי רוב היישוב העברי". לבסוף אמר: "לא נוכל בשום אופן להשלים עם ניהול פעולות צבאיות עצמאיות שהן, לדעתנו, מזיקות ומביאות הרס לכול תקוותינו". בגין, שהשיב לדברי גולומב וסנה, אמר: "הנכם מאיימים עלינו בהשמדה. רבותיי, לשם השמעת הדרישה והאיומים האלה לא היינו צריכים להתאסף כאן ... מהשמדה איננו מפחדים. איננו מאמינים גם שתצליחו באמת להשמידנו. נאמר לכם גלויות: אנו לא נפסיק את מלחמתנו". בגין דחה בתוקף את הטענה כאילו האצ"ל רוצה להשתלט על היישוב. "איננו חושבים לתפוס את השלטון ביישוב", הדגיש. "אמרנו את זאת בהרבה הזדמנויות. אין לנו כל אמביציות לכך. לו היה חי ראש בית"ר, היינו שואפים להעמידו בראש העם, אולם אחרי מותו אין לנו כל כוונות להשתלט על היישוב. אנו חושבים שבן-גוריון הוא האיש שיכול היום להוביל את הנוער למלחמה. דווקא בן-גוריון ולא אלטמן או מישהו אחר במפלגה הרוויזיוניסטית. אולם לשם כך בן-גוריון צריך לעזוב את מושבו ברחביה. כי כל זמן שהוא נמצא שם - לא יוכל לנהל את המלחמה הנ"ל. לנו אין כל אינטרס מפלגתי או מסגרתי. הננו מתפללים לשעה, שבה נוכל להכריז על סיום תפקידו של האצ"ל ולפזרו. ובאותו רגע שתצאו אתם למלחמה - נתייצב כולנו תחת הנהגה אחידה, שבה אתם תהיו הרוב המכריע. אולם כל זמן שלא עשיתם זאת, אנו ננהל את מלחמתנו. לא התחייבנו לפעול כל 24 שעות. ישנן הפסקות. ייתכן שנמצא לנחוץ לבצע את הפעולה הבאה בעוד חצי שנה וייתכן שזה יקרה מחר, אולם דבר אחד ברור: לא נפסיק ולא נודיע על הפסקה. כי לזאת מחכים השלטונות הבריטיים". הפגישה הסתיימה לאחר חמש שעות באווירה קשה, מבלי שהצדדים הצליחו לשכנע זה את זה. שוב לא היה ספק כי ראשי ההגנה נחושים בדעתם לפעול נגד האצ"ל בכוח, כדי לחסלו. בגין ביקש לכנס את המפקדה כדי לדון באיומי ההגנה ולהחליט על דרך התגובה. אחד אחד נכנסו חברי המפקדה הראשית לישיבה שנקבעה ל- 1 בנובמבר 1944 ושלימים כונתה בתואר "שעתו הגדולה של האצ"ל". הנושא היחידי שעל סדר היום היה היחסים עם ההגנה ותגובת האצ"ל לאיומי הסזון. בגין פתח בסקירה מקיפה ובסיומה אמר: "הם איימו שיתחילו בפועל להילחם בנו ויעשו בכל האמצעים למען הפסקת מלחמתנו. בקשר עם כך עלול להיווצר מצב רציני, שבאם לא נדע לנהוג בו בתבונה וזהירות, ניסחף לתוך מלחמת אחים". התפתח ויכוח מקיף בו טענו חלק מן המשתתפים כי "על מכה יש להשיב במכה". הנוהג במפקדת האצ"ל היה שלא להכריע בהצבעה, ובמקרה של חילוקי דעות, נמשך הויכוח עד שצד אחד שכנע את השני. בסופו של דבר הוחלט פה אחד: "להוציא פקודה חמורה לכל אנשינו, שלא להגיב על שום מעשה פרובוקטיבי מצד השמאל. אנו נפרסם ברבים את מעשיהם ומאידך נודיע שהננו ממשיכים במלחמתנו נגד השלטון. אנשינו יהיו חייבים להיזהר בכל צעדיהם ולא להיגרר לתוך התנגשות בין יהודים. לשם כך תתנהל הסברה מקיפה בין השורות, תוך דרישה להישמע לכל ההוראות שתבואנה מצד המפקדה". הבלגה כנגד פעולות ההגנה - זו היתה אפוא המדיניות הברורה של מפקדת האצ"ל. חודש ימים לאחר מכן, כאשר הסזון נכנס להילוך גבוה, פרסם האצ"ל את הכרוז הבא:
לא קל היה לבגין לשכנע את פיקודיו להבליג. שני נימוקים עמדו מאחורי החלטתו של בגין: ראשית, אמר, אם נגיב אנו עלולים לגרור את היישוב למלחמת אחים, ובכך ייפסק לחלוטין המאבק נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. שנית, אין זה רצוי להחריף יתר-על-המידה את היחסים עם ההגנה, כי לא ירחק היום וגם הם יצטרפו למלחמה בשלטון הזר. חברי הארגון, שחונכו על ברכי "שבירת ההבלגה", התקשו לעכל את החלטת המפקדה הראשית. למרות זאת לא הפרו את הפקודה, אולי מתוך תקווה כי הערכתו של מנהיגם תתגשם ואכן תצטרף ההגנה למלחמה בבריטים. היתה זו אחת השעות היפות ביותר של בגין, אשר בכושר מנהיגותו הצליח למנוע מלחמת-אחים. תנועת המרי העברי עם התקרב מועד סיום מלחמת-העולם באירופה, גברו התקוות בקרב מנהיגי התנועה הציונית לשינויים במדיניות הממשלה הבריטית כלפי עליית יהודים לארץ-ישראל. אולם כגודל התקווה - כן גודל האכזבה. זמן קצר לאחר המלחמה הוכרזו בבריטניה בחירות כלליות. מנהיגי מפלגת "הלייבור", שהיתה אותו זמן באופוזיציה, הבטיחו שאם מפלגתם תזכה בבחירות, הם יבטלו את "הספר הלבן" ויאפשרו לשארית הפליטה היהודית באירופה לעלות לארץ-ישראל. יתרה מזאת, הם גם יפעלו למען הקמת בית-לאומי בארץ, שיהפוך בהדרגה למדינה יהודית עצמאית. בקיץ 1945 זכתה מפלגת "הלייבור" בבחירות, אך מיד לאחר הרכבתה, הכריזה הממשלה החדשה כי לא יחולו כל שינויים במדיניות החוץ של בריטניה ולא יהיו שום הקלות בכל הנוגע לעליית יהודים ארצה. דבקותה של ממשלת "הלייבור" ב"ספר הלבן", גרמה אכזבה גדולה למנהיגים היהודיים בארץ ובתפוצות. הנהלת הסוכנות היהודית הגיעה למסקנה כי אין מנוס מפתיחת מאבק מזוין נגד ממשלת המנדט הבריטי בארץ-ישראל. בשלב ראשון הופסק הסזון ונפתחו מגעים עם האצ"ל ולח"י לשיתוף פעולה מלא במאבק נגד השלטון הבריטי. סנה הזכיר לבגין שבאחת הפגישות אמר שהוא מוכן לקבל את מרותו של בן-גוריון בתנאי שהסוכנות היהודית תפתח במאבק צבאי. סנה הציע איחוד מלא בין הארגונים ועל-כך ענה בגין: "היום ציוו עליכם המוסדות הלאומיים להילחם בבריטים. אתמול ציוו עליכם להילחם בנו. מי יערוב לנו מה יהיה הצו מחר? נתחיל בפעולות ונראה". ב- 1 בנובמבר 1945 הוקמה "תנועת המרי העברי". כל הפעולות שבוצעו על-ידי האצ"ל ולח"י בתקופת "תנועת המרי העברי" (להוציא פעולות רכש) חייבות היו לקבל את אישור מפקדת ההגנה. בגין ראה את הנולד; כעבור עשרה חודשים התפרקה "תנועת המרי העברי", כאשר ההגנה פרשה מהמאבק המזוין נגד הבריטים. האצ"ל ולח"י המשיכו לבדם את המלחמה בשלטון המנדט הבריטי עד לסילוקו מן הארץ. הקמתה של "תנועת המרי העברי" היוותה ניצחון מוסרי גדול לאצ"ל, בכך שמלחמתו זכתה להכרה של המוסדות הלאומיים. יוקרתו של האצ"ל בקרב היישוב היהודי בארץ עלתה; השורות התרחבו והארגון גדל והתחזק. המהלומות בשלטון הבריטי נעשו נועזות יותר והפגיעה בפרסטיז'ה של הבריטים קשה וכואבת. המלחמה המתמשכת בבריטים אילצה אותם בסופו של דבר לעזוב את הארץ ובכך לאפשר את הקמתה של מדינת ישראל. את המלחמה בשלטון הבריטי בארץ ניהל מנחם בגין מדירתו הקטנה, כאשר הקשר היחיד שלו עם העולם החיצון היה באמצעות הרדיו והעיתונות. למרות שלא נפגש עם שועי עולם, השכיל לנתח בצורה מבריקה את המצב המדיני ולשלב את הפעולות הצבאיות של המחתרת העברית במערכת הסברה רחבה בארץ ובעולם. לא קלים היו חייו של בגין במחתרת. הוא הסב את שמו לר' ישראל ססובר והתגורר עם משפחתו ברחוב בן-נון בתל-אביב. בגין כמעט ולא יצא מפתח ביתו; וכדי לא לעורר חשד אצל שכניו, הוא גידל זקן והתחזה לתלמיד-חכם בטלן שדודו נושא בעול פרנסת משפחתו. לאחר ההתקפה על מלון המלך-דוד (יולי 1946), הכריזו הבריטים עוצר בכל אזור תל-אביב וערכו חיפושים מבית לבית. לרוע המזל, שימשה חצרו של בגין למקום מושבה של אחת המפקדות האזוריות. בגין נכנס למקום מסתור, שנבנה בידי שרגא עליס, ממפקדי הח"ק (חיל הקרב), ושלא היה בשימוש במשך שנה וחצי. היה זה תא קטן שניתן היה להימצא בו רק בישיבה. שלושה ימים שהה בגין בתא הזה ללא מזון וללא מים. ביום השלישי, כאשר היה על סף התמוטטות, עזבו הבריטים, למזלו, את המקום ובגין יכול היה לצאת ממקום מחבואו ולשתות מים לרוויה. בתנאים קשים, כשסכנה מתמדת מרחפת מעל ראשו, הנהיג בגין את האצ"ל במלחמתו בשליט הזר עד לניצחון. לאחר פירוק האצ"ל וצירוף לוחמיו לצה"ל, הקים בגין את "תנועת החרות" ועמד בראשה, מאז 1965 עמד בראש גח"ל (גוש תנועת החירות - המפלגה הליברלית בישראל) ולאחר מכן בראש הליכוד. ב-1977 נבחר לראש הממשלה השישי של מדינת ישראל וב-26 במרץ 1979, חתם על חוזה שלום עם מצרים - הגדולה במדינות ערב. כיהן כראש ממשלה עד למועד התפטרותו ופרישתו מהחיים הפוליטיים בספטמבר 1983. מקור הערך: יהודה לפידות
יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן |
|
