לדף ראשי



הציווי בתורה ובספר יהושע
בספר במדבר מובאת מצווה הקשורה בדיני רוצח בשגגה. מצווה זו מופיעה לראשונה בספר במדבר, והציווי הוא לקיים את מחציתה מיד, לפני כניסת ישראל לארץ, ואת מחציתה השנייה לקיים לאחר כניסת ישראל לארצם.

בספר יהושע, בפרק כ', אנו מוצאים את השלמת המצווה שתחילתה בספר במדבר.

הציווי בספר במדבר עוסק ברוצח בשגגה. וכך נאמר שם:

(ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר:

(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: (יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: (יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגּאֵל וְלא יָמוּת הָרצֵחַ עַד עָמְדו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: (במדבר לה)

שמואל דוד לוצאטו, חוקר יהודי שחי באיטליה ונפטר לפני יותר ממאה שנה, כותב על מצוות ערי מקלט שהיא אחת הדוגמאות לכך שהתורה לוקחת נוהל קיים ומשבצת אותו בתוך מערכת חוקים, כדי להכניס אותו למסגרת מועילה.

מקומן של ערי המקלט
נבדוק תחילה את עניין הערים שיש להקצות למקום מקלט לרוצח בשגגה, ואחר כך נעמיק בדינו של הרוצח בשגגה.

לפי האמור בספר במדבר ובספר יהושע, יש לקבוע ערים שהרוצח בשגגה יברח אליהן. בספר דברים מסופר כי משה התחיל במצווה זו:

(מא) אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: (מב) לָנֻס שָׁמָּה רוצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לא שׂנֵא לו מִתְּמל שִׁלְשׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: (מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּולָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי: (דברים ד)

מתוך שש ערי מקלט שיש לקבוע, מבדיל משה שלוש ערים. הערים מפוזרות באופן לא שווה מדרום לצפון: בצר נמצאת בנחלת ראובן, ממזרח לירושלים, בעבר הירדן המזרחי, רמות נמצאת בנחלת שבט גד, מול בית שאן, ואילו גולן, שבמקרא היא עיר ולא אזור, נמצאת בבשן, ממזרח לים כינרת. הצפיפות הגדולה יחסית של שתי ערי מקלט בצפון הארץ, לעומת עיר אחת בדרומה, מוסברת על ידי חז"ל בכך שבגלעד יש הרבה רוצחים ויש צורך לקרב אליהם את ערי המקלט.

לעיון במפה לחץ כאן

יהושע נדרש להשלים את שלוש הערים הנוספות. וכך נאמר בספר יהושע, פרק כ':

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל יְהושֻׁעַ לֵאמר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד משֶׁה: (ג) לָנוּס שָׁמָּה רוצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה בִּבְלִי דָעַת וְהָיוּ לָכֶם לְמִקְלָט מִגּאֵל הַדָּם: (ד) וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אתו הָעִירָה אֲלֵיהֶם וְנָתְנוּ לו מָקום וְיָשַׁב עִמָּם: (ה) וְכִי יִרְדּף גּאֵל הַדָּם אַחֲרָיו וְלא יַסְגִּרוּ אֶת הָרצֵחַ בְּיָדו כִּי בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלא שׂנֵא הוּא לו מִתְּמול שִׁלְשׁום: (ו) וְיָשַׁב בָּעִיר הַהִיא עַד עָמְדו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט עַד מות הַכּהֵן הַגָּדול אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם אָז יָשׁוּב הָרוצֵחַ וּבָא אֶל עִירו וְאֶל בֵּיתו אֶל הָעִיר אֲשֶׁר נָס מִשָּׁם: (ז) וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרון בְּהַר יְהוּדָה: (ח) וּמֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחו מִזְרָחָה נָתְנוּ אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בַּמִּישׁר מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וְאֶת רָאמות בַּגִּלְעָד מִמַּטֵּה גָד וְאֶת גּלָון גּולָן בַּבָּשָׁן מִמַּטֵּה מְנַשֶּׁה:

שלוש הערים במערב הירדן מוכרות לנו: קרית ארבע היא חברון, מדרום לירושלים, שכם היא במרכז הארץ, בין ים המלח לים כנרת ובין הירדן לים התיכון, ואילו קדש נפתלי, המוכרת פחות, אינה מיושבת היום, ונמצאת ליד ים כינרת.

יש כאן חזרה על מה שעשה משה. מי הקדיש את בצר, רמות וגולן, משה או יהושע? מדוע חוזר יהושע ומקדיש את הערים שכבר הוקדשו כערי מקלט? תשובה לכך משיבים חז"ל. הם מסבירים, כי רק לאחר שנקבעו שלוש הערים ממערב לירדן החלו הערים ממזרח לירדן לקלוט רוצחים. דין ערי מקלט הופעל בשלמותו רק לאחר קביעת 6 הערים.

תמונת הערים ברורה עכשיו: אנו מכירים את פיזור הערים ממזרח הירדן וממערבו: שלוש ערים בכל מקום. שלוש הקצה משה, ושלוש הקצה יהושע, ולאחר שקבע יהושע את ערי המקלט, החל דין ערי מקלט לפעול באופן שלם.

תפקידו של גואל הדם
גאולת דם היא מנהג המוכר לנו עד היום: משפחה שאחד מבניה נרצח "נוקמת" ברוצח. זוהי גאולת דם במתכונת שאינה מעוגנת בחוק ואינה מבוקרת על ידי מערכת משפט.

התורה הכניסה את גאולת הדם למסגרת חוקית, מחייבת ומוגדרת. בפסוקים אנו מבחינים בשני בעלי תפקידים: "גואל הדם" מצד אחד ו"העדה" שלפניה הרוצח עומד למשפט מצד שני. נחזור ונקרא את הפסוק:

וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגּאֵל וְלא יָמוּת הָרצֵחַ
עַד עָמְדו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: (במדבר לה: יב)

מה קורה לרוצח? זאת מפרט הכתוב בספר במדבר:

(כב) וְאִם בְּפֶתַע בְּלא אֵיבָה הֲדָפו או הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלא צְדִיָּה:
(כג) או בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלא רְאות וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמת
וְהוּא לא אויֵב לו וְלא מְבַקֵּשׁ רָעָתו:
(כד) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה:
(כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרצֵחַ מִיַּד גּאֵל הַדָּם
וְהֵשִׁיבוּ אתו הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטו אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה
וְיָשַׁב בָּהּ עַד מות הַכּהֵן הַגָּדל אֲשֶׁר מָשַׁח אתו בְּשֶׁמֶן הַקּדֶשׁ: (במדבר לה)

הרוצח בשגגה הרג אדם. הוא הרג בלי כוונה. אין הוא אויב לו ולא מבקש רעתו. כאן ה"עדה" מקבלת תפקיד חדש:

(כד) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה:
(כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרצֵחַ מִיַּד גּאֵל הַדָּם...

עד עכשיו היה תפקיד העדה לשפוט את הרוצח: לבדוק אם אמנם רצח בשגגה, ואם רצח במזיד - להענישו. כאן יש ל"עדה" תפקיד חדש: הם אנשי ביניים "בין המכה ובין גאל הדם". כאן יש משפט בין שני אנשים: תובע ונתבע. התובע הוא גואל הדם, והנתבע הוא הרוצח בשגגה. "העדה" קובעת מי צודק ומי אינו צודק.

גואל הדם ממלא, לפי התיאור כאן, את תפקיד התובע: הוא המביא את הרוצח לפני בית הדין.

מעניין לציין כי תפקיד זה של "תובע" מופיע בספרות ההלכה כחובה המוטלת על קרובי המשפחה של הנרצח עד היום הזה. בפירוש "פתחי תשובה" לשולחן ערוך מופיע משפט זה:

אחד שנהרג בדרך, ונודע מי הוא הרוצח... יש לכוף לקרובו של הנרצח שיהא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין. כי מצווה מוטלת על גואל הדם להמית הרוצח... וכן נהגנו פעמים הרבה, ועשינו עם פרנסי הדור, שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים. (פתחי תשובה, חושן משפט תכו)

"פתחי תשובה" מביא הלכה זו כהלכה מעשית. פירוש הדבר כי תפקידו של גואל הדם אינו תפקיד שעבר ובטל מן העולם שעה שיש מערכת משפט מסודרת. תפקידו של גואל הדם משתלב במערכת המשפט, וחובת הקהילה או המשפחה לדאוג להעמיד רוצח לדין אם רשויות המשפט אינן טורחות די כדי לעשות זאת. יש כאן תפקיד ל"גואל הדם" במשמעות חדשה: לא להרוג את הרוצח, אלא לדאוג להעמידו לדין, ובית הדין יפסוק לו את עונשו.

בספר במדבר יש לגואל הדם תפקיד נוסף: הוא רשאי להרוג את הרוצח בשגגה, אם הרוצח אינו נמלט לעיר המקלט:

(יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגּאֵל וְלא יָמוּת הָרצֵחַ
עַד עָמְדו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: (במדבר לה: יב)

יש צורך באמצעי כפייה לגרש את הרוצח לעיר המקלט. הכפייה היא האיום שהרוצח יומת בידי גואל הדם. התיאור בספר יהושע דרמטי יותר:

(ד) וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר
וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אתו הָעִירָה אֲלֵיהֶם
וְנָתְנוּ לו מָקום וְיָשַׁב עִמָּם:
(ה) וְכִי יִרְדּף גּאֵל הַדָּם אַחֲרָיו וְלא יַסְגִּרוּ אֶת הָרצֵחַ בְּיָדו
כִּי בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלא שׂנֵא הוּא לו מִתְּמול שִׁלְשׁום: (יהושע כ)

ועוד תפקיד לו, לגואל הדם, וגם הוא מתואר בספר במדבר:

(טז) וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמת רצֵחַ הוּא מות יוּמַת הָרצֵחַ:
(יז) וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמת רצֵחַ הוּא מות יוּמַת הָרצֵחַ:
(יח) או בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּו הִכָּהוּ וַיָּמת רצֵחַ הוּא מות יוּמַת הָרצֵחַ:
(יט) גּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרצֵחַ בְּפִגְעו בו הוּא יְמִתֶנּוּ: (במדבר לה)

תפקיד זה רמוז היה גם בתיאור שבספר יהושע: "ולא יסגרו את הרצח בידו, כי בבלי דעת הכה את רעהו." פירוש הדבר כי אם הכה בדעת ובכוונה יסגירו את הרוצח ביד גואל הדם, וזה יהיה רשאי להרגו. לגואל הדם יש עכשיו תפקיד שלישי: לבצע את פסק הדין של "העדה". אם אמנם נקבע כי הרוצח רצח במזיד, גואל הדם יבצע את פסק הדין, (ואם אין הוא יכול לעשות זאת, יעשה זאת שליח בית הדין).

שלושה תפקידים מצאנו לגואל הדם: לדאוג לכך שהרוצח יעמוד לדין, לאלץ את הרוצח בשגגה להיות בעיר המקלט, ולבסוף: לבצע את גזר הדין של הרוצח במזיד.

מיהו רוצח בשגגה?
הרוצח שאנו דנים בו הוא רוצח בשגגה. מהי ההגדרה של "שוגג"? מתי אדם עושה מעשה בלי שיהיה אחראי לתוצאותיו? אדם יצא לדרך במכונית ללא מעצורים, והוא דרס אדם והרגו. האם אפשר לומר שאין הוא אשם בהריגה? אמנם לא הייתה לו כל כוונה להרוג, והוא הצטער על כך מאוד, אבל הוא עשה מעשה שסביר היה שיגרום מוות לבני אדם.

ולהפך: אדם נהג במכוניתו בזהירות ולפי כל חוקי הנהיגה. מישהו - אולי אפילו רצה להתאבד - קפץ מתחת לגלגלי המכונית ונהרג. אין יודעים מדוע הוא קפץ מתחת למכונית. לא הייתה אפשרות לעצור. האם אפשר לומר כי אדם כזה חייב בעונש?

אנחנו מבחינים כי צריך הגדרה יותר מדויקת של "שוגג". נשתמש בהגדרות המובאות במשנה ובתלמוד: יש "שוגג קרוב לאונס" ויש "שוגג קרוב למזיד". האיש שיצא לדרך במכונית מקולקלת הוא שוגג; הוא לא התכוון להרוג, אבל הוא "שוגג קרוב למזיד", כי הכניס את עצמו לסיטואציה שבה יש לו סיכויים רבים להרוג. ולהפך: האיש שזינקו מתחת למכוניתו ונהרגו אינו אשם כלל. הוא "שוגג קרוב לאונס".

דין רוצח בשגגה אינו מתייחס לא לראשון ולא לשני. הראשון - השוגג הקרוב למזיד - עונשו כבד מדיי מכדי שעיר מקלט תגן עליו. הוא עשה מעשה הקרוב לפשע. ומה דינו? יברח כל ימיו מגואל הדם, כמו קין שהיה נע ונד, חיי גלות מתמשכים יחיה. זהו עונש כבד. אין דנים אותו כרוצח, שהרי לא התכוון לרצוח. אבל אין מגנים עליו, כי אין הוא ראוי להגנה. והשני - שלא היה יכול בשום פנים למנוע את הפגיעה - גם הוא אינו גולה. אין כל סיבה להעניש אותו. הוא נהג כשורה. אין עליו כל אשמה.

הדוגמה של השוגג החייב גלות היא הדוגמה של האיש החוטב עצים בגרזן, ולפניו עובר אדם, והגרזן נשמט מידי האיש והאדם העובר נפגע ונהרג. לא הייתה כאן כוונה, אבל ראית אדם עובר לפניך, והמשכת להכות בגרזן. אינך אשם, אבל גם זהיר אינך. צא לגלות!

עד מתי חייב הרוצח גלות?
מידתו של עונש הגלות מפורשת בספר יהושע ובספר במדבר. בספר יהושע נאמר:

וְיָשַׁב בָּעִיר הַהִיא עַד עָמְדו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט עַד מות הַכּהֵן הַגָּדול אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם אָז יָשׁוּב הָרוצֵחַ וּבָא אֶל עִירו וְאֶל בֵּיתו אֶל הָעִיר אֲשֶׁר נָס מִשָּׁם: (כ: ו)

יש כאן קשר בין עניינים רחוקים: הרוצח יושב בעיר המקלט, והוא יהיה שם עד מות הכוהן הגדול העובד בבית המקדש בירושלים. מה הקשר בין מותו של הכוהן הגדול בירושלים לבין שחרור הרוצח בשגגה מעיר מקלטו?

רמב"ם נותן הסבר לכך בספרו "מורה נבוכים". וכך הוא מסביר את הקשר שבין מות הכוהן הגדול לבין שחרור הרוצח בשגגה:

"אמנם היות רוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם, עד שלא יראה מי שבאה התקלה הזאת על ידו. ותלה חזרתו במות האיש אשר הוא הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו. שזה עניין טבעי לאדם: כל מי שתקרהו צרה, כשתבוא גם כן לזולתו כיוצא בה, או גדולה ממנה, ימצא נחמה בזה על מקרהו. ואין במקרי מות בני אדם אצלנו יותר גדול ממיתת כוהן גדול." (מורה נבוכים ג: מ)

רמב"ם מסביר בדרך פסיכולוגית את החובה לגלות ואת השחרור מן הגלות. גם אם אדם רצח בשוגג, קשה למשפחת הנרצח לראות את הרוצח חי את חייו הרגילים, שעה שבן משפחתם נרצח. הגלות מסלקת את הרוצח מנגד עיניהם. ומתי בני אדם מתנחמים מאבלם? כאשר יש אסון כבד יותר ממה שהיה להם. מותו של הכוהן הגדול הוא האסון הכבד ביותר שיש בישראל. וכאשר קורה אסון זה, ישכחו בני משפחת הנרצח את האסון שקרה להם.

המשמעות המטפיסית של עונשו של הרוצח
לפי המושגים שלנו יש כאן אי-צדק: אנו רגילים לחיות על פי הנוהג של עונש שווה על אותו חטא. אם שופט פוסק עונש שונה לאנשים שונים על אותו חטא אנו חשים שיש כאן עוות דין. וכיצד ייתכן כי אורך הגלות יהיה מותנה במותו של הכוהן הגדול? האחד רצח בשוגג כאשר נבחר כוהן גדול צעיר לימים, והאחר רצח כאשר הכוהן הגדול היה חולה וסמוך למותו. היכן הצדק?

אפשר להבין את דין הרוצח בשגגה רק על פי ההנחה היסודית כי מעשיו של האדם מוכתבים בידי ה'. רש"י מביא בביאורו לפרשת משפטים את הסיפור על שני אנשים שהרגו, האחד במזיד והאחד בשוגג, ואין עדים רואים ואין אפשרות להעמידם לדין. הקב"ה מזמנם לפונדק אחד. זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג עולה בסולם, ונופל על זה שהרג במזיד, ועדים מעידים עליו. זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה לעיר מקלט.

מה משמעות הסיפור הזה, וכיצד הוא מסייע לנו להבין את עונשו של הרוצח בשוגג? ההנחה הבסיסית היא, שאין מעשה בלתי מכוון. אין מקרה. ייתכן שהאדם אינו מתכוון לעשות מעשה, אבל בהנהגתו של הקב"ה יש כאן כוונה. המעשים ה"מקריים" הם תשלום שכר והטלת עונש על בני אדם. לאור הנחה זו העניין נעשה ברור יותר: יש כאן מעשה בלתי מכוון, בלתי מכוון על ידי האדם, אבל מכוון בידי שמים. האדם אינו נענש על המעשה הזה עונש מלא, שהרי אין עונש על מעשה ללא כוונה. אבל הוא נענש באופן חלקי: הוא גולה. ומידת הגלות מכוונת גם היא, בהתאם לסיבות שבגללן גלגלו עליו את השגגה ששגג.
גם במישור המשפטי הרגיל אנו יכולים להבין את דין גלות הרוצח בשגגה כעונש מחנך. אין הוא נשלח לבלות את ימיו בבית סוהר, מוקף פושעים. להפך: הוא נשלח לעיר כוהנים, והוא מקבל שם דירה חינם (זאת לומדים מהפסוק בספר יהושע "ונתנו לו מקום וישב עמם"). שם, בין מורי העם וחכמיו, גר הרוצח בשגגה, ולומד כיצד צריך אדם לנהוג וכמה זהירות צריך הוא להיזהר כדי למלא את חובותיו כחבר מועיל בחברה.

סיכום
תחילתה של מצוות ערי מקלט בתורה וסיומה בספר יהושע. את הציווי לייחד ערי מקלט לרוצחים בשגגה אנו מוצאים לראשונה בספר במדבר, בפרשת "מסעי". בפרשה זו יש פירוט מלא של דיני רוצח, במזיד או בשוגג, ושל עונשו של הרוצח. הרוצח במזיד נהרג. זהו העונש הבסיסי של שופך דם האדם. הרוצח בשגגה גולה לעיר מקלט.

בתחילת ספר דברים, בפרשת "ואתחנן" פרק ד', מסופר כי משה הבדיל שלוש ערים בעבר הירדן וקבע אותם כערי מקלט.

התורה חוזרת ומתארת את דיני הרוצח במזיד ובשוגג בספר דברים, בפרשת שופטים. הפרשה עוסקת במלחמות ובירושת הארץ, ובתוך דינים אלה חוזרים ועולים דיני הרוצח במזיד ובשוגג. בפרשת שופטים כלולים דיני ההגנה על הרוצח בשגגה במסגרת מעניינת:

(ט) כִּי תִשְׁמר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזּאת לַעֲשׂתָהּ אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוד שָׁלשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלשׁ הָאֵלֶּה: (י) וְלא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים: (דברים יט)

יש כאן השוואה בין שני עניינים: כאשר תאהב את ה' אלוהיך, ותלך בדרכיו כל הימים, תדאג גם לרוצחים בשגגה שלא ייהרגו, שלא יישפך דם נקי בקרב ארצך. השמירה על הרוצחים בשגגה כלולה בדיני המלחמה, שפרשת שופטים מפרטת בה מאוד. והפרשה כאילו אומרת: גם כאשר אתה עסוק במלחמות ובכיבושים ובשלל, אל תשפוך דם נקי.

המקום הרביעי שאנו פוגשים בו את דין הרוצח בשגגה הוא בספר יהושע פרק כ', שבו יהושע מבצע את הדברים שנאמרו בספר במדבר ובספר דברים: יהושע מקצה עוד שלוש ערי מקלט, ובכך הוא מפעיל את דין הרוצח בשגגה, דין שהיה תיאורטי עד לרגע שסומנו ונקבעו כל ערי המקלט.




יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן