לדף ראשי




היצירה בתקופת התנאים
שתי צורות יצירה בתקופת התנאים
התנאים לדורותיהם אספו את המסורות ההלכתיות והאגדיות של הדורות שקדמו להם, הוסיפו את פירושיהם ואת חידושיהם, וריכזו את החומר ההלכתי הרב בשתי צורות ספרותיות עיקריות:

א. מדרש: בספרות המדרשית ההלכה או האגדה שלובות ושזורות בפסוקי התורה. מקור הלימוד הוא הפסוק, וההלכה נלמדת מתוך עיון בפסוק או על ידי שימוש במידות שהתורה נדרשת בהן. הספרים העיקריים של ספרות זו הם מדרשי ההלכה: מכילתא (לשמות) ספרא (לויקרא) וספרי (לבמדבר ולדברים).

ב. משנה: במשניות ההלכות או האגדות עומדות בפני עצמן, ואינן משולבות וקשורות עם הפסוק שבתורה. המשניות הרבות סודרו על ידי חכמים בקבצים שונים על פי נושאים. הקבצים נקראו על שם מסדריהם: משנת רבי חייא, משנת רב אושעיה והמשנה שלנו - משנת רבי.

המדרש
הסופרים פירשו את התורה, ויחד עם לימודה פירשו את כל הלכותיה ודיניה. הםם קראו בתורה "והיה לאות על ידך" ופירשו: אלו תפילין של יד, "ולטוטפות בין עיניך" - אלו תפילין של ראש. "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" - זה אתרוג. בדרך זו, דרך המדרש, לימדו הסופרים את התורה, ובדרך זו מסרו לתלמידיהם את הקבלות ואת ההלכות המסורות בידם ביחד עם התורה הכתובה.

שני בתי מדרש היו, שלימוד מדרש ההלכה תפס בהם מקום חשוב: בית מדרשו של רבי ישמעאל ובית מדרשו של רבי עקיבא. על ההבדלים בדרכי הדרש ביניהם ראה בפרק "מידות שהתורה נדרשת בהן".

מדרשי הלכה שלמים המצויים בידינו הם: מכילתא דרבי ישמעאל ומכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שניהם לספר שמות; ספרא ("תורת כוהנים") לספר ויקרא; ספרי לספר במדבר ודברים. יש שניסו למיין את המדרשים לשתי קבוצות: לבית מדרשו של רבי ישמעאל מיוחסים: מכילתא דרבי ישמעאל וספרי במדבר. לבית מדרשו של רבי עקיבא מיוחסים: מכילתא דרשב"י, ספרא וספרי דברים (מ"ראה" ואילך).

פרשני מקרא רבים, ובהם המלבי"ם בביאורו לתורה, עוסקים בהסבר הקשר בין מדרשי ההלכה ובין הכתוב בתורה.

בנוסף למדרשי הלכה אלה מצויים בידינו קטעי מדרשים, כמו: ספרי זוטא, מכילתא דמילואים בתורת כוהנים (צו-שמיני) ומכילתא דעריות (אחרי מות-קדושים).

המשנה
דרך הלימוד השנייה היא המשנה. בלימוד זה אין ההלכה קשורה לפסוק, אלא מאורגנת סביב נושא קבוע שהמשנה עוסקת בכל פרטיו. הסיבה ללימוד בדרך זו הייתה בעיקר מפני ריבוי ההלכות הקשורות לתורה בקשר רופף. נתרבו הלכות שאינן נובעות במישרין מן הכתוב, והן הוסמכו לפסוק העוסק באותו נושא. כך נתפתחה הלכה שאינה תלויה כלל בכתוב, והיא המשנה. טעם נוסף לאופן לימוד זה הוא שיש דינים המפוזרים במקומות שונים בתורה. דיני שבת, לדוגמה, הוזכרו בתורה בעשרה מקומות. אילו היינו לומדים את דיני שבת מן התורה, היה הלימוד מקוטע וקשה. מה גם שחלק גדול מדיני שבת אינם מדאורייתא, ואינם נקשרים אף לאחד מפסוקי התורה. (דיני מוקצה, איסור טלטול בחצר, עירוב חצרות - כל אלה הנם דינים דרבנן.)

דרך הלימוד של המשנה הפכה להיות דרך הלימוד הראשית. עם זאת לא התבטלה כליל דרך המדרש. המדרש ליווה את המשנה בדרכה, כמו שהתלמוד ליווה את המשנה.

משניות קדומות
בתחילה היה עיקר הלימוד בעל פה: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם".

קבצים של משניות שנערכו על ידי חכמים נלמדו בעל פה. היו אנשים מיוחדים שתפקידם היה ללמוד בעל פה קובצי משניות. אנשים אלה נקראו "תנאים". (למושג "תנאים" יש משמעות נוספת: חכמים שפעלו בתקופת התנאים). כאשר למדו בישיבה את אחד הקבצים, היה ה"תנא" מרצה את המשניות לפני הלומדים, ולאחר מכן היה דיון. התנא היה מעין "ספר חי".

על שיטת רבי עקיבא בריכוז ההלכות ובסידורן במשנה מספר רבי יהודה הנשיא עצמו: "היה רבי יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים... לרבי עקיבא קרא לו אוצר בלום. למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ. מצא חיטים מניח בה. מצא שעורים, מניח בה. כוסמין, מניח בה. פולים, מניח בה. עדשים, מניח בה. כיוון שנכנס לביתו, מברר חיטים בפני עצמם, שעורים בפני עצמם, כוסמין בפני עצמם, פולים בפני עצמם, עדשים בפני עצמם. כך עשה רבי עקיבא, ועשה כל התורה כולה טבעות טבעות" (אבות דרבי נתן פרק יח).

משנת רבי עקיבא מוזכרת בסנהדרין כז:ב "זו משנת רבי עקיבא, אבל משנה ראשונה...". בדורות שאחריו הפכה משנת רבי עקיבא לבסיס של קבצי משניות רבים. רבי יוחנן אומר "סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכלהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו.). על פעולותיו של רבי עקיבא בקביעת ההלכה ובהכרעת מחלוקת, מספרים תלמידיו במקומות שונים, כגון: מעשר שני ה:ח; תוספתא פסחים א:ז; זבים א:ה.

משנת רבי
הקובץ שפשט והתקבל בכל ישראל היה ה"משנה" שנערכה על ידי רבי יהודה הנשיא בשנת 200 לספירה. רבי יהודה הנשיא, שנקרא גם "רבי" סתם, אימץ חלק מן המשניות הקדומות, ובעיקר את משנת ר' מאיר, שאת יסודותיה הניח ר' עקיבא. הלכות קדומות רבות הוכנסו למשנה כפי שהן או בתוספת הסברים.

במשנה משוקעות משניות קדומות, אשר נוסחו והוסדרו בעיקרן בימי הבית, כנראה קרוב לחורבנו. והנה דוגמאות אחדות: פקידי המקדש מוזכרים בשמותיהם (שקלים ה),המלך אגריפס מוזכר בהבאת הביכורים (ביכורים ג:ד) ובקריאת התורה בהקהל (סוטה ז:ח). כמו כן יש במשנה חומר רב הקשור לבית המקדש ולעבודתו, אשר יש להניח כי עיקרו נוסח בימי הבית.

רבי ערך את המשניות מחדש, וסידר אותן בשישה חלקים ("סדרים"), לפי נושאים. ברוב המקרים הביא רבי את הניסוח הכללי, המתאים לתפיסת הרוב. במקרים אחרים הוא הביא שיטות נוספות, גם אם אין הלכה כמותן. כאשר קובע רבי הלכה כשיטה כלשהי, הוא מביא אותה בניסוח סתמי, בלא שם אומרה, ובצדה הוא מביא את הדעות החולקות עליה. מרובה במשנה החומר העוסק בדעותיהם של חכמי המשנה בדור שלפני רבי, ובדורו של רבי עצמו. לעתים כולל רבי את דעתו במשנה כדעת יחיד, ומולה הוא מציב את דעת הרוב, שהלכה כמותו.

המשנה ערוכה, כאמור, לפי נושאים. אך לא תמיד הנושא אחד הוא: לפעמים הקשר בין המשניות הוא קשר חיצוני. למשל: במסכת מגילה (פרק א) מצויה רשימה ארוכה של הלכות שהמשותף להן הוא הפתיחה "אין בין" וכולן עוסקות בהבדלים: בין אדר ראשון לשני, בין יום טוב לשבת, בין שילה לירושלים ועוד. לעתים החוט המקשר הוא פסקיו של חכם אחד (כתובות פרק יג, אדמון וחנן).

שמשנת רבי התקבלה על ידי כל חכמי א"י ובבל כספר יסודי המחייב את כל ישראל. מחתימת המשנה ואילך נמנעו מלחלוק על דבריה, ועיקר הלימוד היה פרשנות המשנה. המשנה הפכה להיות ספר מקור, שני בקדושתו למקרא.

תוספתא וברייתא
רבי יהודה הנשיא כלל במשנה מדרשים רבים שהיו לפניו ואת המסורות של לימוד התורה שבעל פה שקיבל מרבותיו. לא כל החומר שהיה לפני רבי נכלל בששת סדרי המשנה. המשניות שלא הוכנסו למשנת רבי, ונשארו מחוץ לה, נקראות "ברייתות" (=משניות חיצוניות). חלק ממשניות אלה נשתמר בתוך סוגיות התלמוד, וחלקן נשתמרו בקבצים כמו ה"תוספתא" ומדרשי ההלכה (מכילתא, ספרא וספרי).

אין פוסקים הלכה ממדרשי התנאים
אין למדים הלכה מן התוספתות והברייתות ותלמוד של תנאים. וגאונים נשאלו אם לסמוך על התוספתא, והשיבו שהתוספתא וספרי התנאים כתורת כוהנים ומכילתא וספרי, אינו דבר קצוב ומסוים, יש מהם הלכה ויש שאינם הלכה. כיצד? כל ברייתא שאין חולקים עליה בתלמוד, הלכה כמותה. וכל שכן כשיש לה סיוע מן התלמוד. וכל ברייתא שחולקים עליה בתלמוד - אין הלכה כמותה. ולפיכך אין לעמוד על ברייתא ותוספתא וספרא וספרי, כי אם על פי אמוראים שבתלמוד. וכן יש שכתבו שהתוספתא, והיא שיור המשנה, כשתבוא בעקבי המשנה, היא הלכה מקוימת. והברייתא, והם כל הספרים שהעתיקו הקדמונים אחר המשנה, כמו משנת רבי חייא ומשנת רבי אושעיה ומשנת רבי אליעזר בן יעקב ומכילתא דרבי ישמעאל ואותיות דרבי עקיבא ותורת כוהנים וספרי וכיוצא בהם - מה שלא נחלקו עליו מכל הדברים האלה היא הלכה מקוימת, ומה שנחלקו עליו הלך אחר פסק הלכה. (אנציקלופדיה תלמודית, "הלכה")

ששה סדרי משנה והמסכתות שבהן
סדר זרעים - המצוות בצמח הארץ
ברכות - קריאת שמע ותפילה, ברכות וסעודה
פאה - פאה, לקט ושכחה, פרט ועוללות, צדקה
דמאי - תבואת עם הארץ
כלאיים - כלאי זרעים, כלאי הכרם, כלאי בהמה וכלאי בגדים
שביעית - מלאכות האסורות בשביעית, פירות שביעית, שמיטת כספים
תרומות - הפרשת תרומה, ספק תרומה
מעשרות - מעשר ראשון, חיובו
מעשר שני - קדושתו, אכילתו ופדיונו. כרם רבעי
חלה - החייבים, שיעור חלה
ערלה - במה נוהג איסורה
ביכורים - החייבים בהם. השוואת תרומה, ביכורים ומעשר

סדר מועד - פרקי השנה והמועדים
שבת - דיני שבת
עירובין - רשויות ועירובי חצרות ותחומים
פסחים - ביעור חמץ, קרבן פסח, ליל הסדר
שקלים - שקילת השקל, תרומת הלשכה
יומא - עבודת כוהן גדול ביום הכיפורים, עינויי יו"כ
סוכה - סוכה וארבעה מינים
ביצה - דיני יום טוב
ראש השנה - קידוש החודש, שופר וראש השנה
תענית - בקשת גשמים ותעניות על עצירת גשמים
מגילה - קריאת המגילה, קדושת בית כנסת, קריאת התורה וההפטרה
מועד קטן - חול המועד, אבילות
חגיגה - קרבן חגיגה

סדר נשים - בין איש ואשתו
יבמות - ייבום וחליצה, איסורי עריות, עדויות על מות הבעל
כתובות - שיעור הכתובה, זכויות הבעל והאב, נדוניה, נכסי מילוג, וגביית כתובה
נדרים - דיני נדרים
נזיר - נדרי נזירות
סוטה - דיני סוטה, פרשת המלך, כוהן משוח מלחמה, עגלה ערופה
גטין - דיני גט
קידושין - קנייני אשה, קידושין שונים, ייחוסם

סדר נזיקין - בין אדם לחברו
בבא קמא - נזקי אדם, שור, בור, שן, אש, תשלומי כפל, חבלות וגזילות
בבא מציעא - מציאות, פיקדון, אונאה, ריבית, שכירות שמירה ושאילה, שותפויות
בבא בתרא - שותפות בקרקע, נזקי שכנים, מקח וממכר, ירושה, שטרות
סנהדרין - בתי הדין, כוהן ומלך, דרכי המשפט, פסקי דין מוות, בן סורר
מכות - עדות, רוצח בשגגה, מלקות
שבועות - דיני שבועה
עדויות - עדויות שהעידו חכמים שונים ביחס לדינים שונים
עבודה זרה - משא ומתן עם גוי, עבודה זרה ויין נסך
אבות - ענייני מידות ודרך ארץ
הוריות - ציבור שחטא על פי הוראת בית דין

סדר קודשים- דיני קרבנות
זבחים - שחיטת קרבן, מקום שחיטה וכו'
מנחות - דיני קרבן מנחה
חולין - שחיטה ובשר בחלב
בכורות - דין בכור ומומי בכור. בכור אדם, מעשר בהמה
ערכין - המקדיש ערך עצמו או נכסיו, גאולה
תמורה - תמורה בקודשים
כריתות - חייבי כריתות, אשם תלוי
מעילה - מעילה בהקדש
תמיד - קרבן התמיד
מידות - מידות בית המקדש
קנים - קרבנות עוף שהתערבו באחרים

סדר טהרות - דיני טומאה וטהרה
כלים - טומאות כלים שונים
אהלות - טומאות מת באוהל
נגעים - מראות נגעים בבגדים, באדם ובבתים
פרה - דין פרה אדומה
טהרות - טומאת אכלים, ספק טומאה
מקוואות - מקוואות כשרים ופסולים, החייבים טבילה
נידה - דין טומאת נידה
מכשירין - הכשרת פירות וירקות לקבלת טומאה
זבים - טומאת זיבה באיש ובאישה
טבול יום - טומאת טמא שטבל וטרם נגמר יומו
ידיים - נטילת ידיים וטומאת ידיים. הלכות שנאמרו "בו ביום"
עוקצין - ידות אוכלין, מחשבה והכשר טומאה

הגמרא למשניות השונות
גמרא, בבלית או ירושלמית, למסכתות השונות של המשנה יש לפי פירוט זה:
לסדר זרעים - יש גמרא ירושלמית לכל הסדר, וגמרא בבלית למסכת ברכות בלבד.
לסדר מועד - יש גמרא בבלית וירושלמית לכל הסדר, פרט למסכת שקלים שאין לה גמרא בבלית, אך יש לה גמרא ירושלמית.
לסדר נשים - יש גמרא בבלית וירושלמית.
לסדר נזיקין - יש גמרא בבלית וירושלמית לכל הסדר, פרט למסכת עדויות ואבות, שאין להן לא גמרא בבלית ולא ירושלמית.
לסדר קדשים - יש גמרא בבלית לכל הסדר, פרט למסכת מידות וקנים, ואין גמרא ירושלמית לכל הסדר כולו.
לסדר טהרות - אין גמרא בבלית ואין גמרא ירושלמית לכל הסדר, פרט למסכת נידה שיש עליה גם גמרא בבלית וגם גמרא ירושלמית.

מסכתות קטנות שנחתמו לאחר חתימת התלמוד:
אבות דרבי נתן, סופרים, שמחות, כלה, דרך ארץ רבה, דרך ארץ זוטא, גרים, כותים, עבדים.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
הקדמה לפירוש המשנה / רבי משה בן מימון
עשרה פרקי מבוא למשנה / משה בן מימון
ששה סדרי משנה / משה בן מימון
על תולדות מחקר מקורות המשנה / נח עמינח



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן