לדף ראשי



כסף או חפצים שנותן המלווה ללווה נקראים מיִלווה או הלוואה.
לשון "השאלה" נאמרת בדבר שהוא עצמו מוחזר לבעליו, כגון בהמה וכלים.
הלוואה נאמרת על מתן כסף, שמחזירים למלווה מעות אחרות (רש"י עבודה זרה פ"ב א').
יש עוד הבדל: שאילה היא לזמן קצר, והלוואה לזמן ארוך.

מצוות הלוואה
מצוות עשה להלוות לעני או לעשיר בעת צרכו.
נאמר:

אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה וגו' (שמות כ"ג-כ"ד).

התורה הקפידה על מי שנמנע מלהלוות לעני, שנאמר: ורעה עינך באחיך האביון (דברים ט"ו).

תניא ר' ישמעאל אומר:
אם כסף תלווה – חובה.
או אינו אלא רשות?
כשהוא אומר והעבט תעביטנו - הוי אומר חובה ולא רשות (מכילתא),
תנא רב יוסף:
אם כסף תלווה את עמי וגו'
עמי וגוי - עמי קודם,
עני ועשיר - עני קודם,
ענייך ועניי עירך - ענייך קודמים,
עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמים (ב"מ ע"א.).

ואמרו:

גדול המלווה יותר מן העושה צדקה (שבת ס"ג.)
מפני שאין העני בוש בדבר (רש"י).

חז"ל חששו מאד שלא תנעול דלת בפני לווין (ב"ב ע"ב:).
צריך הלווה להיזהר לשלם, כדי שלא יזיק למלווה, ולא ינעול דלת המלווין.

הלווה שיש לו ואינו משלם נקרא רשע, שנאמר:

לוה רשע ולא ישלם (תהילים ל"ז כ"א).

מלווה
הלוואה נחלקת לשלושה סוגים:

א) מלווה על פה,
ב) מלווה בשטר,
ג) מלווה על המשכן.

המלווה את חברו בעדים, או שהודה הלווה בפני עדים שהוא חייב לו, נקראת ההלוואה מלווה על פה. גם אם המלווה הוציא כתב יד של לווה, שכתב בו "אני פלוני חייב לפלוני מנה" וחתם שמו למטה - גם הלוואה זו דינה כמלווה על פה (ב"ב ע"ה. חו"מ סי' ל"ט).

אם ההלוואה נעשתה באמצעות קניין בפני עדים, חשובה כמלווה בשטר, שסתם קניין לכתיבה עומד (ב"ב מ').
אסור להלוות בלא עדים כי שמא יכפור הלווה בהלוואתו, ויעבור על "לפני עור לא תיתן מכשול", והמלווה גורם קללה לעצמו. ואפילו לתלמיד חכם אסור להלוות בלא עדים שמא מחמת טרדת לימודו ישכח.

בדין תורה אין הבדל בין מלווה על פה לבין מלווה בשטר, כי בשניהם גובה המלווה מנכסים שמכר המלווה אחר זמן ההלוואה. נכסים אלה נקראים "נכסים משועבדים" – כי הם משועבדים לזה שקנה אותם. אבל חכמים תקנו שמלווה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים, כדי שלא לגרום הפסד לקונים, שלא ידעו על דבר ההלוואה. הלוואה בשטר משעבדת את כל נכסי המלווה, ואם מכר חלק מהם, יכול המלווה לגבות אותם בחובו.

גביית ההלוואה
מלווה על פה גובה מן היורשים, משום תקנה שלא תנעול דלת בפני לוין (ב"ב קע"ו, תוס' קדושין י"ג.). וגובה גם מן המטלטלים שהיא תקנת הגאונים.
סתם הלוואה לשלושים יום, או לפי הנהוג באותו מקום. אין המלווה יכול לתבוע את החוב לפני זמן הפרעון הנהוג, אלא אם התנה על כך.
אסור למלווה לנגוש את הלווה אם אין לו לשלם שנאמר: לא תהיה לו כנושה (שמות כ"ב).

הלווה יכול לשלם חובו – כולו או מקצתי - לפני זמן הפירעון, מפני שקביעת הזמן היא תקנה ללווה ולא למלווה (חו"מ סי' ע"ד ב"מ ע"ז).

אם הלווה אומר שאין לו במה לפרוע, אבל יש לו נכסים, בית דין יורדים לנכסיו, משאירים לו מזון שלושים יום וביגוד ומיטה ומצעים לישון, ומהשאר משלמים החוב.

פירעון חוב
המלווה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, ונאמן הלווה לומר פרעתי את החוב. ואם אמר המלווה אל תפרע אלא בפני עדים - צריך לפרוע בעדים, ואינו נאמן לומר פרעתי (שבועות מ"א, ותוס' שם).
רצוי שהמלוה יקבל קבלה בשעת פירעון החוב.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן