 לדף
ראשי
תרומות, מעשרות
המצווה לתת חלק מן התבואה לכהן, ללוי ולעני תרומות ומעשרות מהתורה ומדרבנן נצטווינו מן התורה להפריש תרומות ומעשרות, ולתת אותם לכוהנים וללוויים. ומצווה זו היא מן המצוות התלויות בארץ, שאינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל. מן התורה חובה להפריש מעשרות רק מדגן תירוש ויצהר. "דגן" - היינו חיטה ושעורה, ותולדותיהם: שיפון, כוסמת ושיבולת שועל. "תירוש" - הוא יין. "יצהר" - שמן זית. מדרבנן חייבים כל גידולי קרקע שהם מאכל אדם. מה חייב במעשרות? כלל אמרו במעשרות "כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ חייבין במעשרות", המונח "אוכל" מכוון לגידולים שנועדו למאכל אדם, פרט לכל צמחי תרבות אחרים, בין שהם משמשים מאכל לבהמה ובין שהם משמשים לצורכים אחרים, כגון רפואה או תעשיה, שהם פטורים. "נשמר" פרט להפקר, שאם הפקיר את פירות שדהו ופירות גנו, פטורים הם מתרומות ומעשרות, (מטעם זה פטורים פירות שביעית מתרומות ומעשרות - שהרי הם הפקר). "וגידולו מן הארץ", פרט לפטריות שאינם צמחים במובן זה. סדר ההפרשה סדר הפרשת תרומות ומעשרות כך הוא: מפריש תרומה, ואחריה מעשר ראשון, (ממנו תופרש תרומת המעשר), ולבסוף מעשר שני או מעשר עני. תרומה גדולה במדבר פרק יח יב. כּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים: דברים פרק יח ג. וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶה וְנָתַן לַכּהֵן הַזְּרעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה: ד. רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צאנְךָ תִּתֶּן לוֹ: ה. כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים: תרומה גדולה ניתנת לכהן ונאכלת לכוהנים ולבני ביתם, בנים ובנות, אבל לזרים היא אסורה. התרומה נאכלת רק לטהורים. ובזמן הזה שכולנו טמאי מת, ואיננו יכולים להיטהר, אסורה התרומה באכילה לכולם, אבל היא מותרת לכוהנים בהנאה: מותר להם להאכילה לבהמותיהם, ולהסיק בה כדי לבשל ולהתחמם. מן התורה לא נקבע שיעור לתרומה: אפשר להפריש חיטה אחת ולפטור את כל יבול השדה. וגם להפך: מי שרוצה לעשות את כל הערימה תרומה, עושה, ומתקדש הכל בקדושת תרומה, ובלבד שישאיר מעט שיהיה חולין, שיפטר על ידי הפְרשה זו, ויהפוך מטבל להיות חולין. ואם לא שייר כלום, אין כאן תרומה, שהרי לא הפריש דבר מדבר. חכמים תיקנו שלוש מידות למתן תרומה, מי שיש לו עין טובה נותן אחד מארבעים, עין בינונית - אחד מחמישים (כ2%-), ועין רעה אחד מששים. ובזמן הזה, שאין הכהן אוכל את התרומה, נותנים לכתחילה כדין תורה, כמות קטנה: "משהו". מעשר ראשון במדבר פרק יח כא. וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵר בְּיִשְרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבדָתָם אֲשֶׁר הֵם עבְדִים אֶת עֲבדַת אהֶל מוֹעֵד: כד. כִּי אֶת מַעְשַר בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה, עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְרָאֵל לא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: תרומת מעשר במדבר פרק יח כה. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר: כו. וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵר מִן הַמַּעֲשֵר: כז. וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב: כח. כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכּל מַעְשְרתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרן הַכּהֵן: כט. מִכּל מַתְּנתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה' מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ: ל. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב: לא. וַאֲכַלְתֶּם אתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבדַתְכֶם בְּאהֶל מוֹעֵד: לב. וְלא תִשְאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְרָאֵל לא תְחַלְּלוּ וְלא תָמוּתוּ: ספר החינוך מצווה שצ"ו: משורשי המצווה בעל החינוך מסביר את ההגיון במתנות הכהונה, ובכמויות שמקבלים הכוהנים והלוויים. במצווה הקודמת, שצ"ה, הסביר כי הלוויים מקבלים עשירית מן היבול, במקום 1/12, כדי לכבד אותם ולתת להם כמות גדולה יותר מחלקם באוכלוסייה הכללית. במצווה זו מסביר בעל החינוך את היחס בין מתנות הכוהניים והלוויים. הכוהניים מקבלים 24 מתנות, ובנוסף לזה גם עשירית ממעשר הלוויים. החובה של הלוויים לתת לכוהנים עשירית מראה כי הכוהנים הם הנושאים בעיקר העבודה שבמקדש, והם בדרגה גבוהה מן הלוויים. הכמות הקטנה יותר שמקבלים הכוהנים מגידולי השדה: 2% תרומה גדולה ועוד 1% תרומת מעשר מוסברת בכך שהכוהנים מקבלים מתנות נוספות על אלה, 24 מתנות הכהונה. אין ספק, כי כל שבט הלוי הבדיל ה' מעדת ישראל לעבודתו תמיד. ואמנם בשבט בעצמו נבחר בהם אחד להיות לכולם לראש ולקצין ולשר, הוא וזרעו לעולם. והוא קודש מקודש בשבט לעמוד ולשרת פני ה' תמיד, ושאר כל השבט ניתן תחתיו לסייע בעבודה. כמו שכתוב "ויאמר ה' אל אהרן, אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש". כלומר: כי כל השבט יקבל שמירת המקדש, ואתה ובניך אתך תישאו את עוון כהונתכם, כלומר, שעיקר העבודה, דהיינו הכהונה, עליכם היא. וכתוב אחר כן "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך". כלומר, שאתה העיקר ולא הם. וכן כתוב במקום אחר [ג', ט'], "ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו, נתונים נתונים המה לו". ועל כן, בהיות הכוהנים עיקר הבית בעבודת אלהינו, זכו בכ"ד מתנות שניתנו להם, המפורשות בכתוב. וכמו שמָנו אותם חכמים זיכרונם לברכה [חולין קלג,ב]: עשר במקדש, וארבע בירושלים, ועשר בגבולין. ושאר שבטו, שהוא נבחר עמו לסייע על ידו, זכו גם כן לחיות בטובה מבלי יגיעה, עם מעשר הפירות שנוטלין מכל ישראל. ולמען ידעו ויתבוננו כי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סיבת העבודה לה', נצטוו לתת מכל אשר ייטלו מבני ישראל, חלק העשירי למשרתים הגדולים, ובכן יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם, וגבוה מעל לכולם, הוא שומר הכל יתעלה. גם כי יש בזה זכות וכבוד ומעלה ללוויים לבלתי ייגרע שמם ממצות מעשר בחלקם בתבואות. סיכום אחרי שהפריש את התרומה מפריש מן הנשאר אחד מעשרה למעשר ראשון. זה הוא חלקו של הלוי, ועזרא תיקן שינתן גם חלק זה לכהן. מן המעשר הראשון מפרישים מעשר מן המעשר, הניתן לכהן. דין המעשר מן המעשר להיות קדוש כקדושת תרומה, ולכן הוא נקרא גם כן "תרומת מעשר". חלקו של הלוי עולה אפוא לכדי 9 אחוזים, וחלקו של הכהן שלשה אחוזים: 2% תרומה, ואחוז אחד תרומת מעשר. חלקו של הלוי, לאחר שהופרש ממנו תרומת מעשר, הוא חולין, מותר לזרים, ואין בו כל קדושה. מעשר שני דברים פרק יד כב. עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: כג. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכרת בְּקָרְךָ וְצאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: כד. וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לא תוּכַל שְאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלהֶיךָ לָשׁוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלהֶיךָ: כה. וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלהֶיךָ בּוֹ: כו. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלהֶיךָ וְשָמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: מעשר עני דברים פרק יד כח. מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: כט. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶה: עקרונות בהפרשת מעשר שני ומעשר עני אחרי שהופרש מעשר ראשון, מפרישים מן הנשאר מעשר שני בשנים א' ב' ד' ה' משנות השמיטה. בשנה השלישית והשישית מפרישים מעשר עני. מעשר שני שייך לבעליו, וחייב הוא להעלות אותו לירושלים ולאכול אותו שם בטהרה ובקדושה. אם רחוקה הדרך לירושלים, יפדה את המעשר בכסף, יוסיף חומש (מלבר שהוא 25%), יעלה את הכסף לירושלים, שם ישהה עד שיקנה בכסף מעשר שני מאכל ומשתה, שיאכל אותו בירושלים. מעשר שני אסור לאוכלו בטומאה, ולכן בזמן הזה אסור מעשר שני באכילה ובהנאה. אך הואיל ודין פדיון הקדש קובע כי הֵקדש השווה מאה שחיללו על שווה פרוטה מחולל, אפשר בזמן הזה לחלל את כל המעשר השני בפרוטה אחת, לאבד את הפרוטה ולקלקלה. טעם הדבר, כי קדושת מעשר שני נתבטלה מן הפירות שנפדו, ועברה לפרוטה. יש מתירים לפדות פירות מעשר שני מרובים על פירות חולין מועטים במקום לחללם על פרוטה. מעשר עני ניתן לעניים. הפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה בזמן הזה נוהגים רוב ישראל שמפרישים תרומות ומעשרות כדי להתיר פירותיהם באכילה. אין נותנים את המתנות לבעליהם, אלא מאבדים את התרומה ותרומת המעשר שהם אסורים באכילה ובהנאה שהם מתכלים בה (כמו זריעה), ואת מעשר הלוי מעכבים לעצמם, שהרי הוא מותר לזרים. ולמה אין נותנים להם מתנותיהם? לפי שאין לכוהנים וללוויים עדויות ברורות על ייחוסם, וספק אם כוהנים או לוויים הם. ואין הדבר דומה לפדיון הבן. פדיון הבן הוחזקו בו הם ואבותיהם לקבלו, שהרי נוהגת מצווה זו בחוצה לארץ, ולכן הם נוטלים מתוך חזקת כהונה. אבל תרומות ומעשרות שאינם נוהגים בחו"ל, לא הוחזקו בהם, ויכול הבעלים לומר להם: הביאו ראיה שכוהנים ולוויים אתם, וטלו. טענה זו מספיקה בקושי לתרומות ומעשרות, אך בודאי אינה מספיקה למעשר עני. ההפרשה בזמן שהכוהנים אוכלים תרומה בזמן שבית המקדש היה קיים, והכוהנים טהורים היו, הפרישו הבעלים תרומה גדולה כ- 2% מן הפירות ונתנו לכהן. כמות זו נקבעה ע"י חכמים. מדין תורה - אין שעור לתרומה גדולה; הפרישו מעשר ראשון 10% ממה שנשאר ונתנו ללוי, (והלוי, או אפילו בעלים עצמם, מפרישים מ- 10% אלה עשירית, 1% מכלל הפירות, ונותנים לכהן כתרומת מעשר). המשיכו הבעלים והפרישו עשירית מהנשאר, ונתנו לעני בשנים שלישית וששית לשמיטה, או הפרישו למעשר שני, בשנים ראשונה שניה רביעית וחמישית לשמיטה. את המעשר השני העלו לירושלים ואכלוהו שם בטהרה, ואם רחק מהם הדרך פדו את המעשר בכסף (הוסיפו חומש - 25%), לקחו את הכסף לירושלים, קנו בו אוכל ואכלוהו בטהרה. ההפרשה בזמן הזה בזמן הזה, שאין כוהנים אוכלים את התרומה הגדולה ואת תרומת המעשר בגלל טומאתם, אין הבעלים נותנים את המעשרות לכהן, שאין הוא יכול לאוכלם. גם הלוי אינו מקבל מעשר ראשון, למרות שמעשר ראשון מותר לזרים ויכול להיאכל בטומאה, מפני שאין לוי שיכול להוכיח כי אמנם לוי הוא. לכן ההפרשה כיום נעשית כולה בידי הבעלים, המוציא את החלקים האסורים באכילה, ומפריש ואוכל את המעשר הראשון המותר באכילה. החלקים האסורים באכילה הם תרומה גדולה ותרומת מעשר. זר האוכל אותם, או כהן האוכל אותם בטומאה, חייבים מיתה בידי שמים. החלקים המותרים באכילה הם מעשר ראשון (לאחר שהוציאו ממנו את תרומת המעשר) ומעשר שני (לאחר שנפדה), וכן מעשר עני. הכמות הכוללת של החלקים האסורים באכילה היא מעט יותר מ- 1%. ה"מעט" יהיה תרומה גדולה, שאין לה שיעור מהתורה, וכיום שאין נותנים אותה לכהן - מפרישים כל-שהוא. והאחוז האחד יהיה תרומת מעשר. כמות זו מוציאים מן הפירות החוצה. סדר ההפרשה ונוסח ההפרשה בטבל ודאי מברך: בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש תרומות ומעשרות."כאן" - בחלק שהוצא מן הפירות. יותר מ- 1% שיש כאן, שזו כמות מינימום, יהיה תרומה גדולה בצד צפונו. לא די באמירה שיותר מ1%- יהיה תרומה גדולה, צריך גם לקבוע את מקום התרומה הגדולה. מקום זה אנו קובעים "בצפון". (אפשר לקבוע את מקום התרומה הגדולה "למעלה" או "מימין" או בכל דרך אחרת,). אותו אחד ממאה שיש כאן, ועוד 9 חלקים כמותו בצד צפון של הפירות, הרי הוא מעשר ראשון.מהחלק שהוצא החוצה, "יותר מאחד ממאה", נקבע כבר ה"יותר" להיות תרומה גדולה. עכשיו נשאר 1% שטרם נקבע מה הוא. מוסיפים ל- 1% זה 9% נוספים "כמותו", ויש לנו 10% - הכמות של מעשר ראשון. גם כאן לא די באמירה "האחד ממאה ועוד 9 חלקים כמוהו יהיו מעשר ראשון", ויש לקבוע מקום לתשעה החלקים הנוספים. אנו קובעים את המקום "בצפונם של הפירות". (גם כאן אפשר לקבוע את המקום "למעלה" או "מימין" או בכל דרך אחרת.) בשלב זה של ההפרשה הופרשו כבר תרומה גדולה ומעשר ראשון. המעשר הראשון נמצא בשתי מקומות: 9 חלקים ממנו נמצאים עם הפירות בצפונם, וחלק אחד הוצא מן הפירות החוצה, והוא יחד עם התרומה הגדולה. אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון - עשוי תרומת מעשר.ה"אחד ממאה" הוא ה- 1% שהוצא החוצה. אחרי שהוסיפו לו 9 כמוהו, וקבעו את כל העשרה למעשר ראשון - אפשר להפריש את האחוז האחד ולקבעו תרומת מעשר. בשלב זה של ההפרשה הוצאו מן הפירות תרומה גדולה ותרומת מעשר, ואלה אסורים באכילה. הופרשו המעשרות: תרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר. 9 החלקים הנותרים של המעשר הראשון - המותרים באכילה - נשארו יחד עם הפירות. עוד לא הופרשו: מעשר שני, בשנים: 1, 2, 4, 5, לשמיטה, או מעשר עני, בשנים 3, 6 לשמיטה. מעשר שני בדרומו.אם הפירות הם טבל ודאי, והם גם חייבים בוודאות במעשר שני, מברך: בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון מעשר שני.[חילול הפירות] ומחולל הוא וחומשו על פרוטה במטבע שייחדתי לחילול מעשר שני. את פירות המעשר השני אי אפשר לאכול בטהרה בירושלים. לכן אין מוציאים אותם מן הערימה החוצה, אלא קובעים להם מקום "בדרומו", ומחללים אותם על פרוטה במטבע. וזה סדר החילול: מדין תורה חייב הבעלים המחלל את קודשיו להוסיף חומש (25%) על הסכום שהעריך בו את קודשיו. דין תורה נוסף קובע שחילול מעשר שני בכל סכום שהוא תופס, והפירות יצאו לחולין. בזמן הזה, שאין אפשרות לאכול מעשר שני בטהרה, נוהגים לכתחילה בדין שהיה תופס בדיעבד: פודים תמיד את המעשר השני בפרוטה אחת. הדין הקובע שבעלים הפודה את קודשיו מוסיף חומש - נשאר בתקפו, ועל כן מחללים "הוא וחומשו על פרוטה". כדי להקל על הפדיון, מייחדים מטבע גדולה (מטבע דווקא, שכן כתוב "וצרת הכסף בידך", ולמדו חכמים: כסף שיש לו צורה, היינו מטבע) ובכל פדיון מחללים על פרוטה אחת מתוך המטבע. "פרוטה" הנה מחירו של 1/40 גרם כסף. לאחר שחיללו על המטבע כמספר הפרוטות שיש בה, הפכה המטבע להיות קדושה בקדושת מעשר שני, ואפשר לחלל את כולה על אגורה אחת ולהשמידה. בשנים 3 ו- 6 לשמיטה מפרישים מעשר עני. מעשר עני בדרומו.אם הפירות הם טבל ודאי, לא רק קובעים מקום למעשר עני, אלא מוציאים אותו החוצה ונותנים אותו לעני. כאמור, הדינים ביחס למעבר השנים ולקביעה אם פרי חייב במעשר שני או במעשר עני מסובכים, ומוטב להפריש תמיד גם מעשר שני וגם מעשר עני. סדר שנות השמיטה כדי לקבוע את מקום השנה בסדר שנות השמיטה, אפשר לחלק את מספר השנה לשבע: העודף על שביעיות הוא מקום השנה בסדר השמיטה. חשבון זה הוא מקרי בלבד, שכן השמיטה לא נשמרה מבריאת העולם, אלא לאחר כיבוש ארץ וחלוקתה לשבטים. לפי חשבון זה, שנת תשס"ח, היא שנת 5768 לבריאה (בתוספת האלפים). חלוקת המספר לשבע יעלה 824 ללא שארית. מכאן ששנת תשס"ח היא שנת שמיטה. מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת): לימוד נוסח הפרשת תרומות ומעשרות - הדגמה אינטראקטיבית מקור הערך: יהודה איזנברג, הארץ ומצוותיה
יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן |
|
