לדף ראשי




מצרים נחשבה בימים מקדם לארץ האמונה, העושר והחכמה. מלך גבל, ון אמון, אמר עליה:

"הלא אמון רע ברא את כל הארצות כולן ויכוננן, ובראשית כונן את ארץ מצרים, ומשם יצאו כל שכיות החמדה ומשם יצאה תורה".

סופר מלכים א' מפאר את שלמה שחכמתו רבתה "מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים" (ה, י).

מצרים תופסת מקום רב בדברי ימי עמנו הקדומים, ארץ מצרים ועמה נזכרים בתנ"ך יותר מכל עם אחר ומכל ארץ אחרת: 680 פעם לעומת בבל הנזכרת רק 256 פעמים. מצרים משמשת רקע לחלק ניכר מספרי בראשית ושמות, שם ישב עמנו בשחר ילדותו, ובה נולד וגדל מושיעם של ישראל אשר הוליכם לארצם.

גם רבי יהודה הלוי החשיב את מצרים יותר מכל שאר ארצות תבל (מלבד ארץ ישראל) בגלל הקשרים ההיסטוריים החשובים אשר בינה ובין בני ישראל, ובאחד משיריו שכתב במצרים הוא אומר:

"למצרים עלי כל עיר תהלה
אשר היה דבר אל שם תחלה
-----------------------------
ושם נולדו שליחי אל, והיו
שלוחי אל כבין חתן וכלה ("במצרים", צה).

השם והמקום הגיאוגרפי
השם מצרים נזכר לראשונה במקרא בפרשת העמים בבראשית י, ו, כשמו של אחד מבני חם: "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען...". המצרים הקדמונים כינו את ארצם בשם: כֶּמֶת, לאמר: ארץ שחורה, אדמה פוריה, בניגוד לאדמת המדבר האדומה, אבל במקרא נזכרת מצרים גם בשמות וכינויים שונים: בפי הנביאים נקראת בשם: מצור ("דללו וחרבו יאורי מצור" - ישעיהו יט, ו: "למני אשור וערי מצור, ולמני מצור ועד נהר..." – מיכה ז, יב), שם המזכיר את השם האשורי מצרי, ואת השם הערבי של מצרים בימינו: מצ'ר, במובן ארץ הגבול. משוררי התהלים יכנוה בשם: שדה צוען (עח, יב), על שם צוען בירתם של ההיקסוס ורעמסס השני, או: ארץ חם (תהלים, עח, נא; קה, כג, כז) על שם אבי האומה המצרית. על דרך המליצה כינוה בשמות: רהב ותנין (תהלים פז, ד; ישעיהו כז, א). בלשונות אירופה ידועה בשם: אג'פט (Egypt) קיצור השם היוני: אגיפטוס.

מקומה הגיאוגרפי של מצרים הוא בפינה הצפונית מזרחית של יבשת אפריקה, אבל מבחינה תרבותית, כלכלית ומדינית היא נמנית על ארצות קדמת אסיה, המכונות כיום: ארצות המזרח התיכון.

גבולותיה
בצפון – הים התיכון באורך 1180 ק"מ;
בדרום – ואדי חלפה ומדבר נוביה המפרידים בינה ובין סודאן;
במזרח – ים סוף ומפרצו סואץ באורך 1700 ק"מ;
במערב – מדבר לוב, שבהתחברו עם מדבר סהרה העצום מפריד הוא בין מצרים ובין שאר חלקי אפריקה.

הגבול היבשתי בין מצרים שבימינו, הכוללת גם חצי האי סיני, ובין מדינת ישראל הוא קו באורך 250 ק"מ, הנמשך מביר טבא שעל חוף מפרץ אילת (9 ק"מ דרום מערב לנמל אילת) דרך מדבר פארן על פני כונתילה וקדש ברנע עד סמוך רפיח שעל חוף הים הגדול מדרום לחן יונס. קו זה נקבע רק בשנת 1906 בהסכם שנחתם בין הממשלה התורכית וממשלת בריטניה הגדולה ואילו קודם לכן היה גבול ארץ ישראל – מצרים עובר בקו הנמשך מנמל אל עריש לנמל סואץ, וכל חצי האי סיני היה מחוץ לתחום השלטון המצרי.

פני הארץ
בגבולותיה אלה משתרעת ארץ מצרים על שטח של מיליון קמ"ר, אך כל השטח הרב הזה, פרט לעמק שמשני עברי הנילוס, אינו אל רמה מדברית צחיחה. גם על גבולה המזרחי מפריד בינה ובין ים סוף מדבר של 230000 קמ"ר, הידוע בשם המדבר הערבי. השטח המעובד והנושב בכל מצרים הגדולה אינו עולה על 35000 קמ"ר, וצפיפות תושביה היא, לכן, הגדולה בכל ארצות התבל: למעלה מ 600 נפש על קמ"ר, רובן ככולן בעמק הנילוס והדלתא. עמק זה שבו זורם הנילוס לאורך 1500 ק"מ הנהו רצועה ברוחב 15-20 ק"מ הנחשבת לאחד האזורים הפוריים ביותר בעולם, אבל משני עבריה משתרעת ללא כל מעבר שממת המדבר האיומה. צדק, אפוא, ההיסטוריון היוני הרודוטוס באמרו, כי "מצרים היא מתת הנילוס".

ארץ מצרים נחלקת במובן הטופוגרפי לעליונה ותחתונה. הראשונה שוכנת לאורך זרמו העליון של הנילוס מואדי חלפה עד פאיום שבדרום קהיר, והשניה מפאיום ועד תוצאות הנילוס לים. בירת מצרים העליונה היא נא אמון המקראית, וזו של התחתונה – סוף, היא נוף. מצרים העליונה מכונה בתנ"ך בשם: פתרוס או: ארץ פתרוס (ישעיהו יא, יא; ירמיהו מד, א; יחז' כט, יד), היא, אולי P(e)-te-res שהוראתה במצרית: ארץ הדרום. ובפרשת העמים בבראשית י, יד, נזכרים הפתרוסים בין צאצאי מצרים.

האקלים
מצרים שוכנת ברוחב מדברי, ברוחב הגיאוגרפי שרוחותיו היבשות "הנופלות" יוצרות את מדברות ערב וסהרה. היא סגורה בתוך גוש מדברי הגובל אותה משלשה עברים, ועל כן אקלימה, מלבד קצה הצפון, הוא אקלים שחון. כמות גשמיה זעומה מאוד: עשרות מ"מ לשנה, ואף הם יורדים לפעמים במשך שעות ספורות בלבד. אחריהם תבאנה שנים אחדות ללא טפת גשם. רק הנילוס הגואה ומשתפך על גדותיו בחדשי מאי-ספטמבר, בגלל גשמי הקיץ העזים היורדים בתקופה זו ברמות חבש וממלאים את אפיק הנילוס הכחול בכמויות מים עצומות, הופך את מצרים ממדבר שממה לארץ פוריה. למצב זה רומזים דברי התורה: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא... אשר תזרע את זרעך והשקית ברגליך... והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה... למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, י). – הודות לאקלימה היבש של מצרים נשתמרו בה בנינים מלפני אלפים בשנים שלא התמוטטו, גופות חנוטות שלא התפוררו וכתבי יד על פפירוסים שלא נשחתו.

נתיבות מים ודרכי יבשה
אחת הדרכים הבין לאומיות החשובות ביותר שבמצרים היא הדרך הקדומה הגדולה המחברת את ארצות הפרת והנילוס. ראשיתה ליד העיר מוף שבדרום קהיר, ממנה פנתה צפון מזרח ועברה דרך ארץ גושן ודרך ארץ כנען, ומשם על פני ארם דמשק אל אשור ובבל. מסביבות מוף יוצאת דרך קדומה שניה מזרחה החוצה את חצי אי סיני לרחבו, ודרך מדבר פארן הסמוך לים סוף מגיעה לזרוע הימנית של ים זה, למפרץ אילת.

תעלת סואץ
בתחום ארץ מצרים עובר גם נתיב מים מהחשובים ביותר בעולם, הוא תעלת סואץ. תעלה זו נמשכת לאורך 169 ק"מ מסואץ עד פורט סעיד בצפון, ומאחדת את הזרוע השמאלית של ים סוף עם הים התיכון. רחבה כיום מגיע עד 120 מטר, ועמקה 13.5.

בחפירת תעלה אשר תחבר את זרוע ים סוף עם קצה הדלתה המזרחית של הנילוס החלו כבר הפרעונים הקדמונים: סתי ורעמסס השני החלו בכריית תעלה מהדלתה מזרחה כדי להביא מי שתייה מהנילוס לאגם תמסח.

במאה השישית ניגש פרעה נכה להאריך אותה עד ים סוף. לפי המסורת מתו 120,000 איש מהחופרים, והעבודה נפסקה למשך מאה שנה.

דריוש הראשון מלך פרס הוא שהשלים חפירתה עד נמל סואץ, שעל שמו נקראת התעלה. מאז נסתתמה התעלה ונוקתה חליפות, ולבסוף עמדה בחורבנה יותר מאלף שנים. רק ב- 1856 קיבל המדינאי הצרפתי פרדיננד דה לספס מאת המשנה למלך המצרי זיכיון לתקופה של 99 שנים להקמת חברה בין לאומית לחפירת התעלה וניהולה. חפירת התעלה הישנה-חדשה נמשכה עשר שנים, ובחודש נובמבר 1869 נחנכה במעמד כל גדולי העולם כנתיב מים בין לאומי.

תולדות מצרים
דברי ימיה הקדומים של מצרים מתחלקים לשלוש תקופות גדולות, המכונות בשם הממלכות שמלכו בה: הממלכה העתיקה, התיכונה, והחדשה. בתקופות אלה משלו במצרים, לדברי ההיסטוריון המצרי מנתון מהמאה הג' לפני הספירה, שלושים שושלות, אשר הידועות ביותר היו הרביעית בימי הממלכה העתיקה, ה- 12 בימי התיכונה, והי"ח והי"ט בימי הממלכה החדשה. בין ממלכה אחת לשניה הפרידו גם תקופות ביניים של מהומות או שלטון זרים.

הממלכה העתיקה – בראשונה התקיימו במצרים שתי ממלכות: ממלכת הצפון של שבטי מצרים התחתונה וממלכת הדרום של שבט מצרים העליונה אך בסוף האלף הרביעי או בתחילת האלף השלישי לפני הספירה התאחדו לממלכה אחת גדולה ורבת כוח בשם: "הממלכה העתיקה", שהתקיימה עד סוף האלף השלישי לפני הספירה.

שלטון המלך היה בלתי מוגבל: כל האדמה הייתה קניינו הפרטי, והוא היה השופט העליון והשליט הראשי של המדינה. מצב זה נרמז בספורי התורה על יוסף: "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה... ותהי הארץ לפרעה..." (בראשית מז, כ). בימי השושלת הרביעית העלו את המלך לדרגת אל, ואסור היה לבטא את שמו הנכון, אלא להסתפק בכינוי "פרעה" (הבית הגדול), ובמרוצת הזמן נקראו המלכים עצמם בשם "פרעה", כמו פרעה נכה, פרעה תפרע וכדומיהם. בירת מצרים הייתה מוף (ממפיס), אך הארץ נחלקה לארבעים מחוזות, ולכל מחוז בירה ומושל משלו.

הממלכה התיכונה. – שליטי הממלכה העתיקה הנציחו, אמנם את שמם בפירמידות, שבניתן העסיקה רבבות אנשים במשך עשרות בשנים, אך לא הצליחו לקיים ממלכתם לאורך ימים. אחרי שמושלי המחוזות התחזקו, הכריזו על עצמם כעל מושלים בלתי תלויים במלך, והממלכה האחידה התפוררה למספר רב של נסיכויות בודדות. לבסוף גברה יד הנסיכות החשובה של נא אמון, והיא יסדה את הממלכה התיכונה שהתקיימה מסוף האלף השלישי עד המאה ה-18 לפני הספירה.

הפרעונים של הממלכה הזאת עשו הרבה להתפתחות ארצם והרחבתה, כבשו את נוביה, את מכרות הזהב של ארץ כוש וחלק גדול מארץ כנען. בתקופתם היו שיירות סוחרים עוברות מארץ לארץ, ובשנת בצורת היו תושבי כנען הרעבים יורדים מצרימה לשבור בר.

גם ממלכה זו לא ידעה לשמור על קיומה: גם פרעונים אלה בזבזו את אוצרות המדינה על הקמת בניינים גדולים שהקימו לעצמם. במאה הי"ח רבו המהומות בארץ, והמלחמות הפנימיות נסתיימו בסוף המאה הי"ח בכיבוש מצרים בידי פולשים שבאו מרחוק, הם ההיקסוסים ("מושלי ארצות הנכר" או "מלכי הרועים" לפי מנתון), אשר משלו בה כמאה וחמישים שנה (1580-1720). מניחים כי בימי שלטונם של מלכי נכר אלה, שבחלקם היו אולי שמיים, עלה יוסף לגדולה, ואבותינו ירדו מצרימה.

הממלכה החדשה - לאחר 150 שנות שלטון זר, גירש מלך נא אמון את ההיסוס, איחד את מצרים כולה תחת שלטונו והניח היסוד לממלכה החדשה, לאימפריה המצרית הגדולה שנתקיימה 400 שנה (1150-1580, לערך).

הממלכה החדשה חיזקה את צבאה והרחיבה את גבולותיה עד ארצות הפרת. מלכה האדיר תחותימס השלישי, הפרעה הגדול ביותר בתולדות מצרים של המאה ה-15 לפני הספירה, ערך 17 מסעות לסוריה וכנען ונתפרסם בניצחונו על מלכיהם המאוחדים במערכת מגידו (אולי בשנת 1468), החריב את ארץ הלבנון, כבש את כנען והשליט בה שלטון מצרי שנמשך כ-300 שנה. הממלכה הזאת לחצה את כל העמים המשועבדים לה ובתוכם את העברים שבמצרים ובכנען.

בייחוד הכביד את עולו על בני ישראל במצרים המלך הדגול רעמסס השני, המלך המשעבד שמלך 67 שנים (במאה ה-13 לפני הספירה). הוא השתדל לפאר את ארצו בבניינים ענקיים ובמערכת מבצרים בעבודתם המפרכת של המשועבדים. על ימי מלכותו הארוכים מספרת התורה:

"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה..." (שמות א, יג-יד).

משהגיעה מצרים לשיא התקיפות והעריצות, החלה ירידתה החדשה, ובימי יורשו מרנפתח, או מרנפתח, נחלשה מצרים ע"י התפרצות הלובים והמרידות בגלילות אסיה.

על פרידות פלישות ובגידות, היו מושלי כנען החוסים בצל מצרים מודיעים וחוזרים ומודיעים לאדוניהם המצרים גם מקודם לכן, אך המלכים לא שמו לב לאזהרותיהם ולאזעקותיהם עד שפשטה ההתקוממות וזעזעה את עמודי השלטון.

באותם הימים נגאלו גם בני ישראל מעבדות ויצאו ממצרים ביד רמה.

מלכותו של רעמסס השני הייתה שעתה האחרונה של מצרים: בסוף האלף השני כבשו הפלשתים את החלק הדרומי של חוף הים הגדול הנשען לגבול ארץ מצרים; בשנת האלף התאחדו העברים לממלכה תחת שלטון שאול בן קיש; במאה התשיעית התגברה השפעת אשור מעל נהר פרת, ואחר שכבשה את ארצות ארם ושומרון (722) עלה סנחריב מלכה על מצרים, ואשרו בניפל נכדו הביא אותה בשנת 662 לפני הספירה להכנעה גמורה: הוא חילק את מצרים לנציבויות רבות, ושם קץ לממלכה החדשה, עד שנת 651 שבה גורשו האשורים ממצרים.

פרעה נכה השני, בנו של אחד הנציבים, פרץ לו מעבר דרך א"י בימי יאשיהו (609), ניסה לכבוש את סוריה ולמנוע את התפשטות האויב החדש מבבל. נבוכדנאצר הנחיל לו מפלה גדולה בכרכמיש על נהר פרת (605).

כמבוזי בנו של כורש מלך פרס כובש בבל עלה על מצרים בשנת 525 לפני הספירה והפך אותה למדינה פרסית.

מפרס עברה לידי אלכסנדר מוקדון (332 לפני הספירה). בימיו נגמרה התקופה הקדומה של מצרים, והתחילה התקופה היונית שנמשכה 300 שנה. בראשית ה של תקופה זו, תקופת התלמיים, הייתה מצרים היונית הממלכה האדירה, העשירה והתרבותית ביותר במזרח ההלניסטי.

במות המלכה קליאופטרה (30 לפני הספירה) נכבשה מצרים על ידי האימפריה הרומית, שמשלה בה עד כיבוש מצרים בידי מצביא צבאות הכליף עומר בשנת 641 לספירה. בכיבוש זה נסתיימה התקופה של מצרים ההלניסטית-הרומית, של מצרים האלילית והנוצרית, והחלה התקופה המוסלמית-הערבית, הנמשכת עד היום.

מצרים וישראל
מתולדותיה הארוכות של מצרים על תמורותיהן ונפתוליהן מסתבר שקיימים היו קשרים מרובים בין מצרים וישראל למן תקופת האבות עד ימים מאוחרים.

כבר בימי הממלכה התיכונה ירד העברי הראשון, אברהם אבינו, מכנען מצרימה "לגור שם כי כבד הרעב בארץ". ירידה זאת, שהייתה בעת ההיא תופעה רגילה בשנות בצורת בכנען, לא ארכה ימים רבים, ואברהם חזר לכנען "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יב, י; יג, ב).

לא כזו הייתה ירידתו של יעקב בתקופת הביניים שבין הממלכה התיכונה לממלכה החדשה. יוסף בנו שעלה מבור השבי לכסא המלכות, הוריד אליו את אביו ואחיו וכל אשר להם בימים שהיה "השליט על הארץ". הוא הושיבם במיטב הארץ, בארץ גושן - ארץ ערבות בלתי נושבת על ידי מצרים, שהיו למקומות מרעה לשבטים נודדים הבאים מצרימה. יעקב הזקן לא רצה, כמובן, להיפרד מבנו בימי חייו האחרונים, והבנים לא רצו לצאת ממנה כל עוד יוסף אחיהם היה מושל במצרים.

אחרי מותו לא יכלו לעזוב זאת בגלל השינויים המדיניים שחלו בארץ מגוריהם. השיבה לכנען הייתה בלתי אפשרית, וגם הישיבה במצרים נעשתה קשה מאוד. "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" – מספרת התורה (שמות א, ח), ומפרש רש"י: "עשה עצמו כאילו לא ידע".

אולי רע יותר היה הדבר שהמלך המצרי ידע כי יוסף היה מושל מטעם הכובשים הזרים, ועל כן היו גם קרוביו ובני משפחתו בלתי נאמנים עליו. בני ישראל "פרו וישרצו ירבו ויעצמו במאוד מאוד", ויתכן כי רבים מהם עזבו את גושן והתפזרו באזורים השונים של מצרים, "ותמלא הארץ אותם". עתה המצרים לא רק שאינם מאמינים בהם, אלא גם מפחדים מפניהם: "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו..." (שמות א, ט). הם החליטו להתחכם לעם הזה ולענותו, כדי להחליש כוחו ולהקטין גודל סכנתו.

בני יעקב, שעוד לפני בואם מצרימה הובטח לתת להם "את טוב ארץ מצרים" (בראשית מה, יח), גויסו בתוך כל שאר השבטים הזרים לעבודת הפרעונים, ונשתעבדו למצרים אשר העבידום בעבודה קשה: "בחומר ובלבנים" להקים ביצורי גבול, וערי המסכנות "פתום ורעמסס ובכל עבודה בשדה" - בשדות המלך, באותה "אדמת מצרים" אשר קנה יוסף אחיהם לפרעה בשנות הרעב (שם מז, כ). עבודה כזו, עבודת פרך, תחת יד נוגש מצרי דיכאה את רוח רועי הצאן החופשים שלא ידעו מעולם עול זרים, השפילה כבודם ומיררה את חייהם. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו..." (שמות ב, כג).
משה בן עמרם קם להם למושיע. עברי שגדל בבית פרעה כנסיך מצרי. עברי זה לא טעם טעם שעבוד, אבל כאשר יצא אל אחיו לראות בסבלותם וראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמות ב, יא) הרגיש בשותפות גורלו עם המוכים והמשועבדים, והתייצב לימינם נגד לוחציהם. הוא הוכרח לברוח מארצו. היה לרועה צאן יתרו במדין. קול האלוקים קרא לו לשוב מצרימה לרעות את עמו: "לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי את בני ישראל ממצרים" (שם ג, י). בינתיים מתו האנשים המבקשים את נפשו, ומשה חזר מצרימה. הצליח להתגבר על סרבנותו של עם העבדים אשר "מקוצר רוח ומעבודה קשה" לא אבה בתחילה לשמוע לדבריו על גאולה ושחרור, ולבסוף, אחרי שהכה את פרעה בעשר מכות, הוציא את עמו מארץ מצרים, משעבוד לגאולה.

יציאת מצרים
השעבוד בא לקצו, אבל זיכרונו וזיכרון "יציאת מצרים" נשארו חקוקים בלב העם ובמאורעות חייו לדור דור. מאורע זה של "יציאת מצרים", המסמל עד היום יציאה מעבדות לחרות, נזכר במקרא יותר ממאה פעם: התורה הקדישה לו פרשיות רבות, נביאים ראשונים ואחרונים הזכירוהו בדבריהם ובנבואותיהם, ומשוררים שרו לו שירי תהילה. כמה וכמה ממצוות התורה, ושמירת השבת ואהבת הגר בתוכן, מנומקות בנימוק של "וזכרת כי עבד היית במצרים, ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה..." (דברים ה, טו; כד, יז, כב, ובמקומות אחרים).

גם חגים ומועדים מיוחדים נקבעו בתורה "זכר ליציאת מצרים". כך, למשל, נאמר על חג הפסח: "שמור את חדש האביב ועשית פסח... למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, א-ג), וכן נצטווינו על הישיבה בסכות "למען ידעו דורתיכם כי בסכות הושבתי את ישראל בצאתם ממצרים" (ויקרא כג, מג). אך על אף כל הזיכרונות האלה נשארו פרטי המאורע לוטים בערפל, ואין ביכולתנו לקבוע אל נכון לא את מספר הימים שישבו במצרים, לא זמן יציאתם ממנה ואף לא הדרך בה הוליכום.

סיפורי התורה ודברי האגדה מרובים על עבודת הפרך בה העבידו המצרים את אבותינו במצרים. בדברי משה לעם ניכרת ההצלה במלא עוזה:

"הנסה אלוקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים בכל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך" (דברים ד, לד);

תיאור הקשיים לשחרור העם, ההולך ונשנה בפי ירמיהו (לב, כ-כא) ומשוררי התהלים (תהלים עח, יא-יב; ק, כב) ודניאל (ט, טו), וכן קול תרועת הניצחון הבוקע ועולה משירת הים ומהשיר הנשגב "בצאת ישראל ממצרים" - מוכיחים שגם העבדות וגם היציאה לחירות השאירו בעם רושם כביר בל ימחה.

מבחינה היסטורית נשאר המאורע סתום עד כדי כך שאין בקרב חוקרי הדורות דעה מוסכמת אפילו על המשועבדים עצמם: אם כל שבטי ישראל ישבו במצרים, ואם כל היושבים בה יצאו ממנה בבת אחת. והטעם מובן וברור: התורה איננה ספר היסטוריה, ולא היה לה עניין בכתיבת דברי הימים – תפקידה לספר על כוח ה' ונפלאותיו שעשה לעמו, על הברית שכרת עם אבותינו בחורב ועל קיום הבטחתו לאבות לתת לזרעם ארץ זבת חלב ודבש.

אמנם ישנם מאורעות בדברי ימינו מהנזכרים בספרי התנ"ך שאפשר למצוא להם עדות, ואף באור והשלמה, בדברי ימי עמי המזרח האחרים, בתעודות ובמצבות זיכרון בארצות הפרת והנילוס, אבל דווקא בפרשת יציאת מצרים אין בכל כתבי ארץ היאור שום זכר לכך.

יש להניח כי המצרים, שראו במלכם כוח עליון שהוא כל יכול, לא יכלו לרשום לזיכרון כשלון מחפיר כזה שנכשל במאבקו עם מנהיגם של עבדים אלה המכונים בני ישראל. וכן לא ראו כל צורך להנציח שעבוד זה על מצבות ממלכתיות, יען כי בני ישראל לא היו העבדים היחידים במצרים. גורל של עובדי כפיה בחומר ובלבנים היה גם מנת חלקם של שבטים זרים אחרים, וגם של המצרים עצמם. בתמונות המצריות המציירות עבודה כזו רואים את הנוגש מכה גם עבדים שאינם עברים.

עלינו להסתפק, אפוא, במקור היחיד שיש לנו, המקור העברי, ולשבץ ככל האפשר את סיפורי התורה במציאות התקופות ההן, כדי לקבל תמונה קרובה פחות או יותר לאמת ההיסטורית. אך שום חוקר, החופשי מדעות קדומות, לא יוכל לבטל על יסוד השערות בלתי מבוססות ובלתי מוכחות, את כל הסיפורים והשירים ותוכחות הנביאים שנאמרו בפרשה זו במקומות שונים, בצורות שונות ובתקופות שונות. השעבוד והגאולה הן עובדות קיימות, ואף מובנות לאור המאורעות במצרים של הימים ההם. ייתכן שפרטים שונים בהרצאת הדברים בקורות בני ישראל בימים ההם יעוררו תימהון בעיני החוקרים, בגלל המרחק העצום בזמן וההבדל הרב בנימוסי חיים ודרכי סגנון וכתיבה המפרידים בינינו לבין הימים ההם, אך התמונה הכללית על שעבוד מצרים ויציאת מצרים אחוזה, ללא ספק, במציאות ההיסטורית של מצרים העתיקה.

כך, למשל, אנו קוראים בתורה: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב, לז). המספר נראה לחוקרים מוגזם מאוד מכמה וכמה טעמים, אך יש לזכור כי במזרח הקדמון היו משתמשים בשיטת השישים בעוד שאנו משתמשים כיום בשיטה העשרונית, והמספרים שבתורה אינם מספרים "סטטיסטיים" מדויקים אלא מספרים עגולים ברובם או מספרים סמליים. המספר בא לסמל את גודל העם בכללו, כי היה רב ועצום. ואמנם, הרמזים העזים שנחרתו בלב העם, והזיכרונות הנשמרים על ידו זה אלפים בשנים יעידו, כי אין המדובר בקבוצה שבטית בודדת של כמה מאות נפשות בלבד.

באשר למספר השנים שבני ישראל ישבו במצרים ישנן מסורות שונות: כתוב אחד אומר: "ומושב בנ"י אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה..." (שמות יב), ובברית בין הבתרים נאמר לאברם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם..." (בראשית טו, יג). אך "ארץ לא להם" אינה רק מצרים. חז"ל העמידו את שנות השעבוד על מאתיים ועשר, כמנין "רדו" (וכוונה לדברי יעקב לבניו: רדו שמה ושברו לנו משם... – בראשית מב, ב). למספרם של חז"ל מתקרב גם זה של השבעים ושל פלביוס: 215.

ראב"ע (בפירושו לשמות יב, מ) כותב: "ומושב בני ישראל, חשבונות רבים יש במקרא לא ידענו למי הם סמוכים". גם ההבדלים שהזכרנו, אף הם נובעים לא מקביעת זמן היציאה ממצרים, אלא מקביעת הזמן אליו יש להסמיך את חישוב מנין השנים שישבו באותה ארץ:

א. המספר 430 שנה מיוסד על מנין השנים שעברו מזמן שיוסף הובא מצרימה עד יציאת בני ישראל ממנה.

ב. 400 שנים שבברית בין הבתרים הן אותן 430 השנים פחות 70 שנות חיי יוסף במצרים, שאין בהן משום "ועינו אותם", אבל בהוספת 40 שנות הנדודים במדבר, שהיו ב"ארץ לא להם";

ג. חישוב חז"ל של מנין "רדו" מתבסס על הנאמר בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך...". הם מונים, אפוא, את 400 השנים רק מיום שהיה לו זרע לאברהם, לאמר: משנולד יצחק, עד יציאת מצרים. אבל הם מנכים מהן את ששים שנות חיי יצחק לפני הולדת יעקב, את מאה ושלושים שנות חיי יצחק לפני הולדת יעקב, ואת מאה ושלשים שנות חיי יעקב לפני רדתו מצרימה, והרי הם מגיעים למספר 210 שנות ישיבה במצרים גופא.

ד. השבעים ופלביוס (קדמוניות ב, 318) אינם מדגישים את המלה "זרעך". הם מונים את 430 שנה הנזכרים בס' שמות מיום בוא אברם לארץ כנען, ומחלקים אותן לשנים: 215 שנות חיי האבות בכנען (על 190 השנים משנולד יצחק עד רדת יעקב מצרימה מוסיפים 25 שנות חיי אברהם בכנען לפני הולידו את יצחק), וכמספר הזה שנות ישיבה במצרים. לדברי חז"ל, הרי גם ע"ב הזקנים שכתבו לתלמי את תורת משה שינו דברי הכתוב לאמר: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות...", שלא יאמר "שקר כתוב בתורה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה. צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה לא תמצאם כל כך.." (מגילה ט, ובפירוש רש"י שם ובפירושו לשמות יב, מ).

חישובים אלה נשענים על כתובי המקרא בלבד, ולפי שעה אין בכוחנו למצוא להם סמוכים ברורים בהיסטוריה המצרית. לפיכך אין לתפוס אותם כתאריכים מוחלטים, ובודאי שאין לשבצם בכרונולוגיה המצרית.

השיבה למצרים
אין לקבוע בדיוק היסטורי ומדעי את מספר שנות השעבוד, אבל ברור כי היו אלה (כדברי הכתוב בשמות ב, כג) "ימים רבים", ואולי גם רבים מאוד, ובלי ספק אף רעים וקשים מאוד. השעבוד במצרים השאיר זיכרונות מרים בלתי נשכחים באומה, ואף על פי כן הוזהרו בני ישראל שלא לשמור איבה ולא לנטור שנאה למשעבדיהם: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח). אך לא כן השיבה לארץ העבדות. וכן אמרו בירושלמי (סוכה ה, נה: )

"תני ר' שמעון בן יוחי בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים", שנאמר, "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמ' יד, יג); וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז); והשיבך ה' מצרים באניות..." (פרשת התוכחה בדברים כח, סח), ומפרש רש"י "בספינות, בשביה".

השיבה למצרים נאסרה על בני ישראל לעולמי עולמים. התורה אף הזהירה את מלך ישראל מפני קשרים עם מצרים העלולים לגרום בעקיפין לשיבת בני ישראל לארץ זו: "רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז. במלים, "וה' אמר לכם" מתכוון הכתוב לדברי משה לעם על ים סוף, הנזכרים בס' שמות יד, יג). ועל כך אמרו חז"ל, שיושבי מצרים נקטלו בימי אלכסנדר מוקדון משום שעברו על הפסוק "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (סוכה נא: ).

תנאי החיים של עם קטן בארץ מעבר בין מדינות אדירות מזה ומזה הביאו לידי קשרי שכנות בין יהודה וישראל לבין מצרים, ולבסוף גם לשיבה אליה. – שלמה התחתן את פרעה מלך מצרים וקיבל בצורת שילוחים את המבצר הכנעני גזר (מלכים א' ג, א; ט, טז) בצפון השפלה, שלא נכבש בימי יהושע (יהושע טז, י; שופטים א, כט) ואף לא בימי דוד (שמואל ב' ה, כה). המלכים שאחריו באו בברית מדינית עם מצרים בגלל הפחד מהאויב המשותף שבצפון, אשור ובבל.

נביאי ישראל התנגדו לברית זאת והוכיחו את המלכים עליה. כך, למעשה, קורא ישעיהו:

"הוי בנים סוררים... ההולכים לרדת מצרים... לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים והיה לכם מעוז פרעה לבושת והחסות בצל מצרים לכלימה..." (ל, א-ג).

וגם יחזקאל חושב את פנייתו של בית ישראל לעזרת מצרים "למבטח מזכיר עוון" (כט, טז).

מבקשי העזרה מתקשרים היו בעת ובעונה אחת עם שתי ממלכות הנלחמות אחת בשניה: "ויהי אפרים כיונה פותה אין לב: מצרים קראו, אשור הלכו..." (הושע ז, יא), וכן "וברית עם אשור יכרתו, ושמן למצרים יובל" (יב, ב).

התנגדותם של הנביאים לברית עם מצרים נבעה גם מתוך חוסר אמונם בכנותה ובכוחה של מצרים כבעלת ברית מועילה. "ומצרים הבל וריק יעזרו" – אומר ישעיהו (ל, ז), ואף רבשקה האשורי מתרה בחזקיהו:

"עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים, אשר יסמך איש עליו, ובא בכפו ונקבה. כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו" (מלכים ב' יח, כא; ישעיהו לו, ו).

ההתמרמרות הגדולה ביותר על השיבה למצרים הייתה של ירמיהו על אלה שרצו לרדת שמה לאחר חורבן ירושלים ובית המקדש. הוא הוכיח וזעם וקילל:

"אם אתם שום תשימון פניכם לבוא מצרים, ובאתם לגור שם... והייתם לאלה ולשמה ולקללה ולחרפה, ולא תראו עוד את המקום הזה... כי בחרב, ברעב ובדבר תמותו..." (ירמיהו מב, טו-כב).

נראה, כי חמתו ניתכה על העם בגלל עזבו את הארץ יותר מאשר עקב שובו מצרימה, כפי שעולה מדבריו אל ראשי העם:

"אם שוב תשבו (ובשבעים: ישוב תשבו) בארץ הזאת ובניתי אתכם, ולא אהרס... אל תראו מפני מלך בבל... כי אתכם אני להושיע אתכם ולהציל אתכם מידו..." (ירמיהו מב, י-יא).

כאשר נוכח ירמיהו כי אין שומע לו, התחבר גם הוא אל היורדים מצרימה להתהלך בין חורבות העם, במקום לשבת יחידי על חורבות הארץ.

לאחר רצח גדליהו בן אחיקם, לקחו יוחנן בן קרח ושרי החיילים אשר אתו את כל שארית יהודה מקטן ועד גדול ואת נביאם ירמיהו, ויבאו ארץ מצרים עד תחפנחס (מלכים ב' כה, כו; ירמיהו מג, ה-ז) לחסות בצל פרעה חפרע (ירמיהו מד, ל), 700 שנה לאחר שאבות אבותיהם נגאלו ממנה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הם קיוו כי מצרים בעלת בריתו של צדקיהו תפרוק בקרוב את עול בבל מעל ארץ יהודה ותשיבם אל אדמתם (ירמיהו מד, יד), אבל לבסוף נשארו במצרים.

המושבה היהודית בייב
יחד עם היהודים שירדו למצרים בימי המלחמות הקודמות באשור ובבבל (שם שם, א) הניחו היורדים את היסוד למרכז היהודי החשוב שנוצר על גדות הנילוס. צאצאי בני יהודה שבאו עם יוחנן בן קרח ושרי החיילים אשר אתו התארגנו לישוב צבאי מיוחד של יהודים. המצרים הושיבום בגבול הדרומי של ארצם, בעיר המבצר יב היושבת על אי באמצע הנילוס, סמוך לעיר סונה העתיקה, והם התחייבו חלף זכויות והנחות ממלכתיות לשמור על הגבול בימי שלום ולהגן עליו בימי מלחמה.

הפפירוסים מהמאה החמישית לפני הספירה שנמצאו בחפירות יב (6-1904) מעידים, כי במושבה צבאית זאת התקיימה קהלה יהודית חשובה בשם: "חילא יהודיא", שעמדה בראשית בית שני בקשר מתמיד עם ראשי היהודים בירושלים ועם השלטון הפרסי ביהודה. קהלה זו הקימה גם מקדש לאלוהי ישראל, ששימש בשמך 150 שנה מרכז רוחני לכל הגולה שבמצרים. המרכז עמד עד שהתנפלו עליו הכהנים המצרים הקנאים, שהתקוממו נגד פרס, בשנת 14 לדריוש השני (410 לפני הספירה), ויחד עם הצבא המצרי החריבוהו עד היסוד.

ישוב יהודי במצרים בימי תלמי הראשון
כעבור מאה שנה, בערך, כאשר יורשי אלכסנדר מוקדון סיפחו את ארץ יהודה למצרים, התישבו בה יהודים רבים, ותלמי הראשון מלך מצרים אף הפקיד צבא יהודי על שמירת ערי מבצריו. בימיו, במאה השלישית לפני הספירה, נוצר באלכסנדריה ההליניסטית ישוב יהודי גדול בעל מרכז רוחני ומסחרי, ושם נפגשו שתי התרבויות המנוגדות היוונית והישראלית.

מקדש חוניו
בסוף המאה השניה, גם לאחר שהמצרים גורשו מסוריה ומא"י, לא שינו התלמיים את יחסם הטוב ליהודים, ופליטים רבים מיהודה מצאו מחסה במצרים. ביניהם היה גם חוניו הרביעי בן הכהן הגדול האחרון לבית צדוק, והוא שהקים בליאונטופוליס הסמוכה למוף את המקדש הנקרא על שמו "מקדש חוני", שהתקיים כמאתיים שנה, ונחרב 3 שנים אחרי חורבן בית המקדש בירושלים.

במחצית הראשונה לספירה, כאשר מצרים הייתה כבר פרובינציה רומית, היו בין שבעת מיליון תושביה כמיליון יהודים, ולהם שלטון עצמי עם אתנרכוס (נשיא) בראשו, המושל בעמו ומשגיח על קיום חוקיו ומשפטיו. הקהילה הראשית הייתה באלכסנדריה, שמתוך חמש שכונותיה היו שתיים "שכונות יהודיות", וחז"ל הפליגו בשבחו של מרכז יהודי זה עד כי אמרו: "מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל..." (ועיין סוכה נא:).

כעבור 600 שנה העתיק השלטון החדש, המוסלמי, את המרכז מאלכסנדריה היהודית-יונית לפוסטאט (בירת מצרים למן הכיבוש הערבים ב-641 ועד להקמתה של קהיר הסמוכה ב 937), ואף היא נעשתה למרכז יהודי חשוב.

במאה העשירית הנהיג שלטון הכליפות המצרית המיוחדת נשיאות יהודית, כעין נשיאותם של ראשי הגולה בבבל, שהכתיר אותה בתואר: נגיד, ומקום מושבם של הנגידים היה בפוסטאט. גם הרמב"ם, בהגיעו למצרים במחצית המאה ה- 12, השתקע עם משפחתו בפוסטאט, ונראה שאף ר' יהודה הלוי ישב בה ישיבה ארעית בדרכו לארץ ישראל, ובה כתב רבים משירי הגעגועים על הארץ שנתפרסמו בשם הכולל: "במצרים".

הגניזה
בבית הכנסת בפוסטאט גילה שכטר ב-1896 את ה"גניזה" הידועה, שהכילה חיבורים ודפים קדומים של ספרים עברים חשובים מסוף ימי בית שני, ובתוכם רובו של ספר בן סירא העברי וקטעים מתוך התרגום היוני של עקילס הגר. פוסטאט היהודית הוצתה על ידי המצרים ונהרסה ב-1168, כדי שלא תיפול בידי הצלבנים, אך משרת הנגיד, שבה נשאו בגאון הרמב"ם וצאצאיו במשך חמשה דורות רצופים נתקיימה עד כיבוש מצרים בידי התורכים (1517) והשפיעה השפעה מבורכת על יהדות ארץ ישראל הדלה של הימים ההם. התורכים ביטלו את התואר "נגיד" ומסרו את תפקידיו בידי הרבנים הראשיים.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא:
שמות א': הריבוי המופלג של בני ישראל במצרים / מאיר גרובר
הרקע לעבדות ישראל במצרים / פנחס ארצי

יציאת מצרים, לפי מסורת חז"ל, הייתה בשנת 2448 לבריאת העולם, היא המאה ה- 13 לפני הספירה הנוצרית.
מאמרים נוספים הקשורים לנושא:
יציאת מצרים לאור ההיסטוריה / יהודה אליצור
פרעה מלך מצרים וארצו / ח. מ. גבריהו
צבא הפרעונים / שרגא גפני

התורה הזהירה שלא לגור בארץ מצרים לעולם. שנאמר "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה (מצרים) עוד".

התורה חששה שלא יתחברו ישראל למצרים בקשר מדיני נגד אויביהם ולא ישענו על ישועת ה'. וכן אמר הנביא:

ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו... והיה לכם מעוז פרעה לבשת והחסות בכל מצרים לכלימה (ישעיה ל' ג').

מאמר נוסף הקשור לנושא:
משא מצרים / יהודה אליצור

הרמב"ם חידש את הישוב היהודי במצרים, למרות הדברים שכתב בספרו יד החזקה (מלכים פ"ה ז'), מפני שמצרים העתיקה חרבה ואיננה (עי' שם סי' ח'. וס' אולם השער המחובר לס' שער החצר על א"י דף כ"ג ע"א, לר' דוד ן' שמעון).
מאמרים נוספים הקשורים לנושא:
איסור הישיבה בארץ מצרים / הרב צבי א' נויגרשל
יהודי מצרים בימי הביניים / בצלאל לנדוי

גר מצרי
מצוות לא תעשה (סי' תקס"ד פ' כי תצא) שלא להרחיק מהקהל מצרי שנתגייר, אחר שני דורות, שנאמר:
לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם, דור שלישי יבא להם בקהל ה' (דברים כ"ג ח'-ט').


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן