לדף ראשי




מיינץ - מגנצא - מקום מושב הארכיבישוף שהיה בעבר מושל נבחר במלכות רומי הנוצרית. לפי האגדה בא למיינץ ר' קלונימוס מעיר לוקא באיטליה ע"פ בקשת המלך Charlemagne, אך אין לנו עדות נאמנה על כך. הזכרונות הראשונים מיהודי מיינץ הן מן המאה העשירית, בזמנו של הארכיבישוף פרידריך (954-937) שהתאמץ להגביל את מסחר היהודים.

בשנת 1012 נרדפו יהודי מיינץ ע"י הנרי השני, ואלה שלא רצו לקבל את הנצרות גורשו. אח"כ הורשו היהודים לשבת במיינץ, ואז היו שם רבנים מצאצאי ר' קלונימוס, ובהם רבנו גרשון מאור הגולה. בשנת 1080 הייתה שרפה גדולה במיינץ, היהודים נחשדו כגורמי השריפה, ורבים גלו משם. הגולים האלה נתקבלו בעיר שפירא (שפייער) שמשל בה הבישוף רידינער הויזמאן בשנת 1090.

נוסעי הצלב התנפלו על היהודים במיינץ בשנת 1096 והרגו יותר מאלף ומאה יהודים. פרעות אלה נודעו בשם גזירת תתנ"ו שנזכרה בקינות לתשעה באב.

במסע הצלב השני בשנת 1147 נהרגו יהודים רבים במיינץ.
בסוף המאה ה- 13 הייתה עלילת דם במיינץ.
בחודש סיון שנת ה"א מ"א (1281) נהרג ר' מאיר ב"ר אברהם הכוהן על קדוש השם, ושרפו את בית הכנסת.
בשנת 1283 נהרגו עשרה יהודים.
בשנת 1285 הגיעו הרדיפות עד ווארמס שפיירא ופרנקפורט דמיין, ואז החליטו היהודים בערים האלה למכור נכסיהם ולעלות לארץ ישראל, וכך רצה גם ר' מאיר מרוטנבורג. ראשי העיר החזיקו ברכוש היהודים.
בשנת 1349 חשדו ביהודים שבגללם פרצה המגפה השחורה, והרגו כמעט את כל יהודי מיינץ, והגוטו נשרף באש. לאחר זמן חזרו היהודים למיינץ, ולא הוטרדו במשך תשעים שנה, עד שנת 1438 שגורשו משם ונהרסו בית הכנסת ובית הקברות.
בשנת 1414 הורשו לשוב למיינץ בחסות הארכיבישוף דיתר, וגורשו בשנת 1462 ע"י הארכיבישוף אדאלף, ובשנת 1473 הפך בית הכנסת לכנסית הנוצרים.
בשנת 1492 ניתן הרשות ליהודי יצחק להחזיק "המקווה", ולקבור מתים יהודים בבית הקברות הנקרא "יודענזאנד".

בראשית המאה ה-16 ניתנה רשות למשפחה יהודית אחת לגור במיינץ. הארכיבישוף אוריאל מן געמינגען מינה בשנת 1513 את היהודי בייפוס לרב ואב"ד בתואר "האכמייסטער", ומושבו היה בכפר ווייזענוי אצל מיינץ.

קהילת מיינץ נתחדשה בשנת 1583, ונוספו בה היהודים שגורשו מפרנקפורט דמיין, מוורמס והענא, ובראשם ר' אליהו לואנץ.
בשנת 1630 נתמנה הרב בהסכמת הממשלה ובית הכנסת נבנה בשנת 1639.
בעת כבוש העיר בידי הצרפתים (8-1644) סבלו היהודים שם ממסים כבדים. בשנת 1662 היו רק 23 יהודים תחת חסות הנבחר יוהן פיליפ, ואח"כ גדל מספרם למאה ואחד.

בסוף המאה ה- 18 הוטב מעט מצב היהודים במיינץ, ומעת שנכבשה בידי הצרפתים בשנת 1792 עד ששבה לרשות גרמניה בשנת 1814 נחשבו היהודים כאזרחים צרפתים לכל דבר. שערי הגטו הוסרו בשנת 1798, ויהודים יצאו ממחבואם וגרו בכל רחובות העיר בין הנוצרים.

יהודי מיינץ שלחו ציריהם לאספת הסנהדרין שאסף נפוליאון בפאריס בשנת 1806. היהודים השיגו זכות אזרח ע"י החוק שיצא ביום 17 בדצמבר 1820, ושיווי זכיות ב- 2 לנובמבר 1841.

הרבנים
בין הרבנים וחכמי ישראל במיינץ נחשבו בני משפחת קלונימוס שיסדו שם הישיבה הראשונה במאה העשירית, והישיבה הזאת באה לשיא התפתחותה בימי רבנו גרשום מאור הגולה ורבני דורו ותלמידיו ר' יהודה הכהן, ר' אליעזר בן יעקב, ר' יעקב בן יקר (1080), ר' יצחק הלוי, ר' יצחק ב"ר יהודה.
רבני מיינץ התאספו בשנות 1150, 1223, 1245, 1307, 1381 ותקנו תקנות רבות.
בין רבני מיינץ: ר' מאיר מרוטנבורג (1230 - 1293), ר' יעקב ב"ר משה הלוי (מהרי"ל 1427-1355), ר' משה מינץ (עזב את מיינץ בשנת 1445), ור' יהודה מינץ, ר' יהושע ב"ר שלמה לוריא (מת בשנת 1591), ר' יעקב מאוסטראה (1674-1668), ר' אריה ליב מלידא (1683-1679), ר' משה חריף (1767-1733), ר' נח חיים צבי ברלינר (1800-1783).
בסוף המאה הי"ט היו הרבנים ר' מרדכי לעהמאן (1890-1854), ר' יונה באנדי משנת 1890, ודר' סיגמונד זאלפעלד משנת 1880.

בהכ"נ ובתי צדקה
בית הכנסת הגדול נחנך בשנת 1853, ובית הכנסת הגדול לחרדים בשנת 1879; בית ספר לדת וללמודי חול; בית הקברות הישן נוסד בשנת 1286, ונסגר בשנת 1880, ואז נחנך בית הקברות החדש; בית חולים ובית הכנסת אורחים נפתחו בשנת 1904.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן