לדף ראשי




רבי מאיר – תנא. מגדולי תלמידי רבי עקיבא. שם אביו ומקום מולדתו בלתי נודעים, וגם על שמו אמרו שהיה בתחילה "מיישא". "ולמה נקרא שמו מאיר? שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין י"ג).

על שם מאיר נוסד הספור שנמצא במעשה החורבן (גטין נ"ו:) שנרון קיסר נתגייר ויצא ממנו ר' מאיר. כי גזרו את השם "נרון" מ"נר", והשם "נר" נופל על שם "מאיר".

ר' מאיר למד בבית מדרשם של ר' ישמעאל ושל רבי עקיבא. רבי יהושע בן לוי אמר: כל מקום שאתה מוצא משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחר לפני ר' עקיבא (כמו במשנה עירובין פ"א ב') אינו אלא ר' מאיר.

גם אלישע בן אבויה היה רבו של ר' מאיר, ואף אחר שפקר ויצא למינות דבק בו ר' מאיר ולמד תורה מפיו. אמרו על זה ר' מאיר רמון מצא - תוכו אכל וקליפתו זרק (חגיגה ט"ו).

ר' מאיר היה אומר חובה היא לאדם שישמש שלושה תלמידי חכמים (אבות דר"נ פ"נ). לדברי ר' אבא, מינה רבי עקיבא את ר"מ יחד עם רשב"י (ירוש' סנהדרין דף י"ט ע"ג). וכן אמר רבה בר בר חנא בשם ר' יוחנן (סנהדרין י"ד.): כל האומר ר' מאיר לא סמכו רבי עקיבא אינו אלא טועה. לפי קבלתו של רב (שם) נסמך ר' מאיר יחד עם שאר תלמידי רבי עקיבא הגדולים בשעת הסכנה ע"י ר' יהודה בן בבא.

ר' מאיר נשא את ברוריה בת ר' חנינא בן תרדיון שנודעה בחכמתה, שהייתה מפייסת את בעלה בדברי טעם (ברכות י'). תמוהים הסיפורים על אחותה של ברוריה (ע"ז י"ח) ועל ברוריה עצמה (רש"י שם), שאמרו שמפני מעשה זה ברח רבי מאיר לבבל. אך לא נודע מאומה אודות שבתו בבבל.

אחרי מות אדריינום קיסר, כאשר ששקטה ארץ ישראל מצרות השמד, חברו תלמידי רבי עקיבא ובתוכם רבי מאיר ונתקבצו בבקעת רמון לעבר את השנה (ירוש' חגיגה דף ע"א ע"ד). אח"כ נכנסו לאושא, וכמו חבריו גם רבי מאיר דורש בכבוד אנשי אושא (מדרש חזית על שה"ש ב' ד'). באושא החזירו את בית דין הגדול ליושנו, ורבי שמעון בן גמליאל ישב על כסא אבותיו והיה לנשיא, ואצלו מינו את ר' נתן לאב בית דין, ואת ר' מאיר לחכם.
כאשר תקן רבי שמעון בן גמליאל שיחלקו לנשיא כבוד גדול יותר מהכבוד שחולקין לאב"ד וחכם, התיעץ עם ר' נתן כיצד להשפל כבודו של רבי שמעון בן גמליאל, אך עצתם נתבטלה. ר' נתן פייס את רבי שמעון בן גמליאל, ורבי מאיר לא פייסו ונפרד מחבריו (הוריות י"ג:). בקשו לנדותו, ואמר להם אין אני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין ועל מה מנדין ועל כמה דברים מנדין (ירוש' מ"ק ריש פ"ג).

אחרי שנפרד מבית הועד הגדול קבע לו ר' מאיר מקומו בטבריה. ושם, באמצע דרשה, אמרו לו שאלישע בן אבויה רוכב בחוץ, והוא הפסיק את הדרשה ויצא לדבר עמו (ירוש' חגיגה ע"ז ע"ב). יתכן שהיה בית מדרשו בחמת אצל טבריה, כי בבית הכנסת של חמתא היה דורש בכל לילי שבת (ירוש' סוטה דף ט"ז ע"ד). גם במקומות אחרים בגליל נמצא את ר"מ. הוא בא לציפורי מקום מושבו של ר' יוסי בן חלפתא, ור' יוסי שבחו לפני אנשי העיר כאדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע (ירוש' ברכות דף ה' ע"ב).

בבית הכנסת של טיבעין (או טבעון) היה קורא את המגלה (תוספתא מגילה פ"ב), ובערדיסקוס, סמוך לטבעון, היה יושב ימים רבים, ותלמידו ר"ש בן אלעזר היה עמו (עי' תוס' עירובין פ"ו, עירובין ס"ט.). גם בבית שאן דר ר"מ (חוליו ו'), ור' אלעזר מצאו שם יושב ודן עם יהודה בן פתירוש (תוס' נזירות פ"ה, נזיר כ"ו).
בשבתו בגליל נתוודע לאבנימוס הגרדי הפילוסוף, ונקשרה ברית אהבה ביניהם. ר' מאיר עלה לגדר (בעבר הירדן) להראות לו פנים כאשר מתה אמו וכאשר מת אביו (מדרש רות פ"א ח'), והיה נושא ונותן עמו בדברי תורה (חגיגה ט"ו:). היו לר' מאיר ויכוחים עם הכותים (סנהדרין צ"א: ב"ר פ"ר ופ' צ"ד).

בסוף ימיו חזר רבי מאיר לעסיא. מפני שישראל של אותה המדינה הייתה לשונם יונית לא מצא שם מגילה כתובה עברית, וכתבה מפיו וקרא בתוכה (תוס' מגילה פ"ב, מגילה י"ח).

בעסיא (או אסיא) נפטר מן החיים, ולפני מותו אמר: אמרו לבני ארץ ישראל הא משיחכון דידכון (ואולי צ"ל הא משיחכון דידמוך, כלומר: הנה מת משיחכם). ציווה שישימו קברו על שפת הים מפני שגם ארץ ישראל על שפת הים נתונה (ירוש' סוף כלאים).

בהלכה ואגדה
ר' מאיר היה גדול בהלכה ובאגדה. עיקר למודו היו ההלכות וסידורן, וע"כ אמר (קידושין מ"ט). איזו היא משנה - הלכות, שההלכות הם יסודה של תורה שבע"פ. הוא הוסיף לתקן סדרי ההלכות כמו שקבלן מר' עקיבא, ועל משנתו נבנתה משנתו של ר' יהודה הנשיא. וזה מה שאמר ר' יוחנן (סנהדרין כ"ו). סתם מתניתין ר' מאיר.

למרות שנחשב לגדול מחבריו, מפני דרכי רוחו בהיפוך טעמי ההלכות לא נתקבלו דעותיו וסברותיו. אמר רב אחא בר חנינא (אמורא דא"י) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של ר' מאיר כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים (עירובין י"ג).

ר' מאיר היה מרחיב גבול האיסורין וגוזר גזירות, ועליהן אמר רב נחמן אמר שמואל (כתובות ט"ו) הלכה כרבי מאיר.

מתוך דברי הלכה הכוללים אשר לו ראוים להזכר:

מצווה לקיים דברי המת (גיטין ע');
כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי (קדושין פ"ג ד');
אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח - אסור (ע"ז ס"ז);
כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין יוציא והולד ממזר (גטין ה');
החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה (בכורות ל');
החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו (שם ל"ה).

סופר
אומנתו של רבי מאיר הייתה כתיבת ספרים. כך אמר בנעוריו לר' ישמעאל רבו "לבלר אני" (עירובין י"ג). איסי בן יהודה היה משבחו שהוא חכם וסופר (גטין ט"ז). ייתכן שזו הסיבה לדרשות הבנויות על דיוק הכתיב והקרי:
בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב:

והנה טוב מאד: והנה טוב מות (ב"ר פ"ט),
וכן כתנות עור: כתנות אור (שם פ"כ).
ובני דן חושים: ובן דן חושים (שם פ' צ"ד).

דרשותיו
כשהיה ר' מאיר דורש לפני תלמידיו, היה דורש שליש הלכה שליש אגדה ושליש משלים. שלוש מאות ממשלות שועלים היו לו לרבי מאיר (סנהדרין ל"ח:). אמרו עליו, משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים (משנה סוף סוטה). ייתכן שלמד משלים האלה של איזופוס היוני מפי רבו אלישע בן אבויה או מאבנימוס הגרדי, אך הוא סמך כל משל על מקרא שדומה לטעמו (רב האי גאון בתשובות הגאונים, הרכבי עמוד 183).

גדול היה ר' מאיר באגדה, ונזכרו מחלוקותיו באגדה עם ר' יהודה בן אילעאי (ספרי על דברים י"ג ל"ב, שבת ע"ב). במדרש חזית נמצא שתי פעמים שדרש ר' מאיר פסוקי שיר השירים (א' י"ב, ב' ד') לגנאי, ואמר לו ר' יהודה: דייך מאיר, אין דורשין שיר השירים לגנאי אלא לשבח. גם במקומות אחרים נמצא שלא מצאו דברי רבי מאיר חן בעיני חביריו, ואמרו לו דייך (ב"ר פ"ל, ויק"ר פ"ה, קהיר א' י"א).

רבי מאיר חלק על מי שאמר שהפסוקים אחרונים של התורה לא נכתבו ע"י משה כי אם יהושע כתבם (ספרי דברים סי' שנ"ז, ועין בפירוש ב"ב ט"ו), והיה אומר שכל השבחות הנאמרות בספר תהילים כולן דוד אמרן (פסחים קי"ז).

מדברי מוסר ודרך ארץ:

מרגלא בפומיה: גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, שמור מצותי וחקותי, נצור תורתי בלבבך, ונגד עיניך תהיה יראתי.
שמור פיך מכל חטא וקדש עצמך מכל אשמה ועון ואני אהיה עמך בכל מקום (ברכות י"ז);
איזהו עשיר כל שיש לו נחת רוח בעשרו (שבת כ"ה);
לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות הכל לפי הזכות (משנה קדושין פ"ד י"ד);
יש לך חברים מקצתן מוכיחין אותך ומקצתו משבחין אותך. אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך. שמוכיחך מביאך לידי חיי העולם הבא והמשבחך מוציאך מן העולם (אבות דר"נ פכ"ט);
כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם כלום (קהלת רבה ה' ט"ו).

תלמוד תורה:

כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו ובו (אבות פ"ו):
הלומד תורה ואינו מלמדה - זהו דבר ה' בזה (סנהדרין צ"ט);
לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה (פסחים ג');
מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? ת"ל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כוהנים ולויים וישראלים לא נאמר אלא אדם (ב"ק ל"ח).

מצוות וברכות:

אין לך אדם מישראל שאין מצוות מוקירות אותו (תוספתא סוף ברכות);
מה נשתנה תכלת (במצוות ציצית) מכל מיני צבעונים? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד (מנחות מ"ג);
חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה מה ה' אלוהיך שואל מעמך (מנחות שם. (מה=מאה).
חייב אדם לברך בכל יום שלוש ברכות, ואלו הן: שלא עשני גוי שלא עשני אשה ושלא עשני בור (מנחות שם).
ישראל וארץ ישראל: מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזים (ביצה כיה);
בזמן שהמאורות לוקין, סימן רע לשונאי ישראל, מפני שהן לימודי זכות (תוס' סוכה פ"ב. סוכה כ"ט);
הוא עשך ויכוננך, כרכא דכולא ביה, כהניו מתוכו נביאיו מתוכו סופריו מתוכו, וכן הוא אומר ממנו פנה ממנו יתר (ספרי דברים סי' צ"ט);
כל היושב בארץ ישראל, ארץ ישראל מכפרת עליו (שם סי' של"ג);
כל הדר בארץ ישראל וקרא ק"ש שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש, הרי הוא בן העולם הבא (שם).

מידות הקב"ה:

שובה ישראל עד ה' - עד שהוא עומד במדת רחמים. ואם לאו – אלוהיך. עד דלא יתעביד סניגוריא קטיגוריא (פסיקתא דף קס"ד);
כי הנה ה' יוצא ממקומו, יוצא ממידה למידה, ממידת הדין למידת רחמים על ישראל (שם קס"ב);
מנין שבמידה שאדם מודד מודדין לו? שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (תוס' סוטה פ"ג);
אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי (סוטה ג');
גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלים לכל העולם כולו (יומא פ"ו);
בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? כביכול קלני מראשי קלני מזרועי (משנה סנהדרין פ"ו ה').

פירושי מקראות:

הרבה פרשיות סמוכות זו לזו, ורחוקות זו מזו כמזרח ממערב (ספרי במדבר פי' קל"א;
כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם, בן שנה, בקר בן שנים, פר בן שלוש (ר"ה י');
עד מות הכהן הגדול (במדבר ל"ה כ"ח) רוצח מקצר ימיו של אדם, וכהן גדול מאריך ימיו של אדם, ואין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם (ספרי פ' קס"א);
והלכו בניו ועשו משתה (איוב א' ד') שכן דרך בני מלכים לקרות לאחיהם ולאחיותיהם עמהן בסעודה (ויק"ר פ"ג).

משל:

מה תלמוד לומר כי קללת אלוהים תלוי (דברים כ"א ב"ג)? משל לשני אחים תאומים, דומים זה לזה. אחד מלך על כל העולם כולו ואחד יוצא ללסטייא. לאחר זמן נתפס זה שיצא ללסטייא. והיו צולבין אותו על הצלוב. והיה כל עובר ושב אומר: דומה שהמלך צלוב (תוס' סנהדרין פ"ט, סנהדרין מ"ו).

הערות לערך:
שם המעיר: מיכאל יעקבסון
הערה: הממירא של רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר, אינה בסנהדרין כ"ו, אלא בסנהדרין פ"ו
מקור ההערה: ...

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן