לדף ראשי




מנחם בן שלמה מאירי - מפרש התלמוד והמקרא; נולד בפרפיניון צרפת בשנת 1249, ומת שם בשנת 1316. נודע גם בשם "דון וידאל שלמה".

ר' מנחם בר' שלמה לבית מאיר הוא אחד מחכמי ישראל המובהקים שפעלו בימי-הביניים והמפורסם מבין חכמי פרובאנס במאות ה- 13 וה- 14. מבחינת ההיקף הנרחב והמגוון של יצירתו אפשר לראותו כגדול חכמי פרובאנס שפעלו באותה עת. יצירתו כללה פרשנות התלמוד והנ"ך, פסקי הלכה, ענייני מסורה, מנהגים מוסר ומחשבה.

המאירי הוא דמות מקורית ורבת עניין, על אף היותו חכם "תלמודי" ואיש הלכה מובהק, גילה עניין רב בפילוסופיה ובמדעים בכלל והם השפיעו השפעה ניכרת על האופי של יצירתו ועל השקפת עולמו כפי שבאו לידי ביטוי במכלול יצירתו הענפה. פן נוסף - שלא ניתן לו המקום הראוי בספרות המחקר - הוא תחושת השליחות של המאירי. כוונתו היתה לא רק להגדיל תורה ולהאדירה על-ידי פירושים ופסיקת הלכה, אלא יש ליצירתו פן דידקטי מובהק: חינוך בני דורו ובני הדורות הבאים ללכת בדרך הרצויה בעיניו, שהיא שילוב של תורה, השכלה ומעשים טובים.

מקום נרחב ב"ספר הבחירה" שלו, הבנוי סביב התלמוד הבבלי תוך זיקה הדוקה לתלמוד הירושלמי, הוקדש למימרות ולעניינים שניתן להסיק מהם את הדרך הרצויה לאדם. חיבוריו ראויים לתפוס מקום של כבוד בספרות המוסר של חכמי ישראל בימי-הביניים, אף אם לא נתייחדו לכך מלכתחילה. לאופי הדידקטי הזה של יצירתו יש השלכה ברורה גם על הדיון במקומה של האישה במשנתו.

בספרות המחקר הוקדש למאירי מקום נרחב, הן בשל יצירתו הפוריה והן בשל ניסיונו לחיות בצלן של "שתי מלכויות": תורה וחכמה בעת ובעונה אחת. תשומת לב רבה ניתנה לשאלת יחסו המיוחד אל אומות העולם, ובמיוחד אל הנצרות.

המאירי ראה את הנצרות בזמנו כאחת מ"האומות הגדורות", ולכן לא החיל עליהן את הלכות עכו"ם המצויות בתלמוד. על מידת החידוש שבגישתו נחלקו י' כ"ץ וא"א אורבך. על אף העניין הרב שיש בנושא זה לא נשוב לעסוק בו כאן. ראה: כ"ץ, אורבך, בלידשטיין והלברטל.

על אף העניין הרב שגילו החוקרים ביצירתו ובהשקפת עולמו, לא נדונה עד עתה כלל שאלת מקומה של האישה במשנתו. בדיקה מפורטת של סוגייה זו מלמדת כי השניות הנזכרת, בין תורה לחכמה, באה לידי ביטוי גם ביחסו אל האישה ועוררה לא אחת מתח דיאלקטי במשנתו.

המאירי - בין תורה לחכמה
המאירי היה מקורב לחבורת המשכילים הרציונליסטים שפעלו בפרובאנס ובספרד במחצית השנייה של המאה ה-13 ובראשית המאה ה-14. הוא החזיק במסורת הפילוסופית האריסטוטלית והמיימונית והשתדל לשלבה בהשכלתו התלמודית הרחבה שכללה את תורתם של חכמי ישראל בספרד, בפרובאנס ובאשכנז. עדות מובהקת לזיקתו העמוקה למסורת המיימונית נשתמרה בחלקו הפעיל בפולמוס החריף על הפילוסופיה ששב והתעורר בראשית המאה ה-14, לאחר שר' שלמה אבן אדרת (רשב"א) וחבריו הטילו חרם על העיסוק בפילוסופיה.

במכתבו אל הרשב"א טען המאירי בתקיפות, שכלל אי אפשר לעמוד על מקצת דברי תורה בלא עיון "בספרי הטבע ומה שאחריו" (=מטה-פיזיקה). בשילוב שבין תורה לחכמה ראה קו אופייני מבורך בו החזיקו רבים מחכמי מקומו, פרובאנס:

ומאז רוח ה' דבר בנו בהגיע ספרי הרב מורה צדק (=רמב"ם) בארץ, נמצאו בגלילותינו חכמים וגדולים ומפורסמים בתורה ובכל מיני מעלה, בקיאים בכל סדרי התלמוד והמשנה עם היות ידיהם עושות תושיה בחכמה וספריה, ומצאו חקר תבונתה וסתריה… וכמה מחכמי הארץ כיוצא בהם יודעי חכמת התלמוד על השלמות, תמידין כסדרן ומוספין וחדושין ותוספות כהלכתן, ועם זה היו בקיאים בחכמות אם בכלם אם ברבם אם במקצתן.

בהמשך דבריו שם הדגיש כי בלימוד הפילוסופיה יש לא רק ברכה אישית לאדם הבודד, אלא גם לאומה היהודית בכללותה:

"היות כבוד גדול לאומה בהמצא בתוכנו קצת בני אדם… שלמים בחכמה, עד שלא ימצאו כל בני עמנו משללים ממנה, עד שיאמרו: רק עם פתי וסכל, תחת אמרם: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

עם זאת היה גם הוא מודע לסכנות שראו הרשב"א וחבריו בעיסוק בפילוסופיה, כפי שהתפתח בחוגים מסוימים בפרובאנס ובספרד בזמנו, ששיאו בפרשנות האליגורית לסיפורי המקרא ואף למצוות התורה. לכן הטיף לזהירות מרובה בשימוש ב"חכמה". לדעתו, אדם יכול לשלב אמונה עם עיון רציונלי, בתנאי שיתן את הבכורה לאמונה. על התלבטותו הקשה וקריאתו למתן הבכורה ל"תורה" ניתן ללמוד בבירור מהקדמתו הארוכה לספרו "בית הבחירה". הוא שב והדגיש את מעלת ה"חכמה", אך גם את הסכנות בשימוש בלתי מבוקר בה, ובמיוחד על-ידי המוני העם הנעדרים כישורים מתאימים לשילוב בין תורה לחכמה:

שקיום המצות עם היות כונת עושיהן לעבודת בוראם הוא ממה שיספיק להמון ולכלל העם, אלא שראוי ליחידים לבא עד תכלית מה שאפשר לשכל האנושי להשיגו… אע"פ שבמצותיך האמנתי וקיימתי התורה קיום תוריי, אני מבקש להודיעני טוב טעם ודעת בהן, לא להיותי מפקפק בעדות המעידים… ואיני תולה אמנותי (=אמונתי) בחקירת אלו הדברים עד שאם ימצא לי היקש עיוני שאאמין או שאכחיש בהמצא סותרו, שזה אמנם כפירה ויציאה מן הדת לגמרי… ששבח הידיעה מדרך המחקר כי היא הידיעה הנבחנת והאמתית… ובלבד כשכבר נתקעה אמונה ישרה בלבו מבלי שיוכלו מופתים כוזבים או הטעאות להטותו מני דרך… "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" כלומר עדות השם יתברך נאמנה ראוי להאמין בה באין חקירות ובדיקות, אבל אחר האמונה ראוי להתחכם בעניניה, ובזאת החקירה ישלמו שלמות תכליתי במצאם מצד העיון הדברים הבלתי מושגים למתנגדים.

בדבריו אלה הגדיר למעשה המאירי את דרכו בפירוש המקרא והתלמוד ובשאר חיבוריו: ניסיון לשלב בין תורה לחכמה, תוך מתן עדיפות לתורה.

מספריו
"חבור התשובה" או "משיבת נפש" על התשובה;
"בית הבחירה" ברכות, מהדורת ש' דיקמן, ירושלים תשכ"ה2; יבמות, מהדורת ח' אלבעק, ניו-יורק תש"ז; כתובות, מהדורת א' סופר, ירושלים תש"ז; סוטה, מהדורת א' ליס, ירושלים תשכ"ז; גיטין, מהדורת ק' שלזינגר, ירושלים תשי"ג; קידושין, מהדורת א' סופר, ירושלים3 תשכ"ג; סנהדרין, מהדורת א' סופר, ירושלים תשל"ב2; נדה, מהדורת א' סופר, ניו-יורק תש"ט; שבת, מהדורת י"ש לנגה, ירושלים תשכ"ה; אבות, מהדורת ש"ז הבלין, ירושלים-קליבלנד, תשנ"ה; בבא בתרא, מהדורת א' סופר, ניו יורק תשט"ז.
"קרית ספר" על המסורה וכתיבת סת"ם (אזמיר 1881-1863);
פירוש על משלי ותהילים
החיד"א מביא ממנו עוד שלושה ספרים:
"בית יד" על נטילת ידים, "מגן אבות" ו"אוהל מועד".
טקסט מלא של הספר "מגן אבות"

רבות מעצותיו ומהדרכותיו בחיבוריו השונים לוקטו וכונסו בידי מ"מ משי-זהב, ספר המידות להמאירי, ירושלים תשכ"ו, אלא שחיבור מקיף זה, עם כל חשיבותו, הוא בבחינת לקט מייצג ולא אוסף כולל.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
האישה במשנתו של ר' מנחם המאירי / אברהם גרוסמן


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן