לדף ראשי




מגילת תענית הוא חיבור הכולל רשימה של ימים שבהם אירעו מאורעות טובים לישראל, ולכן אסרו חכמים להתענות בהם. בחלק מהם אסור גם להספיד מתים.
מגילת תענית נכתבה בזמנים שונים בימי בית שני ונחתמה באושא. ראשית כתיבת מגילת תענית לא נודעה לנו. את צורתה הנוכחית קבלה בסוף ימי הבית השני, או בתקופת בר כוכבא.
מגילת תענית נכתבה לפני כתיבת המשנה. שעה שכתיבת תורה שבע"פ הייתה עדיין אסורה, הותרה כתיבת מגילת תענית, מפני שנכתבה רק לזכרון, לדעת הימים האסורים בתענית משום שנעשו בהם תשועות לישראל. (רש"י ערובין ס"ב).

עורכי מגילת תענית
בברייתא שאלו 'מי כתב מגילת תענית'? אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות שנגאלין מהן, והנס חביב עליהם להזכירו לשבח של הקב"ה, וכותבין ימי הנס לעשותן יו"ט (שבת יג: רש"י).
בהוספה מאוחרת בסוף מגילת תענית נאמר:

סיעתו של רבי אליעזר בן חנניא בן חזקיהו בן גרון הם כתבו מגילת תענית, ולמה כתבוה? מפני שאין למודים בצרות, ואין הצרות מצויות לבוא עליהם. אבל בזמן הזה שהם למודים בצרות, והצרות באות עליהם, אם יהיו כל הימים וכל הנחלים דיו וכו' וכל בני אדם לבלרים אינם מספיקין לכתוב צרות רבות הבאות עליהם בכל שנה ושנה וכו' (עי' ירושלמי תענית פ"ב ח').

אולי חנניה התחיל לערוך את הזכרונות, ובנו רבי אליעזר הוסיף עליהם ימים טובים שנעשו בהם נסים (תוס' חדשים למגילת תענית לר' יהודה ליב בן מנחם).

בהלכות גדולות (הל' סופרים) נאמר:

זקני בית שמאי ובית הלל, הן כתבו מגילת תענית בעליית חנניא בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו.

אליעזר זה הוא אלעזר הקנאי שחי בתקופת חורבן הבית. אך גם הוא לא השלים מגילת תענית, ונוספו בה עוד ימים טובים:

בתרין עשר ביה (אדר) יום טוריינוס,
ובעשרין ותמניא ביה אחת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מפתגמי אורייתא.

היה זה בימי אדריינוס, שנעשה להם נס ע"י מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה.

אחר החורבן, כאשר נתרבו הצרות, בטלה מגילת תענית. כנראה ביטלה רבי שמעון בן גמליאל באושא, באמרו: אף אנו מחבבין הצרות, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין (שבת י"ג: ועי' סוף מגילת תענית).

בהלכות גדולות (הל' סופרים) אמרו, שעמדו בית דין אחרי בית שמאי ובית הלל וגנזוה.

ולמה גנזוה?
אמרו: כתיב בת אילין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למכפר בהון.
מן ריש דירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, דלא למספד בהון,
עכשיו שבטל התמיד, מותר לספור ולהתענות, ואפילו בשבת (היינו תענית חלום).

בזמן האמוראים כבר בטלה מגילת תענית (רא"ש תענית פ"ב), ולא נותרו רק ימי חנוכה ופורים (ר"ה י"ט). דברי הפייטן "ואם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא יהיו מבוטלים". מתייחסים לימים הטובים שבמגילת תענית.

אחר שבטלה מגילת תענית לא קבעוה בש"ס, ובכל זאת היו מלמדים אותה לתלמידים, והייתה שגורה על פיהם. זאת ניתן ללמוד מדברי רבי יעקב בר אבא לאביי: מגילת תענית דכתיבא ומנחא, מהו לאורויי באתריה דרביה? [=האם מותר לתלמיד להורות בפני רבו את מגילת תענית] (עירובין ס"ב:) וכתב הרא"ש שם, ולא נקט להו מגילת תענית אלא לאשמועינן דאפילו בהני שהתלמיד יודע בודאי שאינו טועה, אסור להורות בפני רבו.

תוכן מגילת תענית
מגילת תענית כוללת רשימה של 36 ימים טובים שאסור להתענות בהם, וביניהם 14 ימים שאסור גם לספוד בהם.
כלל אמר רבי מאיר: בכל יום שכתוב עליו "די לא למספד" - אסור [גם] להתענות, ואם כתוב עליו "דלא להתענות" - מותר בהספד. "די לא" סתם - כדי לא להתענייא. כלומר: במקום שכתוב סתם "די לא", כאלו כתוב "די לא להתענייא" ומותר בהספד (ירוש' תענית פ"ב י"ב).

ניתן לחלק את מגילת תענית לשלושה חלקים:
א) עיקר המגילה ומשנתה בלשון ארמית;
ב) תוספת באורים שנאספו הדברים הנאמרים אודותיה בתלמוד וחוברו למגילת תענית אחרי חתימת התלמוד ("סכוליון");
ג) דברים שנוספו למגילת תענית בימי הגאונים ובפרט הפרק האחרון במגילת תענית.

זכרונות דברי הימים נחלקים לארבעה חלקים:
א) ימי זיכרון מלפני תקופת החשמונאים, כמו יומי דתמידא בימי עזרא וחנוכת שור בירושלם בימי נחמיה, פסח שני ופורים;
ב) ימי זיכרון מתקופת החשמונאים: חנוכה, חורבן בית המקדש השומרוני ע"י יוחנן הורקנוס, יום ניקנור;
ג) מימי שלטון רומא ביהודה (הסרת צלמים מחצר המקדש);
ד) מלחמות היהודים ברומיים.

רשימת הימים הטובים שבמגילת תענית
ניסן
א'-ח' - איתוקם תמידא - דלא למספד;
מיום ח' - עד סוף מועדא (כ"ב - ניסן) חגא דשבועייא (נצחון על הצדוקים בפירוש הפסוק "ממחרת השבת") - דלא למספד.

אייר
ז' - חנוכת שור ירושלם - דלא למספד;
י"ד - נכיסת פסחא זעירא (פסח שני) - דלא למספד;
כ"ג - נפקו בני חקרא (מקרא) מירושלם;
כ"ז - אתנטילו כלילאי (מס הכתר) מיהודה וירושלם.

סיון
י"ז - אחידת מגדל צור (חפיסת המבצר ע"י התשמונאים);
ט"ו - וט"ז - גלו אנשי בית שאן ואנשי בקעתה (שונאי ישראל);
כ"ה - אתנטילו בני דימסנאי (מלשינים) מיהודה וירושלם.

תמוז
י"ד - עדא ספר גזירתא (נצחון של הצדוקים שדרשו עין תחת עין ממש) - דלא למספד.

אב
ט"ו - זמן אעי כהניא (חג קרבן העצים) - דלא למספד;
כ"ד - תכנא לדיננא (חזרו לדין ישראל).

אלול
ז' - חנוכת שור ירושלם - דלא למספד;
י"ז - איתנטילו רומאי מיהודה וירושלם;
כ"ב - תבנא לקטלא רשיעייא (חזר דין ישראל להרוג חיבי מיחות ב"ד),

תשרי
ג' - איתנטלית אדכרתא מן שטריא (שלא להזכיר שם שמים בשטרות).

מרחשון
כ"ג - איסתתר סורינה מן עזרתא (נסתר הסורג שבנו היונים אצל העזרה שהכניסו בו זונות);
כ"ה - אחידת שור שמרון (תפיסת עיר השמרונים);
כ"ז - תבת סולתא למיסק על מדבחא, ולא יאכל לכהנים (הפך דעת הצדוקים).

כסלו
ג' - איתנטלו סימואתה מן דדתא (אוצרות שבנו היונים בעזרה);
ז' - מות הורדוס שונא החכמים;
כ"א - הר גריזים (נצחון על השמרונים) - דלא למספד;
כ"ה - ב' - טבת ימי חנוכה - דלא למספד.

טבת
כ"ח - יתיבא בכנישתא על דינא (ישיבת הפרושים בסנהדרין).

שבט
ב' - דלא למספד, מות ינאי המלך;
כ"ב - בטילת עבירתא דאמר סנאה להיתאה להיכלא (בטלה גזירה גסקלגס להעמיד צלם בהיכל) - דלא למספד;
כ"ה - אינטיל אנטיוכוס מלכא בן ירושלם.

אדר
ח' - וט' - תרועת מיטרא (שירד המטר אחר תקיעת השופר)
י"ב - יום טוריינוס;
י"ג - יום נקנור;
י"ד - וט"ו - יומי פורייא - דלא למספד;
ט"ז - שריו למבנא שור ירושלם - דלא למספד;
י"ז - קמו עממיא על פליטת ספריא במדינת סולקוס ובית זבדאי והוה פורקן לבית ישראל (בימי ינאי);
כ' - צמאו עמא למטרא ונחת להון (בימי חוני המעגל);
כ"ח - אחת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מפתגמי אירייתא (בימי אדריינוס) - דלא למספד.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
מגילת תענית צילום דפוס ווילנא
מהדורת אינטרנט של מגילת תענית בעיצוב חדש


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן