לדף ראשי



מדין - בן אברהם וקטורה. הרביעי מששת אחיו. בני מדין היו עיפה ואפר וחנוך ואבידע ואלדעה (בראשית כ"ה-א' ד'; דהי"א א' ל"ב-ל"ג). אברהם נתן בעודנו חי מתנות לבני פלגשו, וישלחם מעל פניו קדמה אל ארץ קדם (שם ו').

מקום מושב המדינים אינו ברור. הגיאוגרפים הערבים מימי הבינים הזכירו חורבן עיר מאדיאן בלשון הים הלגטי על יד ים סוף. כנראה שישבו בצפון ים סוף ופשטו עד ארץ מואב סביב ארץ אדום למזרחה. המלך האדומי הדד בן בדד מעיר עוית הכה את המדינים שפשטו בשדה מואב (בראשית ל"ו ל"ה). רוב המדינים ישבו על שפת ים סוף, בחצי האי סיני ובדרום ארץ כנען. רובם היו יושבי אהלים ורועי צאן. ארץ מדין הייתה משובחת בפרט בגידול גמלים, "ולגמליהם אין מספר" (שופטים ו' ה'), "שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפא" (ישעיה ס' ו'). המדינים היו מימי קדם סוחרים בין מדינתם ומצרים, וארחה שהלכה מצרימה פגשה בדרך ישמעאלים סוחרים, העלו את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף (בראשית ל"ז כ"ח). נראה שחלק מן המדינים שישבו בקרבת כנען וגרר עבדו אל אחד או אל עליון כמו תושבי גרר ושלם, ונמצא ביניהם השם רעו-אל שהיה אחד מכהניהם הקדמונים (שמות י"ב י"ח, במדבר י' כ"ח), ועל שמו נקראה משפחתו.

מבני בניו היה יתרו כוהן מדין, שישב על שפת ים סוף בקרבת הר חורב וסיני. כאשר ברח משה ממצרים התישב שם, ונשא את בתו צפורה (שמות ב' ט"ז-כ"ב). יתרו יעץ למשה להקים מערכת משפט מסודרת לישראל, ומזה נראה כי במדין כבר היה סדר בהנהגת העם (שמות י"ח ט"ו-כ'). סיחון מלך האמורי כבש חלק גדול מארץ מואב, אך השלים עם מדין שישבו סביב ארצו מזרחה ומינה מהם נסיכים הנקראים בפי המדינים "נשיאים": את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע (יהושע י"ג כ"א).

כאשר כבשו ישראל את ממלכת סיחון ועוג, הרימו המדינים ראש, וקראו את נשיאיהם בשם מלכים חופשים. הם התחברו עם בלק מלך מואב נגד ישראל. מואב ומדין לא חיו בשלום מעולם (סנהדרין ק"ה.), אך התחברו להצר לישראל בעצת בלעם (במדבר כ"ב ב').

פנחס בן אלעזר הכהן דקר את זמרי בן סלוא עם כזבי בת צור המדינית, ומשה ציווה ללחום עם המדינים ולנקום בם, "כי צוררים הם לכם". שנים עשר אלף אנשי חיל מבני ישראל עלו על מדין והכו את חמשת מלכיהם ואת הזכרים לפי חרב. את כל עריהם וטירותם שרפו באש (במדבר ל"א). לקחו בשבי את כל נשי מדין וטפם, ובהם שתים ושלושים אלף בתולות. ואם נחשב שתי בנות לכל בית אב, וחמש נפשות, נמצא שהיו שישה עשר אלף בתי אב, או שמונים אלף נפש כל העם במדין.

מן השלל שהביאו בני ישראל ניתן להסיק שהמדינים הגיעו להתפתחות טכנית, השתמשו במחתות זהב וכסף נחושת וברזל בדיל ועופרת, היו להם בגדי עור ומעשה עזים וכלי עץ (שם ל"א כ', ב"ב), תכשיטים וכלי זהב, אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז (שם ל"א נ').

כאשר כבשו בני ישראל את ארץ כנען נפרד חבר הקיני (מבני מדין) מקין מקני מבני חבר חותן משה, "ויט אהלו עד אלון בצעננים אשר את קדש" (שופטים ח' י"א) באחוזת נפתלי. יעל אשת חבר הכתה את סיסרא (שם).

כארבעים שנה אחר כך התחזקו המדינים, הצרו את ישראל עד עזה, ובאו לארץ יהודה הם מקניהם וגמליהם, והשחיתו את הארץ. "וידל ישראל מאד מפני מדין" (שופטים ו').

גדעון בן יואש אסף את כל בני ישראל מנפתלי, אשר, זבולון ומנשה, בחר מתוכם שלוש מאות איש, נלחם עם המדינים עם לפידים ששמו בכדים רקים. במהומה שנגרמה במחנה מדין נפלו מהמדינים מאה ועשרים אלף איש, ושני שרי צבא מדין עורב וזאב. גדעון המית את זבח וצלמונע שני מלכי מדין, לקח את השרהונים אשר בצוארי גמליהם והנטיפות ובגדי הארגמן. מספר נזמי הזהב לבד עלה לאלף ושבע מאות. מדין נכנע לפני בני ישראל ארבעים שנה (שם ה'). התשועה הזאת נזכרה בפי משוררי ישראל בכל עת (ישעיה ט' ג', תהילים פ"ג י', י"ב).

שארית המדינים חיו ימים רבים באהלים והיו רועי צאן וגמלים. חבקוק הנביא (ג' ז') ניבא "תחת און אהלי כושן ירגזון יריעות ארץ מדין". המדינים, כמו העמונים והמואבים, התבוללו בערביים ולא נודעו עקבותיהם.

תלמי מזכיר מקום בשם מודיאנא בחוף ערב, והוא בקרבת "עין עונא" מול קצות לשון ים סיני שנודע עתה בשם "מערה עיר שועיב" (יתרו).

תולדות המדיינים
האדומים לא השלימו, כנראה, עם שכנות זאת, ומלכם הדד בן בדד הכה את מדין בשדה מואב (בראשית לו, לה). סיחון מלך האמורי, שהדף את מואב דרומה לארנון, פרש, כנראה, את חסותו על שבטי מדין שבקרבתו, ועל כן מכנה יהושע את מושלי מדין בשם "נסיכי סיחון": "וכל ממלכות סיחון... אשר הכה משה אותו ואת נשיאי מדין... נסיכי סיחון יושבי הארץ" (יהושע יג, כא). לאחר כיבוש סיחון ועוג, בהתקרב ישראל אל גבול מואב, התאחדו כמה משבטי מדין עם מואב נגד בני ישראל, ובלק מלך מואב הביע דאגתו באזני זקני מדין: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה" (במדבר כב, ד).

הקו האופייני לעם זה הוא, שכבר באלף השני לפני הספירה מפולג היה לשבטים שנדדו במדבריות סיני והנגב. אלה הם, כנראה, שבטי הכושן הנזכרים בכתבי המארות המצריים שבראשית האלף השני לפני הספירה. יש אומרים שאף "האשה הכושית" שלקח משה (במדבר יב, א) אינה אלא מדיינית.

במרוצת הזמן בלעה מדין את שבטי הכושן ופרשה עליהם את חסותה. אך שבטי המדיינים הוסיפו עדיין לנדוד בנגב, בסיני ובעבר הירדן, גם באלף הראשון לפני הספירה. משה הבורח למדין מגיע, כנראה, לא למדין עצמה שבצפון ערב, אלא לתחום נדודיהם או התפשטותם של המדיינים לעבר מדבר סיני.

השם מדין נקרא לפי המקרא, על שם מדין בן אברהם אשר ילדה לו אשתו קטורה (בראשית כה, א-ב). המדיינים היו סעיף ממשפחת שבטים שמיים, ובימי משה ישבו בחלקם גם ממערב לים סוף, סמוך להר חורב – סיני.

הם נזכרים במקרא כסוחרים ידועים, שותפים לאורחת הישמעאלים אשר להם מכרו האחים את יוסף (בראשית לז, כח), גם בנבואות הנחמה של ישעיהו מתוארים הם כסוחרים: "שפעת גמלים תכסך, בכרי מדין ועיפה. כולם משבא יבאו, זהב ולבונה ישאו..." (ישעיהו ס, ו).

מדין הייתה עשירה בעפרות נחושת, ומצויות בה גם עפרות מתכות יקרות, כמו הזהב והכסף שבאזור ערב המערבית. בייחוד הייתה עשירה בצאן ובבקר ובגמלים לאין מספר (במדבר לא, לב-לג; שופטים ו, ה; ישעיהו ס, ו), ושולטים היו בכרי המרעה אשר ממזרח להר חורב.

למקום זה הגיע משה כאשר עבר את חצי האי סיני לרוחבו ממערב למזרח, בדרך אורחות המסחר ממצרים לערב: שם רעה את צאן יתרו חותנו, ובסביבות אלה ראה את המראה הגדול של סנה בוער, ואיננו אוכל (שמות ב, טו; ג, א-ג). המדיינים שבסביבות סיני היו תושבי המדבר הזה מעולם, והכירו את מקורות המים והחניה שבו, ולפיכך ביקש משה מחובב בן רעואל המדייני חותנו "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים..." (במדבר י, לא).

ענף מדייני אחד נלוה על ישראל. אולי היה הוא מקורב לקיני, כי כן נאמר במקרא, "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה וילך וישב את העם" (שופטים א, טז); ענף אחר מבני חובב חותן משה נטה את אהלו עד אלון בצענים אשר את קדש (שם ד, יא).

למרות הקרבה שבין ישראל למדין, התחברו אחדות ממשפחות מדיין לצוררי ישראל: למואב בימי בלק ולעמלקים בימי גדעון. ישראל השיבו להם כגמולם: משה נצטווה "לתת נקמת ה' במדין", שלח 12,000 אלף חלוצי צבא, שהרגו בחרב את מלכי מדין ואנשיהם, את מקניהם בזזו ואת עריהם שרפו באש (במדבר לא, ג, ח-י, יז).

גדעון התייצב בראש המלחמה במדיין ועמלק ובני קדם, כדי לגרשם מגבולות ישראל ולגאול את דם אחיו מידי המדיינים רוצחיהם. הוא הרג את מלכיהם, "וכל המחנה החריד" והכה לפי חרב (שופטים ח, יא-יב, יט-כא).

הד לניצחונות אלה על מדיין עולה מפרקי הנביאים וממזמורי תהילים. ב"שיר מזמור לאסף" (תהילים פג), המרמז גם על מפלת הנסיכים בימי משה וגם על מפלת המלכים בימי גדעון, קורא המשורר:

"עשה להם (לאויבים) כמדין...שיתמו נדיבמו כעורב וכזאב, וכזבח וכצלמנע כל נסיכמו...".

ישעיהו, בנבואתו על מפלת סנחריב, אומר: "כי את עול סבלו... החיתות כיום מדין" (ט, ג). וכן: "ועורר עליו ה' צבאות שוט כמכת מדין בצור עורב..." (י, כו).

גדעון הרחיק את סכנת מדין, כעדות הכתוב: "ויכנע מדין לפני בני ישראל ולא יספו לשאת ראשם" (שופטים ח, כח). הם לא נראו יותר בשטח ישראל, אף כי עוד היו מושיטים לפעמים עזרה לצריה. במלחמת דוד באדום מצא בה מחסה הדד האדומי, אשר היה "שטן לישראל כל ימי שלמה" (מלכים א' יא, יד, יח, כה).

לבסוף ירדו המדיינים כליל מעל במת ההיסטוריה.

שרידי מדין התבוללו בקרב הערביים, ובין שבטי הבדואים הנודדים בחוף הצפון מערב של חצי האי ערב, מקום מדין המקראית, נערצים עד היום בני השבט הקדום והמכובד עוקבא כצאצאי יתרו חותן משה.

ארץ מדין היא כיום חלק מממלכת ערב הסעודית.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן