לדף ראשי




מומר - יהודי שהמיר את דתו, וקיבל עליו דת אחרת.

מומרים מפורסמים
בימי הבינים החלו המומרים להצר לישראל מאד ע"י הלשנות ופרסום כתבי פלסתר על התלמוד ועל ספרות הרבנים.

המומר הראשון שכתב נגד היהודים ודתם היה משה ספרדי, הנודע בשמו פיטרוס אלפונסו שהיה רופא המלך אלפונסו הששי. הוא המיר דתו בשנת 1106, חיבר ספר נגד תורת היהודים והאיסלם, אבל השפעתו הייתה קטנה.

דונין מן רושיל בצרפת הוחרם ע"י הרבנים מפני שדיבר נגד התלמוד. הוא התנצר, שינה את שמו לניקולאס, והלשין לפני האפיפיור גריגורי התשיעי שהתלמוד מלא נאצות נגד הנצרות, מתיר את דם הנוצרים, ומרשה לעשוק את כל מי שאינו מאמין ביהדות.
בעקבות דבריו החלו הנוצרים לרדוף את הרבנים, גזרו שרפה על התלמוד, והחלו ויכוחים בין מומרים ורבנים.

אחרי הויכוח עם ר' יחיאל מפאריס נשרפו בשנת 1244 עשרים ושתים עגלות מלאות ספרי התלמוד.
המומר פאבלו כריסטיאני מן מונטפליר שהתווכח עם הרמב"ן בשנת 1263, הלשין על התלמוד לפני האפיפיור קלימנס הרביעי הוא נתמנה צנזור לבדוק את ספרי הרבנים ולמחוק מהם כל דבר המתנגד לנוצרים.
המומר אבנר מבורגוש מסר למלך אלפונסו הי"א על ברכת המינים בתפילת העמידה, ואחרי שהתווכח עם הרבנים שלוחי הקהילות פורסם חוק האוסר את הברכה הזאת ולמחוק אותה מן התפילה.

מומרים אחרים השתדלו לגרום שיהודים אחרים ימירו את דתם, ביחוד המומר יוהן מן ואלאדוליד שחבר שני ספרים נגד היהודים.

המומר שלמה לוי מבורגוש, הנודע בשם "פאול די סאנטא מריא" היה בתחילה תלמודי, ונעשה ארכיבישוף מן קארתאגונא, ויועץ להמלך הנרי השלישי מקשטיליא. הוא הלשין על התלמוד, וערך אגרות גלויות בדרך לעג אל הרבנים הגדולים בספרד.
אליו התחבר תלמידו יוסף ן' חי מלורקא (אללורקי) שנשתמד ונקרא בשם "גרונימו די פאנטא פי". הוא היה רופא ויועץ האפיפיור בנדיקט הי"ג, והתווכח עם הרבנים בטורטוסא להוכיח מכתבי הקודש והתלמוד את אמיתת ישו כמשיח. הויכוח נתמשך 24 חודשים (פברואר 1413 עד נובמבר 1414). חיבר ספר להראות כי התלמוד מתיר ליהודים להשבע לשקר בגלל היתר הנדרים בתפילת "כל נדרי".

מאמרים הקשורים לנושא:
ויכוח יהושע הלורקי / שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה (מאה 15)
ויכוח בין יהושע הלורקי לפאול די בורגוס (מאה 15)

המומר לוי בן שם טוב המכונה "פידרו די לא קאבאליריאה" יעץ למלך מנואל מפורטוגאל בשנת 1497 לתפוש ילדי ישראל ולהטבילם בכוח לנצרות.
המומר הנריק נוניס המכונה "די פירמא פי" הלשין על האנוסים, והלך לעזור למלך קרל החמישי ליסד את האינקוויזיציה בפורטוגאל. לא הספיק לבצע את זממו כי נרצח ע"י האנוסים, והנוצרים תארו אותו כ"קדוש" (Martyr).
המומרים סיקסטוס מן סינא ופיליפ מורו נסעו במרכבת האפיפיור פאול הרביעי ודרשו דרשות בפני היהודים להמיר דתם. הראשון עורר את ההמון לשרוף את התלמוד על המוקד שהכין הוא בעצמו, והשני התפרץ אל בית הכנסת ביום הכפורים והניח צלם בארון הקודש.
בין המומרים שדברו נגד התלמוד היה ויטוריא אליאנו ואחיו שלמה רומאנו המכונה יוהן באפטיסטא, שהיו נכדי ר' אליהו בחור, ויחד עם יהושע די קאנטורי (בן חזן) העידו בקרימונא נגד התלמוד. בגללם נגזרה בשנת 1559 גזרה לשרוף יותר מעשרת אלפים ספרים.
המומר אלכסנדר הלשין על היהודים לפני האפיפיור פיוס החמישי שגזר עליהם גירוש בשנת 1598.

מומרים בגרמניה
בגרמניה הלשין בשנת 1399 המומר פסח, המכונה פיטר, כי היהודים מחרפים אח ישו בתפילת "עלינו" באמרם "שהם משתחוים להבל וריק" "וריק" - בגימטריא "ישו". ובגלל זה יהודי פראג נאסרו בכלא ומהם נהרגו.
גם בעלילת הדם בטרענט רגנשבורג השתתפו המומרים וואלפקאן, האנס וואיאל פיטר שווארץ.

המומר הידוע יוסף פפעפערקארן, היה תחילה קצב בביהם, ויצא עליו שם רע בנעוריו וגם נתפש בגניבה ונענש. הוא השתמד בשנת 1505 ונקרא "יוהן" פפעפערקארן, והוציא לאור ספרים רבים נגד היהודים. לא הוא חיבר את הספרים, כי היה בור ולא ידע חכמה ולשון. הוא היה כלי בידי הכמרים הדומיניקנים בקולוניא, אשר כתבו הספרים וקראו שמו עליו. ספריו המה:
"יודענשפיגעל" 1507,
"די יודענבייבטע" 1508,
"דאס אסטערבוך" 1509,
"דער יודענפיינד" 1509.
הוא יעץ לעם למנוע מהיהודים לקחת רבית, לשרוף את התלמוד, להכריח את היהודים לנקות את הרחובות מאשפות ואת הארובות מעשן, או לגרשם מן הארץ.

המומר אנטוניוס מארגאריתא, בן רב מרגנשבורג הדפיס "דער גאנץ יידישע גלויב" (אונס-בורג 1530) אשר חידש את ההאשה שהיהודים מגדפים את ישו בתפלת עלינו. ממנו לקח לותר את החומר בתוכחתו נגר היהודים.

וואלף ברשימתו (ביבליאטיקא ח"ב 1013-1003) מזכיר שמונים מומרים שכתבו ספרים נגד היהודים לפני שנת 1720.

מומרים אחר תקופת מנדלסון
מתקופת מנדלסון ואילך החלה תקופת המומרים החדשה. דוד פרידלענדער מסר רשימה לשר המדינה של חמישים מומרים ובני ביתם.

מספר המומרים במאה הי"ט עלה למאת אלפים, ויש משערים כי מספרם היה רבע מיליון. ומזה היה מספרם ברוסיה בשנות 1875-1836 ארבעים אלף, ובאנגליה עד שנת 1875 חמישים אלף (די לי ראי "די עוואננעלישע כריסטענהייט אונד די יודען" ח"ג 60).

בסוף המאה הי"ט היו רוב המומרים בגרמניה ואוסטריה-אונגריה, ומעוטם באמריקה.

סיבת ההמרה בימי הבינים הייתה הפקרות ונקמה פרטית, ורצון להיות חופשי מרדיפות. סיבת ההמרה במאה האחרונה הייתה כדי לקבל משרה מדינית ולהתחבר עם גדולי העם. באמריקה נפרדת הדת מהמדינה והחברה, ולכן אין צורך להמיר דת כדי לקבל משרה.

המומרים האחרונים לא שנאו את אחיהם בני אמונתם הקודמת, ויש שגם הגנו עליהם לעת מצוא. אחד מהם היה דניאל חוואלסאן (1911-1819) שהמיר דתו כדי להיות פרופסור בפטרבורג, ואמר על עצמו "ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי". גם אמר שהמיר את דתו מהכרה. כאשר שאלוהו איזו הכרה הביאתו להמיר את דתו, ענה:

"הגעתי להכרה כי עדיף להיות גוי ופרופסור, מאשר יהודי ומלמד תינוקות".

דינם של המומרים
בתלמוד נקרא מומר גם מי שעובר על עבירה חמורה בתדירות עד שנראית לו כהיתר. יש מומר לחילול שבת, מומר לערלות. מומר לעבודה זרה נחשב מומר לכל התורה כולה (יו"ד רס"ד,א).

יש מבדילים בין מומר להכעיס ומומר לתיאבון: ופליגי רב אחא ורבינא, חד אמר לתיאבון - מומר, להכעיס - מין הוי; וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר. מין הוא עובד ע"ז.

מומר לעבודה זרה, המינים והמסורות (מלשינים) - מורידין ולא מעלין (מכשילים אותם ליפול לבור, ואין מצילים אותם אם נפלו מעצמם), והם גרועים מגויים שלא מעלין ולא מורידין (עבודה זרה כ"ו). מומר לתיאבון מצווה להצילו (ש"ע יו"ד סי' קנ"ה). כלל גדול אמרו חז"ל: "ישראל אע"פ שחטא - ישראל הוא" (ערובין י"ט.).

ישראל שהמיר דתו נחשב רק לפושע ישראל, ודינו כיהודי לכל דבר, זולת מה שגזרו עליו משום תקנת חכמים, בדברים שצריכין נאמנות, כגון מומר להכעיס, לעניין שחיטה הרי הוא כגוי (שו"ע יו"ד סי' ב'), ופסול לעדות כמו שאר בעלי עבירה. ומסיח לפי תומו כשר לעדות אשה כמו גוי. מותר להלוות לו ברבית, אך אסור ללוות ממנו ברבית (ש"ע יו"ד סי' קנ"ט ג' ש"ך). יש אומרים שמותר גם ללוות ממנו ברבית (רדב"ז סי' י"ב). בכל ענייני משא ומתן דינו כגוי (שו"ת הרשב"א סי' קצ"ד וסי' רמ"ב).

דין מומר כישראל
אסור להכשיל מומר באיסורים (שו"ת בנימין זאב סי' ת"ו וח"ז). ודינו כישראל לעניין טומאה (הרשב"א סי' קצ"ד). ר' יוחנן שונה: לכל אבידת אחיך, לרבות את המומר (עבודה זרה כ"ו). מומר יורש את אביו, אבל אם רצו בית דין להפקיע ירושתו מפני תיקון העולם, הרשות בידם. לעניין קניין ומחילה - דינו כישראל גמור.
רב צדוק גאון פסק שמשומד אינו יורש את אביו (מרדכי קדושין פ"א). אם יש לו בנים והם ישראלים, תנתן ירושת אביהם המומר להם (שו"ת הרש"ך ח"ג סי' ל"ו). אב יורש בנו מומר (פסקי ריקאנטי סי' שמ"ב).
אשה שהיה לה בן מומר והקנתה נכסיה לאחיה אם לא ישוב בנה לדת ישראל, זכו האחים מכוח שטר מתנה (שו"ת בני משה סי' נ"ח).

לעניין גירושי אשה - המומר כישראל, ואשתו צריכה ממנו גט, ואין לו לגרש בשמו הנכרי, אלא בשמו היהודי. (ש"ע אה"ע סי' קכ"ט ה').
מומר נחשב ליהודי לעניין שליחות (יד אליהו למהר"א מלובלין סי' פ"ג). ועושין מומר שליח לגירושין במקום עיגון (אמונת שמואל סי' ו').

מומר צריך לחלוץ ליבמתו (עי' ש"ע אה"ע סי קנ"ז). מומרת אסורה לבעלה (ויק"ר פ"ב, שה"ש רבה ע"פ לבבתיני ופסוק יפה את; תרומת הדשן סי' רי"ט). יש פוסקים המתירים, ואין כאן לא זנות ולא פגם (מהרי"ל סי' ק', מהר"ם אלשקר סי' מ"ג ותשובת הב"י דף פ"א).
אם המירו הוא ואשתו את דתם, וחזרו ליהדותם, אשתו מותרת לו אפילו אם הוא כוהן (עי' מהר"ם מינץ סי' ק"ג). אם המירה דתה לבדה - חוששין לזנות, ואסורה לבעלה הכהן. בשעת השמד, שהמירו מחמת אונס וחזרו בהם, יש להקל.
לעניין אבלות, תיקנו חכמים שלא להתאבל על מומר, ועל כל הפורשים מדרכי צבור (ש"ע יו"ד סי' שמ"ה).
ר"נ נתאבל על בנו שהמיר דתו י"ד יום (הגהות אשרי).

אנוס שנהרג, בנו רשאי לומר עליו קדיש, אע"פ שהיה רשע גמור (שו"ת מהרר"ך סי' נ"א). מומר שנהרג אומרים עליו בניו קדיש, כי מניחים שהרהר תשובה בעת הריגתו (לבוש יו"ד סי' ש"מ ה').
מומר שעשה תשובה, צריך לטבול מדרבנן, ולקבל עליו דברי חברות (ש"ע יו"ד סי' רמ"ח). סדר הודוי והתשובה למומר ולאיש שיצא מכלל הדת מסודר בתשובת הר"י טראני (או"ח סי' ח', עי' רמב"ם הל' תשובה פ"ג).


מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
אגרת יהושוע אלורקי להמומר פאול די בורגוס / יהודה דוד אייזנשטיין
ויכוח רבנו יחיאל מפריס עם המומר ניקולאן דונין / יחיאל מפאריס
ספרות השו"ת - מומרים ואנוסים


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן