לדף ראשי



מוחמד בן עבדאללאה - מיסד האיסלם; נולד במכה, בארץ ערב, 2 אפריל 570. אביו מת לפני לידתו, ואמו מתה שנים אחדות אחר כך. כאשר גידלתו מניקתו לקחו סבו עבד אלמוטטאליב לביתו. לאחר זמן קצר מת, ולקח אותו דודו אבו טאליב לביתו. עני היה ומטופל בבנים, ומוחמד יצא לרעות עדרי צאן לפרנסתו. בשנת 28 לימי חייו הפקידה אותו האלמנה העשירה חדיגא, בת ארבעים, למנהלת עסקיה. נישאה לו לאשה, והם חיו חיי אושר ואהבה. היא ילדה לו שני בנים וארבע בנות, הבנים מתו בנעוריהם. מוחמד לקח את עלי בן אבו טאליב לביתו, נתן לו את פאטימא בתו לאשה, והיא ילדה לו הבנים את "חסאן וחסיין".

אמונה חדשה
מוחמד הגיע לאמונתו החדשה ע"י מחזות וחלומות. עודו צעיר החרידוהו מחזות קשות וחלומות נוראים, והוא לקה במחלת עצבים ורוח רעה. הוא נתודע אל "ואראגא" דוד חדיגא אשתו, אשר בילדותו עזב את האלילים ודבק בנצרות, ואח"כ ביהדות, ולבסוף מאס בשניהן וברא לעצמו דת מיוחדת עם אמונה באל אחד. מפיו לקח מוחמד תורה, למד כי שקר האלילים, וכי יתרון ליהודים על כל הדתות האחרות.

מאז והלאה נתן לב להתבונן לדרכי היהודים שגרו במכה וסביבותיה, ועם אלה שפגש במסעיו לסוריה לרגל מסחרו, בא אתם בדברים ושאלם אודות חיי גדוליהם והנביאים בימים מקדם. גם אל הנוצרים מארץ כוש נתוודע, ובקש מהם פתרון על מוסר דתם, עד כי באה מהפכה ברוחו ומבוכתו גדלה. אחרי מאבקים נפשיים קשים עזב את אמונת בני קורייש (שבט הערבים במכה) ושב אל האלוה האחד והמיוחד אשר הורו היהודים. רעיון השילוש של הנוצרים לא הניח רוחו, כי אחת הייתה בעיניו שלושה או הרבה אלהות.

בשנת הארבעים לחייו (610), בירח רמדן, נראה אליו גבריאל המלאך על ההר "הידא" לפני מכה ודבר אליו לאמר:

"קרא!"
ויענה מוחמד "לא אוכל קרוא"

וישנה וישלש המלאך דברו ויוסף לאמר:

א) "קרא בשם אלוהיך אשר ברא,
ב) ברא האדם מדם נוזל.
ג) קרא, כי אלוהיך הוא המרחם
ד) אשר הקסת לִמֵּד,
ה) למד האדם אשר בל ידע" (קוראן פרק צ"ו, פסוקי א'-ה').

בלב מלא חלחלה מיהר אל אשתו וספר לה אשר קרה לו, פחד כי רוח רעה אחזה בו. רעיונות כאלה החרידוהו ומררו את חייו, והוא החליט לשים קץ לחייו.
אחרי שלוש שנים נראה אליו גבריאל שנית. מוחמד רץ אל ביתו ובקש מאשתו שתכסהו בשמיכה. וישמע קול קורא לאמר:

א) הוי המכוסה!
ב) קומה והזהירה,
ג) ואלוהיך העריצהו,
ד) ובגדיך טהרם,
ה) והתועבה סור ממנה" וכו' (שם פע"ד פסוקי א'-ו).

הדברים האלה אימצו את רוחו והיו לו לאות כי אלוה בחרו לנביא, ועליו החובה להטיף לבני אדם, כי אחד אלוה ואין שני לו. בראשונה האמינו בו אשתו, בנותיו, עלי חתנו ועוד אנשים מבני משפחתו ותושבי מכה. אחדים מקרוביו, וביחוד דודו אבו להב, שנאוהו ורדפוהו. האחרון גדפהו פעם אחת בקול, ועפר בעפר לעברו בעת שנשא דבריו בקהל עם. מוחמד הנביא התמלא עליו חמה וקרא את החזיון הזה:

א) רקב בידי אבו להב ורקב בעצמותיו,
ב) בל יועיל לו הונו ורכושו,
ג) סופו להיות לאכל לאש הבוערה.
ד) ואשתו העץ תשא,
ה) בחבל מחוטי תומר על צוארה" (שם פקי"א פסוקי א'-ה').

לאחר זמן התחבר אליו במכה סוחר נשוא פנים ושמו אבו בקר, הוא הכליף הראשון ועמוד האיסלאם, ואחריו עתמאן הצעיר, אשר לקח לו אחת מבנות מוחמד לאשה, והוא הכליף השלישי, בילאל העבד המשוחרר, הוא המועזין הקורא למסגד את המתפללים.
בני קורייש לא התייסו אל הרועה ואל התנועה החדשה שברא. הם לעגו לו, חרפוהו וקראו אחריו "משוגע, איש הרוח, חולם חלומות, תועה ומתעה, או מחבר שירים". לפעמים דרשו ממנו אות ומופת לדבריו, או שיביא את הרעה אשר ניבא לה.
אחרי דברים אלה דבק בו גם הצעיר "עמר". הוא הכליף השני והמיסד האמיתי של האיסלאם ומרוממו בכל מאמצי כוחו.

חדיגא אשת מוחמד "אם המאמינים" מתה, ומת גם דודו אבו טאליב. מוחמד נאלץ לבקש מחסה מאויביו הרבים אצל דודו שנוא נפשו, אבו להב.
הוא ברח לעיר טייף, וקווה למצוא שם מנוחה, כי לא היה שלום בין מכה לטייף. גם יושבי טייף גרשוהו משם וזרקו עליו אבנים. כאשר ברח ראה חזון השדים, וסיפר כי השדים הגרים שם האזינו לדבריו ואמינו בו (שם פע"ב). לאחר זמן מעט ראה בחלומו פסת יד שלוחה ממרום, שאחזה בציצית ראשו ונשא אותו מן הכעבא במכה אל המקדש בירושלם (שם פי"ז פסוק א'), והובא אל הרקיע השביעי.
הוא לקח לאשה את עיישא בת אבו בקר, ילדה בת עשר, והיא אשר הצליחה לנהל את דרכי האיסלאם אחרי מות אישה, ולהניח יסוד להתפתחות המשפט הדתי ע"י "אמרות הנביא" אשר מסרה לדורשי הקוראן ומבאריו הראשונים.

בעת ההיא נספחו אליו רבים מגרי "יתריב" הקרובה למכה, במקום שגרו גם שבטים יהודים שנמלטו לארץ ערב בזמן חורבן הבית. יהודים אלה הביאו עמם זכרונות נעלים מחיי הנביאים וגדולי ישראל, וספורים יפים מחיי אבותיהם בארץ הקדש. הם הצליחו לרכוש את לב שכניהם הערביים, אשר האזינו למעשים הנפלאים אשר ספרו להם, והאמינו מעתה כי אבות העברים הם גם אבות הערבים. כמו שיש מוצא אחד ללשונותיהם, כך מוצא אחד ללאומיהם.
מוחמד הצליח למשוך בספוריו ובדבריו את לבות הערבים האלה שכבר שמעו הגדות דומות מהיהודים הגרים אתם בשלום ובשלוה, והאמינו כי דבר אמת בפיו וכי שליח אלוה הוא. הם היו הראשונים אשר קבלוהו לנביא אלוה.

בני קורייש ניסו להמית את מוחמד, והוא נס מפניהם באישון לילה ועמו אבו בקר אשר לוהו בדרכו. הם הסתתרו במערה קרובה כשלושה ימים, ושישה עשר לירח הששי משנת 622 ברחו ליתריב או "מדינה" (כן נקראת העיר מאז).
מהיום ההוא החלה ספירת האיסלאם, או "היציאה" (ההג'רה). בני מדינה קבלו את הנביא הגולה בזרועות פתוחות ויכבדוהו כאיש אלהים.

מוחמד בעיר מדינה
מוחמד ניסה במקומו החדש לרכוש את לב היהודים שיאמינו בו, ולמטרה זו הקדיש את הפרשה השניה בקוראן היא "פרשת פרה". בפרשה זו הזכיר כי בא להצדיק את תורת הנביאים שהיו לפניו ולא לברוא תורה חדשה (שם פסוק ל"ה). כדי למצוא חן בעיניהם ציווה למאמיניו לצום ביוה"כ כמו היהודים, להתפלל מול ירושלם, ולהאמין כי הוא המשיח אשר חכו לבואו.

הוא דבר אליהם בלשון "אני" כמדבר בשם ה':

"הוי בני ישראל, זכרו הטובה אשר הראתי לכם ושמרו בריתי וגם אני אשמור בריתי עמכם. כבדוני והאמינו כי שלחתי להצדיק תורתכם ואל תהיו מכחשים בראשונות. ואל תמכרו אותותי במחיר מצער. אך אותי תיראו"! (שם ל"ט).
שמרו תפילה, חלקו נדבות והשתחוו עם המשתחוים (מ"א).
האמנם תאמרו להפיץ באנשים יראת אלוה ואת נפשכם תשכחו, אף כי תקראו בתורה?... (מ"ד).
הוי בני ישראל, זכרו טובתי שהראתי לכם, כי בחרתכם מכל העמים" (מ"ה).

היהודים לעגו לו, לחלומותיו ולדבריו, והוא נשא בדומיה את לעגם. בראותו כי לשוא ישחית דבריו על אוזן לא שומעת, גמר אומר להלחם בם עד כלותם.

בראשונה ציווה למאמיניו לצום בחודש רמדן ולא ביום הכיפורים, לפנות בתפילה לעיר מכה ולא לירושלם, ולהעריץ הכעבא במקום המקדש. ומאז והלאה לא חדל מהטיף נגד ישראל ושבטיהם, ואמר למאמיניו:

"האמנם תחפצו כי יתנו (היהודים) בכם אמון, הלא רבים מהם האזינו לדברי אלוה והבינו אותם, אך בכל זאת שנו דבריו (שם פ"ב פסוק ע').
בהם ישנם אנשים אשר לא למדו ולא ידעו התורה, ורק רעיונות רוח והשערות ישמיעו. אוי לכותבים התורה בידיהם, ואומרים כי מאלוה הוא, למען ימצאו בצע מעט; אויה לכתב ידם ואויה לבצעם (ע"ג).
הם מחליטים כי אש (התופת) תאכל (את החוטא) ימים מספר (י"ב חדש) וכו' (ע"ד).
וכאשר בא אליהם ספר מאלוה (קוראן), למען הצדיק את תורתם הקודמת, כחשו בו, לכן מארת אלוה על המכחשים" (פ"ג).
וכאשר הוגד להם "האמינו באשר שלח לכם אלוה" ענו "אנחנו נאמין באשר בידינו". אולם בל יאמינו בבואו באחרונה וכו' ולמה הרגתם נביא, אלוה מקודם, אם מאמינים אתם? (פ"ד).

היהודים נוכחו עד מהרה לדעת, כי האויב אשר בראשונה הראם את חרב לשונו, מצא שעת כושר לרדפם גם בחרבו. בשלש מאות ושבעים ממאמיניו הכה את מתקוממיו בני קורייש הרבים ממנו פי עשר; נלחם בשבט היהודי "בני כינוקא" והכניעם וגרשם לסוריה.
נלחם עם בני קורייש בשנית (625) ובשלישית (627) ונצחם; נלחם בשבט היהודי קורייצא אשר תמכו בסתר בידי אויביו, הרג שבע מאות מהם, ומכר נשיהם וילדיהם לשפחות ולעבדים. אחר כך הייתה ידו במצור "חיבר", הכניע היהודים שגרו שם, והיו לו למס. בראות יושבי מכה, ובהם גם הנוצרים כי קצרה ידם מהלחם בו, נכנעו וקבלו את תורתו ואמונתו.

בשנת 632 ביקר מוחמד את מכה כמנצח, אחרי שהוסרו כל האלילים והוצתו מצבותיהם, והטיף במגרש העיר לפני הכעבא באזני ארבעים אלף מאמינים.

בשנה ההיא, בירח הששי ביום הששי בצהרים מת מיתה תטופה. הסופרים הערבים ספרו כי בחיבר לקח מוחמד לאשה נערה יפה שבויה, ושמה צינב אחות מרחב הגבור. היא הראתה לו פנים צוהלים ומלאה כל משאלותיו עד כי בטח בה, ובסתר שמה רעל בלחמו. בשעת מותו הרגיש כי רעל שמה במאכלו. לשאלתו למה עשתה זאת, ענתה:

"אתה הבאת על עמי רעה גדולה. אם נביא אלוה אתה, הלא ישמרך אלוה, ואם לוחם אתה ככל האדם, עלי להציל את עמי ממך".

אח"כ הומתה.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
בריאת העולם לפי המקורות המוסלמים / ד"ר שמעון מרכוס



הערות לערך:
שם המעיר: אל חסני
הערה: אני מבין שאתם כותבים מנקודת מבט יהודית, אבל אבל אבל זה קצת יצא מגדר המותר בכתיבה עניינית.

ידוע לכל כי מוחמד לא עזב מעולם את מכה לפני שהוא נבחר להיות נביא. יהודים במכה מעולם לא היו ו"ואראקא" הוא פגש אותו רק אחרי שראה את המלאך גבראיל בהר.
הוא לא ניסה לשים קץ לחייו ?!! (פה אני מבקש את המקור לטענה זו זה לא נזכר באף ספר אסלאמי).
נכון שהוא היה בהלם כאשר חזר והתכסה בהרבה סמיכות בגלל הקור שהרגיש אבל אף פעם לא קראתי שמעתי או ספרו לי שהוא ניסה להתאבד.
המפגש הראשון בינו לבין איש נוצרי או יהודי היה בנעוריו כאשר היה בשיררת דודו אבו טאלב, בחירא הנזיר המתבודד הבחין בענן ביום קיצי בהיר אשר מעל לשיירה והוא הולך אחריה ומגן עליהים מהשמש ..... והסיפור ארוך (אני אתן קישור).
לגבי יהודים המפגש הראשון היה במדינה ית"רב עם עבד אללה אבן סלאם.

אתם מגדירים שהוא ראה בחלום שדים אשר האמינו וחלום שהוא עלה השמיימה לירושליים ואש לרקיע השביעי כאשר בכל הסיפורים האיסלאמיים למיניהים זו התרחשה באמת כלומר בגוף ובנפש.

יחס הנביא עליו השלום עם היהודיים היה ברור, חד וחלק, מתחילת היחס עד לסופו לא היו שינויים.
גם הפסוקים בקוראן אתם אומרים שהוא אומר אותם כאשר כל מה בקוראן הוא דברי אלוהים נטו.
הוא אף פעם לא טען להיות המשיח. בדת האיסלאם המשיח הוא ישו בן מריים או עיסא וברור שהוא דמות אחרת חוץ ממוחמד. ובקוראן מוזכרים סיפור הולדתו ושהוא אדם כמו כל שאר בני האדם, אך הולדתו היתה בנס ושהוא נשלח לבני ישראל. אלוהים נתן לו יכולות מיוחדות כמו להחיות את המתים ברשות האל ולגרום לחולים להבריא ברשות האל גם הוא דבר בעודו קטן .....

סיפורים רבים מסופרים ע"י יהודים בני זמן הנביא אשר מעידים שהוא אכן הנביא האחרון. רבים מאוד התאסלמו מרצונם כי הוא לא נשלח לערבים בלבד והא השליח הגלובלי, ורבים מהם היו חכמים.

זינב בנת אל חארת' אכן יהודייה אשר ניסתה להמית את הנביא ע"י רעל באוכלו. היא אמרה אם הוא אכן נביא אז אלוהים יציל אותו מהרעל. אכן הנביא אכלו, הוא וחבריו מהשה, הנביא לא לקה בכלום בעזרת האל אך חברו אשר אכל איתו לצערי מת.

אומרים שהיא נרצחה בגלל שרצחה נפש, ואומרים שהנביא שאל אותה למה עשית את מה שעשית, והיא ענתה שבקרב נהרגו אבייה בעלה ואחייה, והנביא מחל לה. והיא הפכה להיות מוסלמה וכמובן באסלאם אם אתה מתאסלם אתה פותח דף חדש וכל מה שעשית לפני, לא משנה מה, נמחל לך ע"י אלוהים, כמובן חוץ מהחובות הכספיים לאנשים.
וזהו הסיפור. אך הוא לא מת מהרעל?
הוא מת 3 שנים לאחר כייבר עליו התפילות והשלום.
אני אצרף אתרים אנגלית כי לצערי לא קיימים מקורות אמינים בעברית.
http://english.islamway.com/ צריך לחפש
http://www.islamtomorrow.com/muhammad/
http://www.searchforislam.com/
לבסוף תקרא עם הלב ושהאל ידריך אתכם ואותנו לאמת.



מקור ההערה: מחקר

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן